אמא, למה? - איך מסבירים לילדיכם על פיגועי טרור

הידיעות המחרידות על הטבח ביישוב איתמר שוברות כל לב. עין לא נשארה יבשה למשמע הבשורה המרה. המחשבה על שבת שלווה שהופרה בהנפת סכין בידי מחבלים ארורים, שגדעו את חייהם של הורים ושלושת ילדיהם הקטנים, בהם תינוקת בת 4 חודשים בלבד, וכל זאת זמן קצר אחרי שערכו בביתם ´עונג שבת´.

הידיעה על בתם בת השתים עשרה שחזתה במראות המזעזעים ויצאה בצרחות מהבית, לא מרפות, והלב שותת דם. ימים ספורים לפני חג הפורים, שבו כבר לא יזכו אודי ורות פוגל לתת ולקבל משלוחי מנות מתוקים, הילדים הערבים בעזה מחלקים סוכריות כאות שמחה על הטרגדיה הנוראית.

יחד עם החדשות הקשות להתמודדות, ישנה ההתמודדות עם ילדינו המגיעים ובפיהם שברי השמועות על האירוע והם מצפים מאיתנו להשלים להם את התמונה הנוראית.

איך מספרים לילדים על אירוע כה קשה? מה אפשר לומר וממה להימנע? איך שומרים על האיזון של האמת מול הרצון שלא לטעת בהם פחד עז?

לדברי הרבנית זיוה מאיר, מנחת הורים ויועצת משפחתית: "האמת זה השקר הכי טוב. הלוואי שהיינו יכולים לשנות את המציאות. אבל כשיש משהו עצוב, חשוב לאפשר לילדים להיות עצובים. ילדים יכולים להתמודד עם זה שעצוב."

מה לספר להם על מה שקרה?

"לא להיכנס יותר מידי לפרטים, על מנת לא לפתח פחדים. להתאים את המינון לגיל של הילד, למי שמסוגל להבין מה זה שערבי בא ורצח משפחה. גם לאנשים מבוגרים זה לא רלוונטי להיכנס לפרטים. הידיעה עצמה היא עגומה. אם הקב"ה הביא עלינו כזה אסון, זה על כלל עם ישראל. זה אסון לאומי", היא אומרת בכאב.

אם הילד בוכה? "יש לאפשר לו לבכות. נאמר "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". אם הילד עצוב או בוכה לאפשר לו את זה, ולומר לו שאנו מעריכים את זה שהוא משתתף בצער של משפחה שאינו מכיר". היא מספרת כי היא הייתה בלוויית משפחת פוגל, שבה רוב המשתתפים לא הכירו אישית את בני משפחת פוגל. "כולם באו מתוך הזעזוע הגדול."

"לא להסתיר", מזהירה הרבנית מאיר. "הסתרה מילדים יכולה ליצור תסביך בריחה והסתרה חוזר מהילדים. גם הם ינסו לומר חצאי אמת. יש לדבר בצורה ברורה בלי להיכנס לפרטים, לכל אחד לפי יכולתו.

היא מוסיפה: "מי שלא מאפשר את הצער זה לא אומר שהוא לא קיים. ההדחקה יוצרת מפלצת יותר גדולה. עדיף לפתוח את הדברים, למרות הקשיים. אפשר לומר לילד "נכון, קשה לכולנו היום´."

הפתרון: מעשים טובים

מה עונים לילד ששואל אם זה יכול לקרות גם לנו? "אנו מקווים ומאמינים שלא. בעז"ה שלא יקרה בכלל. הקב"ה סומך עלינו כהורים, כמחנכים וכמלמדים, שלמרות הצער נהיה מחוברים עליו ונסמוך עליו ונאמין בו למרות הכאב, סומך עלינו שנדע לשתף את הילדים במינון המתאים להם, שנשכיל לאפשר את הצער ולהאמין בחלק הבריא של הילד שיכול לצאת מהצער ולחזור לתקווה, לאמונה ולישועה".

היא ממליצה "לכוון את הילדים לעשות מעשים טובים, אפילו ויתור קטן לעילוי נשמת הילדים שנרצחו. לא צריך דברים גרנדיוזיים, אפילו סיפור לאח קטן, וכל מעשה טוב לכוון לעילוי נשמת הנרצחים."

"אפשר לקשר את הדברים לאירועי חג הפורים. להדגיש את הנס שהיה ולקוות שגם לנו יהיה ´ונהפוך הוא´" מסכמת הרבנית זיוה מאיר.

אכן בימים אלו ילדינו לומדים את סיפור מגילת אסתר, וצוררנו קמים להזכיר לנו כי גם היום, אחרי כ-2300 שנה, רב זממם ורצונם להשמיד, להרוג ולאבד אותנו מטף ועד זקן. ועלינו מוטל, כמרדכי היהודי בשעתו, ללבוש שק ואפר, לזעוק זעקה גדולה ומרה, ולהתפלל לה´, יחד עם הילדים, שיהפוך לנו את הימים הללו מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב.