את השנה שחלפה על חבר מועצת עיריית ירושלים שלמה רוזנשטיין, הוא מתקשה לסכם במילה אחת, ואפילו בכמה מילים. כשהוא מתבקש בכל זאת לנסות, הוא נאנח עמוקות ומשתהה לרגע.
לאחר שהרגע הזה חולף הוא מחלץ מעומק החזה והלב את המסקנה העיקרית שהוא נושא עמו מהשנה החולפת, שהייתה אולי המורכבת והסוערת ביותר בחייו הציבוריים. "אם יש איזשהו לקח או משהו שלמדתי השנה, זה שמאוד חסר המבוגר האחראי בפוליטיקה החרדית שינהל את המגזר הזה".
בראיון אישי לזמן ירושלים מתפנה רוזנשטיין, אחת הדמויות המעניינות והמסקרנות ביותר בפוליטיקה הירושלמית, לערוך חשבון נפש, בעיקר ציבורי ופנים חרדי. למזלנו, בניגוד לרוב חבריו הוא אינו מסתפק בחשבון נפש לעצמו וליושב למעלה, אלא משתף אותנו בכול:
בהתנהלותו של ניר ברקת ("הוא לא פוליטיקאי"), בהחמצה הגדולה של המגזר החרדי ("אורי לופוליאנסקי"), בהפגנות בחניון קרתא ("היום החילונים שונאים את השבת"), בפליטת הפה המדוברת ("אם הייתי חילוני הייתי תומך בהשמדת החרדים") וגם בהפגנות מתחת לביתו ("נעים וודאי שזה לא היה"). וכמובן, בבייבי שלו, כמחזיק תיק התחבורה הציבורית (תכנית האב לתחבורה בירושלים).
אני פה בטעות
כבר שבע שנים יושב רוזנשטיין, 38, במשרדו הצנוע שבבניין מספר 4 בכיכר ספרא, אבל עד היום הוא מאמין שהוא נמצא שם בטעות. "כל חיי עסקתי בחינוך. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות וחושב שאני הכי טוב בו", הוא מעיד על עצמו.
גם בימים אלה הוא ממשיך להרצות, לכתוב ולעסוק בתחום האהוב עליו כיום, במסגרת הוראה בישיבה "אחינו" לחוזרים בתשובה, ובין השאר הוא גם אחראי על הנפקת עלון שבועי לבני הישיבות הנושא את השם "מסביב לשולחן". בשנה שעברה הוא אפילו התפנה להוציא לאור ספר פרי עטו בנושא חינוך, הגות והשקפה על פי משנתו של הרב שמעון רפאל הירש.
לירושלים הגיע רוזנשטיין עם נישואיו בגיל 20. הוא מגלה שעד אז אפשר היה לספור על יד אחת את מספר ביקוריו בעיר. כאמור, הוא החל לפעול בתחום ההוראה והחינוך, וכבר בגיל 26 התמנה לסגן מנהל בבית הספר התורני רמות, משם התקדם והפך למנהל בית הספר תורני שבקרית אתרי, עוד לפני הגיעו לגיל 30.
אלא שאז הגיעה ההוראה מבית מדרשו של רבו, האדמו"ר מוויז'ניץ, הרב משה יהושע הגר, ששיגרה אותו לכיכר ספרא, ומאז הוא שם. "הוא אמר לי: 'אתה הולך לשם וזה מה שאתה הולך לעשות', וזה מה שאני מנסה מאז לעשות הכי טוב", הוא מספר על אופן התגלגלותה של הטעות, שאליה נשמע שהוא מתייחס כגזירת גורל.
ברבות הניסיון שצבר בביצה הטובענית של הפוליטיקה החרדית, שהנסיכים המככבים בה אמונים על ניהול מגזר שבעיניו הוא טוב ואיכותי אך גם מאוד ביקורתי ולוקה במחנאות מוגזמת, רוזנשטיין מאמין שהגיע הזמן למנות מישהו למלך שייטול את שרביט ההנהגה. הוא לא רואה את עצמו מועמד פוטנציאלי לתפקיד, גם לא בעוד כמה שנים טובות, אבל מאמין שיש כמה וכמה אישים ראויים שהיו יכולים למלא את התפקיד הזה בנקל - אם רק היו נותנים להם.
"הציבור החרדי צריך להשכיל להעמיד מתוכו מישהו שכזה. לתת לו לגיטימציה ולתת לו לעשות את העבודה. ברוך השם יש לנו רבנים ומורי דרך שמובילים את הציבור בכל נושא וכולנו כפופים אליהם, אבל ההתנהלות היום-יומית, הפוליטית והעסקנית בציבור החרדי חייבת אישיות דומיננטית.
"מדובר בציבור ענק, שיש לו כוח מדהים ובלתי רגיל. יש בו כל כך הרבה דברים יפים וטובים וחבל שבגלל כל מיני תככים פנימיים האווירה נעכרת. המחנאות המפלגתית, המגזרית והתת-מגזרית גוברת על השיקולים הרציונליים. זוהי אם כל חטאי הפוליטיקה החרדית", קובל רוזנשטיין על המצב הנוכחי ומודה שהוא אפילו די מתוסכל ממנו. במקביל, הוא מאמין שזה גם הנס הגדול של החילונים.
"אוי ואבוי לחילונים אם היינו מאוחדים. אין דבר שיוכל לעמוד בפני הציבור אילו היה מאוחד כמקשה אחת בכל נושא", הוא מאמין. לרוזנשטיין ברור, כמו לרבים אחרים, שאם אלה היו פני הדברים, החרדים לא היו מאבדים את ראשות עיריית ירושלים, אבל הוא לא מתכוון להוכיח את זקני השבט הוותיקים על כך.
"אני לא עוסק בהטפת מוסר. לא למאיר פרוש ולא ליעקב ליצמן ולא לאף אחד אחר. הם יכולים להיות מוריי ורבותיי בנושא של עשייה למען הציבור ובוודאי שלא אני הקטן אבוא להטיף בפניהם מוסר או תוכחה". אולם למרות הכול, רוזנשטיין שולל מכל וכל כהונה במסגרת פוליטית א-חרדית. כהונה בכנסת אגב, הוא לא שולל באותה נחרצות.
לופו פספוס
על קיר משרדו של רוזנשטיין תלויות תמונות אין-ספור, בעיקר של גדולי ישראל בעבר ובהווה. פה ושם מציצה גם דמותו מהתמונות, ברקע הרבנים או לצדם, כשהוא חובש שטריימל כמתבקש בביקורים אצל רבנים חשובים. במרכז גלריית התמונות בולטת זו של האדמו"ר מוויז'ניץ מעוטרת במסגרת זהב.
אלא שהפרט היותר מעניין שתופס את העין הוא תמונה נוספת, קטנה וללא ממוסגרת, הממוקמת בפינתה של מסגרת הזהב, ובה מצולם רוזנשטיין עם ראש העירייה הקודם, אורי לופוליאנסקי, והמכהן, ניר ברקת. דמות שניהם, מנתח רוזנשטיין, מתקיימת בכפיפה אחת.
"ירושלים לא הייתה יכולה להתנהל היום כמו שצריך מבחינה כלכלית אילולא תכנית ההבראה שעשה אורי לופוליאנסקי, שאת פירותיה קוצר היום ניר ברקת", הוא אומר. רוזנשטיין משוכנע שאם לופוליאנסקי היה יודע שהוא עתיד לכהן קדנציה אחת בלבד הוא לא היה יוזם את תכנית ההבראה לעירייה, שכללה פיטורי 700 עובדים וקיצוץ רוחבי משמעותי.
"הוא היה מתפרע כמו כל ראש עירייה שיודע שאחריי המבול ושמישהו אחר יבוא אחריו וינקה פה את המינוס. מבחינה תקציבית קיבלנו את העירייה מאהוד אולמרט במצב קטסטרופלי, ולעבור שלוש שנים של תכנית הבראה מהפכנית כמו שהוא עשה זה לא כיף ולא ברכה לאף ראש עירייה, אבל הוא עבד קשה מאוד והציל את העיר".
דווקא בגלל הסיבה הזו, ובהקשר ישיר לנושא המחנאות החרדית (פרוש התעקש ליישם את הסכם הרוטציה בין אגודת ישראל לדגל התורה ולופוליאנסקי התבקש לפנות את מקומו), ליבו של רוזנשטיין נחמץ וכואב עליו:
"לופוליאנסקי הוא אחד הפספוסים של הפוליטיקה החרדית. זה מישהו שהיהדות החרדית הייתה צריכה לחבק, לרומם ולהעלות על נס. הוא אהוד גם במגזר החילוני, יכול לשמש גשר, ומדובר בדמות מיוחדת במינה".
אם זה היה תלוי בו, רוזנשטיין היה מריץ את לופוליאנסקי לשר מטעם היהדות החרדית בכל משרד ממשלתי. "בגלל פוליטיקה פנימית ותככים כאלה ואחרים, האדם הזה יושב בבית ולא מעורה בעשייה הציבורית החרדית. זה כישלון של היהדות החרדית", הוא קובע בנחרצות.
עולם אחר
כמי שכיהן כחבר מועצה תחת ניהולם של שני ראשי העירייה המופיעים בתמונה שהוזכרה קודם, הוא מעיד באופן חד משמעי שאופן התנהלותם הפוך לגמרי. "שום דבר לא דומה", הוא קובע. "אי אפשר להגיד על אחד מהם שהוא כישלון חרוץ ועל השני שהוא הצלחה מזהירה. שניהם אנשים טובים, אבל בעלי גישות ושיטות ניהול שונות לחלוטין".
האתגר בעבודה מול לופוליאנסקי למשל, מספר רוזנשטיין, היה בפיצוח שלו. "הוא בונקר. להגיע אליו ולרכוש את אמונו זו משימה לא פשוטה. הייתי צריך ללמוד לעבוד איתו", הוא מעיד. מהבחינה הזאת, ההתנהלות מול ברקת היא אחרת.
"הוא הרבה יותר נגיש, נפתח וידידותי ואני חושב שגם קשוב. אבל יש דברים שהם בגדר טאבו אצלו. עם לופוליאנסקי כשהיו נושאים שהוא לא היה מעוניין לקדם הוא פשוט היה משאיר אותם באוויר, רק כדי לא להגיד ממש את הלא. אצל ברקת אין את הדברים האלה. כשהוא חושב על משהו לא, הוא אומר את זה הכי ישיר, ואין על מה לדבר. אי אפשר להזיז אותו", חושף רוזנשטיין.
תכונה זו אצל ראש העירייה המכהן מזהה רוזנשטיין גם כמעלה ("יש בזה שקיפות ואמיתיות"), אבל גם כתכונה שגרמה לו להרבה צרות באופן ציבורי ואישי בשנה החולפת. כשברקת הודיע כי הוא מתכוון לפתוח את חניון ספרא בשבתות לטובת המבקרים בירושלים רוזנשטיין מצא עצמו כמאמר הקלישאה, בין הפטיש לסדן, בין הציבור החרדי אותו הוא מייצג ובין מחויבותו לשלמות הקואליציה העירונית.
"דיברנו איתו תוך כדי שאנחנו מנהלים שיחות באותה עת גם עם 'העדה החרדית' ואמרנו לו: 'אל תדבר על זה בקול. תפתח ותשתוק. אל תעלה את זה לסדר היום'. ל'עדה החרדית' הפריעה בעיקר הפומביות של העניין. הוא אמר לי: 'שלמה, אני לא מבין. אם אני עושה משהו נכון, למה שלא אומר אותו? אם אני לא אומר אותו סימן שזה לא נכון, אז למה שאני אעשה את זה?'".
אולם רוזנשטיין לא ויתר: "אמרתי לו, 'בוא תהיה קצת פוליטיקאי. לא כל מה שעושים צריכים להגיד. תעשה ואל תגיד', אבל הוא בשלו, 'אני לא מכיר כזה דבר. אם אני עושה - אני עושה. אם אני לא אומר סימן שאני לא צריך לעשות את זה'
"מצד אחד יש בזה כנות של 'אני לא משחק איתך ואומר לך בדיוק מה אני חושב', אבל יש בזה גם חיסרון", מחווה רוזנשטיין דעתו. "הוא לא פוליטיקאי, ולהתנהל בצורה הזאת בעיר כמו ירושלים יכול להיות קצת יומרני".
שאבעס, רוצח, חילוני
את הריקושטים מאותו מאבק נאלץ רוזנשטיין לספוג גם במגרש הביתי. מעל גבי פשקווילים הוא הואשם וגונה, עם נציגים חרדים נוספים בקואליציה העירונית, על כך שהעניקו לראש העירייה הסכמה שבשתיקה לחילול השבת. כאשר שוחררו כמה מעצורי ההפגנות נשאו אותם אנשי "העדה החרדית" על כפיים במצעד הפגנתי. וכדי לעשות נחת רוח למנהיג "העדה החרדית", הרב יצחק טוביה וייס, צעדת הניצחון עברה גם מול ביתו.
אלא שעל מסלול הצעידה נמצא גם ביתו של רוזנשטיין, המתגורר בשכונה עם אשתו ושבעת ילדיו, והמפגינים החלו לקרוא לעברו את קריאותיהם: שאבעס, רוצח, חילוני.
"נעים וודאי שזה לא היה", מספר רוזנשטיין. "אני חושב שזה לא ראוי להפגין תחת ביתו של אדם ולהפוך את המשפחה שלו לשבויה בתפקידו הציבורי, בפרט כשמדובר בתפקיד שהוא ללא טובת הנאה כלשהי אלא בהתנדבות.
"אנחנו יושבים פה שעות, ימים ושנים ללא שכר ותמורה, מקיימים שליחות על ידי מי ששלח אותנו, ומשתדלים לעשות אותה באופן הנאמן ביותר. ביקורת ציבורית זה משהו שכל נציג ציבור לוקח בחשבון, אבל כשזה יורד לרמה האישית זה לא נוח ולא ראוי ופוגע ואין ספק שההפגנה הזאת מתחת לבית הייתה מקרה לא נעים".
הוא מאמין שההוראה לקיים את אותה הפגנה לא הייתה מערכתית או הגיעה מצד הנהלת "העדה החרדית", ואת היחסים עם אנשיה הוא אפילו מגדיר טובים. "אני מכיר את האנשים האלה ונמצא בקשר טוב מאוד איתם. תוך כדי הפשקווילים וההפגנות והקריאות השונות המשכתי לסייע לפניות שהגיעו מ'העדה החרדית' בנושאים השונים של הפרט", הוא מעיד.
את מערכת היחסים המורכבת עם העדה, זו המתנהלת במישור הציבורי וזו המתנהלת כלפי פנים, הוא ממחיש בסיפור קטן ומייצג. הוא מספר שיום אחד דווח לו על מאמר חריף במיוחד שנכתב נגדו על ידי מישהו מ"העדה החרדית" באחד מאתרי החדשות החרדיים באינטרנט. לאחר דקות מספר, בטלפון השני, היה על הקו מישהו מהנהלת "העדה החרדית" שביקש את עזרתו בבעיה אישית. "עזרתי לו כמובן באותו רגע. אבל שוב, אמרנו מבוגר אחראי?", הוא מזכיר.
בכלל, בכל פעם שנושא חניון קרתא או ההפגנות שנוהלו לשחרורה של האם החשודה בהרעבת בנה עולה בשיחה, פניו של רוזנשטיין מתכרכמות. הוא מודה שהוא בטראומה מתוצאות המאבק שנוהל על ידי החרדים, שלדעתו הן גרועות מאוד.
"הרבה יהודים היום שונאים את השבת, ולזה אף אחד לא רצה להגיע. אני משוכנע שגם ב'עדה החרדית' מעולם לא רצו להגיע לנקודה הזאת", הוא פוסק. אלא שלטענתו, "אין כאן אשם, כי כולם אשמים. מי יותר ומי פחות. אין פה מישהו שידו לא הייתה במעל".
במבחן התוצאה הסופית רוזנשטיין מצטער על כך שהשבת מעלה היום אצל הרבה יהודים אסוציאציה של חניון, אלימות והפגנות, וכפועל יוצא, גם על העובדה שהיהדות החרדית איבדה הרבה נקודות זכות בעקבות האירועים.
"התוצאה היא לא טובה. הלכנו כמה עשרות שנים אחורה בתדמית של המגזר החרדי וחבל מאוד שזה קרה. אנחנו מצטיירים כאלימים, ואנחנו לא אלימים. ברור שהתמונות היו קשות, כי זה מה שהראו בטלוויזיה, אבל אני לא מכיר מישהו מקרבת משפחה ראשונה, שנייה או שלישית או מישהו מהקהילה שלי ששורף פחים. אני כחרדי מבטן ומלידה לא מכיר את הבן אדם הזה ששורף פחים, שאני יכול להצביע עליו. אז איך יכול להיות שכל תל אביבי חילוני חושב שאנחנו שורפים פחים? איך בא עלינו הדבר הזה? זה כואב מאוד".
פליטת פה
את אותה תדמית דמונית שנוצרה לציבור החרדי שעליה מדבר רוזנשטיין, הוא ניסה להפריך גם בשיחה עם העיתונאי נחום ברנע מידיעות אחרונות, אלא שאת מה שאמר לו אז אפשר להגדיר כפליטת הפה של שנת תשס"ט.
זה היה בליל אחת ההפגנות הסוערות ביותר וברנע שאל את רוזנשטיין איך הוא מתייחס לתגובות החריפות נגד החרדים, בעיקר אלה המופיעות באתרי החדשות באינטרנט. "אם הייתי חילוני גם אני הייתי תומך בהשמדת החרדים", ענה לו רוזשנטיין. בחושיו העיתונאיים ברנע לא פספס את הציטוט הזה והדברים הופיעו בכותרת של טורו האישי המתפרסם בעיתון של יום שישי.
כנראה שיש מי שקורא את הטור הזה. במהירות שיא, עוד לפני כניסת השבת, הציטוטים הקשים גלשו לאתרי החדשות החרדיים. הטוקבקים, הפעם נגד רוזנשטיין, היו ללא רחם. האמת שטוקבקים אף פעם לא מרחמים, כלל ועיקר בציבור החרדי. בראיון עימו מבקש רוזנשטיין לנצל את הבמה ולשנות קצת את נוסח הדברים. "הייתי מנסח את זה ככה: שאילו הייתי חילוני, וגם אם הייתי חרדי, הייתי תומך בהקניית יסודות הבנת הנקרא לקהל קוראי העיתונות", הוא מציע.
אבל עכשיו ברצינות... יש לך הזדמנות להסביר לכל אלה שלא ממש הבינו.
"הסוגיה של תגובות הטוקבקיסטים שההפגנות גררו אחריהן, שצריך להרוג אותם ולזרוק אותם לים, תגייסו אותם, תעיפו אותם ותשמידו אותם, עלתה בשיחה. אז אמרתי לברנע שאילו הייתי חילוני, שלא מכיר בכלל את הציבור החרדי, ולא הייתי מכיר את שלמה רוזנשטיין ויודע שיש גם חרדים נחמדים, והייתי מכיר חרדים אך ורק דרך מרקע הטלוויזיה שהראה את החרדים שתוקפים שוטרים, מנפצים רמזורים ושאר רכוש ציבורי - אז הייתי מאוד כועס.
"להשמיד את המגזר החרדי? זו באמת הייתה איזושהי מטאפורה. אבל בהחלט לא הייתי מצליח להבין מה הם עושים האנשים האלה. מה זה הדבר הזה?! מה שבעיקר רציתי זה להרים דגל אדום גדול מאוד למסבירנים החרדים. תיראו עד לאיפה אנחנו מגיעים! אנחנו נראים רע, רע מאוד. ואיפה האנשים שלנו שידעו לתת את הצבע האמיתי של המגזר החרדי? אנחנו הרי לא כאלה. איך יצאנו רע ככה?
"האמירה הזאת הייתה בעיקר במטרה לתת איזושהי נקודה למחשבה פנימית שלנו. חשבון נפש מבחינה הסברתית ותדמיתית. אנחנו צריכים לזכור שאיך שאנחנו נראים זו לא איזושהי פריבילגיה של ביבי שרוצה להיראות טוב בתקשורת או פוליטיקאי שרוצה להיבחר עוד פעם. איך שאנחנו נראים זה איך שנראית היהדות. זוהי אחריות כבדת משקל".
"תפסיקו לרדוף אחרי תל אביב"
על אף שהרושם שנוצר בשנה החולפת הוא כי היחסים בין חרדים לחילונים בירושלים גרועים מאי פעם, רוזנשטיין מסרב לראות בצורה הזו את הדברים. ממקום מושבו במועצת העירייה מנסה רוזנשטיין להדס בזהירות בין קודש לחול, בין ירושלים לתל אביב, בין כיכר ספרא לכיכר השבת. עימותים וקונפליקטים על רקע דתי הוא מבקש לתייק תחת הקטגוריה "קדושתה של ירושלים" ולא כהתנגשות מערכתית בהכרח.
"אני לא חושב שמתחילת הקדנציה הנוכחית הייתה התנגשות מערכתית עם המגזר החרדי", הוא אומר, אך גם מייד מסייג מעט: "שוב, למעט, מה ש'העדה החרדית' ראתה כהתרסה בנושא פתיחת החניון ובעניין 'האם המרעיבה'".
באירוע שבו יצאו בהפגנתיות חברי המועצה החרדים מאולם המליאה כאשר הופיעו בו בנות בקטעי מחול הוא לא נכח, "אבל זו התנהלות בירושלים שאנחנו כנציגי ציבור ופרנסי העיר בירושלים לא יכולים להשלים איתה בכל מקרה ובכל מצב. גם אם הדבר נעשה בהסתר בין כותלי חדרים סגורים", הוא מכריז בתוקף.
"כל דבר שפוגע בקדושתה של ירושלים הוא לא ראוי ולא מתאים ומחובתנו כנציגי ציבור למחות. כעיר הקודש והמקדש, בעיר הקדושה לאלוקים, כעיר שבה צריכה להיות התנהלות מסוג אחר. גם אם תופיע להקת בנות באירוע של העירייה בתלפיות, אנחנו נמחה גם אם לא יהיה שם אף חרדי".
כיושב ראש ועדת התמיכות העירונית, דרכה עוברים תקציבים בעיקר למוסדות תרבות, הוא תמיד אומר לפונים אליו: "אל תנסו לחקות את תל אביב. תפסיקו לרדוף אחרי תל אביב". זוהי המדיניות שלו. רוזנשטיין מאמין שתושבי העיר וצרכני התרבות שבה חייבים לחכות ליום שבו תל אביב תרצה לחקות אותנו.
"יש לנו משהו ייחודי וסוג התרבות שאנחנו צריכים ליצור בירושלים צריך להיות שונה", הוא אומר, ומספר כי הוא מחכה לחילונים שיניפו את הדגל הזה ויגידו: "לא! אנחנו לא תל אביב. לא רוצים תל אביב מפני שירושלים היא לא תל אביב". הוא אפילו מבטיח לעזור להם להשיג תקציבים. הכול, רק לא תל אביב.
"אני מוכן לעזור להם להוביל תרבות חילונית לא תל אביבית, אבל זו צריכה להיות תרבות שמדברת על ירושלים". במקום מסיבות או פאבים הוא היה מעדיף לראות יותר סיורים רגליים בשבתות למשל.
"איזה יופי זה לראות את הקבוצות שהולכות ומטיילות ורואות את הפסטורליה של השבת בירושלים. זה צבוע בצבע תרבותי הכי יפה שיכול להיות והכי תואם את מה שקורה בעיר הזאת. רק מי שמסייר בירושלים ברגל בשבת יכול לחוש ולראות מה קורה בעיר הזאת, יכול לחוש את האווירה הזאת. ללכת בסמטאות הרובע ולהגיע לכותל וללכת ברחובות ריקים ממכוניות שנותנים לזה גוון מאוד יפה. תל אביב אני צריך פה? לא צריך את תל אביב".
תיק כבד מנשוא
תיק נוסף שבו מחזיק רוזנשטיין הוא תיק התחבורה הציבורית למגזר החרדי. בקדנציה הקודמת הוא עסק בו באופן וולונטרי, מבלי שהתבקש, ולופוליאנסקי נהג לעקוץ אותו: "יש תיקים שקיבלת ויש תיקים שלקחת". הפעם, כמי שצבר ניסיון בתחום, הוא כבר קיבל את הטיפול בתיק באופן רשמי. הוא מגדיר אותו "התיק הכי אכזרי. ירושלים קשה מאוד מבחינת תחבורה".
אף על פי כן, ואולי גם בגלל זה, נראה שהטיפול בתיק קרוב ביותר ללבו. כשהוא מדבר על הנושא עיניו נוצצות, דיבורו הופך משולהב וניכר שהוא רואה את הטיפול בתיק כעיקר שליחותו הציבורית. אולי זו גם הסיבה שהוא כל כך נעלב כאשר ספג ביקורת צולבת מכל הכיוונים כאשר הופעלה הפעימה הראשונה בתכנית האב לתחבורה בירושלים, שעליה עמל כל כך קשה.
זה קרה שבוע לפני ה-1 בספטמבר, והשינויים בתחבורה הציבורית יועדו בעיקר לציבור החרדי. המטרה העליונה במערך הפעימה הייתה להוציא את הקישורים של השכונות החרדיות ממרכז העיר ולהעתיק אותם לציר בר אילן, ונוסף לכך להתאים את לוח הזמנים של הקווים לאורח החיים החרדי.
"אם מישהו יבוא ויגיד לי: 'בידלת את המגזר החרדי מהעיר הזאת', לא אוכל להכחיש את זה", הוא אומר. "יצרנו תחבורה ייעודית יותר למגזר החרדי בפעימה הזו. אנחנו מעבירים את כל החרדים מאיזורים חרדיים דרך בר אילן ולא דרך מרכז העיר. כמדיניות.
"לא בגלל שאני רוצה שחרדים יפסיקו לראות חילונים, אבל למה ריבונו של עולם קו שנוסע מהר נוף לרמת שלמה צריך לנסוע דרך רחוב יפו? למה לא דרך בר אילן? התחבורה הציבורית היום לוקחת את המגזר החרדי לאן שהוא צריך להגיע".
אלא שעם החלת הפעימה, טפטף זרם תלונות מצד תושבים ושאר גורמים, שהפך למבול גדול ועלה על גדותיו בכינוס חירום סוער שנערך בנושא בוועדה לפניות הציבור בכנסת. רוזנשטיין הואשם בפגיעה בציבור החרדי בשינויים שיזם, שהפעימה כלל לא משרתת את הציבור אלא מקשה עליו את ההתניידות, ואפילו הוצג כמי שפעל בניגוד לדעת הרבנים בנושא תוך התרפסות בפני הפריץ (משרד התחבורה).
טמפרטורת השיא בפרשה נרשמה באותו כינוס חירום בכנסת, כאשר רוזנשטיין איים להתפטר מתפקידו. "מלכתחילה הסכמתי לקבל את התיק כאקסטרה, אז גם לקבל אקסטרה וגם לקבל את המכות?", הוא מזדעק.
הראיון עמו התנהל בין כסה לעשור, ימים ספורים לפני יום הכיפורים והסליחות. כשהוא נשאל אם הוא מצפה ממישהו לסליחה הוא דוחה את הרעיון על הסף. הוא לא מצפה וגם לא מתאכזב, אבל מתוודה שאם היה משהו שפגע בו יותר מכל בשנה האחרונה, ובמהלך העשייה הציבורית שלו כולה, זו הייתה התגובה המוגזמת של אנשים מסוימים על פעימות התחבורה הציבורית בירושלים.
"כי עשינו משהו טוב. השקענו בזה הרבה, וזה באמת טוב", הוא משוכנע. "מדובר בשינוי הגדול ביותר בתחבורה הציבורית שנעשה אי פעם בירושלים. בסדר גודל שזה נעשה, יש דברים שאולי לא לקחנו בחשבון ויש מקום לשיפורים, חלק כבר ביצענו ומתוכנן להיערך מקצה שיפורים נוסף בקרוב.
"אבל גם אם יש דברים שצריך לתקן, מה קרה? הודעתי בכל כלי התקשורת החרדיים שאנחנו מעוניינים במשוב כדי לדעת מה צריך לשפר, אבל כזאת התלהמות? אם יש משהו שהרגשתי בו פגיעה אישית או כפיות טובה בסדר גודל ציבורי שלא ציפיתי לו זה בנושא הזה".
רוזנשטיין משוכנע כי מאחורי הקלעים פעלו גורמים אינטרסנטיים שביקשו את מפלתו, ושאפילו מבקריו החריפים ביותר מבינים היום כי נפלו קרבן תמים לידיהם. לצד זאת, הוא מבקש מאותם תושבים שכן נהנים מהשינוי, רק דבר אחד: "להמשיך ולעודד כדי שאוכל להמשיך ולעשות עוד דברים טובים, עוד פעימות, ולתקן את מה שצריך כדי להביא תחבורה ציבורית טובה לציבור בירושלים".
לסיום, כשרוזנשטיין נשאל אם היה רוצה לבקש סליחה ממישהו או להתנצל, הוא מאמץ את מחשבתו ארוכות. "אני חושב מה עשיתי רע, למי עשיתי משהו רע?", הוא מעלה תהייה מלווה בצחוק מתגלגל. אחר כך ארשת פניו מרצינה והוא מבקש להקדיש את סליחתו למשפחה.
"הקדנציה הזו, להבדיל מקודמתה, גוזלת ממני הרבה יותר זמן. היינו חמישה סגני ראש עירייה חרדים והציבור התפזר ביניהם. היום יש לנו רק סגן ראש עירייה אחד וכולנו חברי מועצה מהדרג שצריך לפרנס את המשפחה וגם לשרת את תושבי העיר.
"כמות ההשקעה מתחילת הקדנציה הנוכחית בשליחות הציבורית שלי חרגה מעבר לכל גבול הגיוני, ואם אני רוצה להתנצל בפני מישהו זה בפני אשתי והילדים שלי. מהבחירות בנובמבר האחרון אין לי הרבה זמן להקדיש להם ואני מבטיח להם שבשנה הבאה אעשה כל מאמץ להיות איתם".