שני מיילים הגיעו לתיבה שלי בימים האחרונים:
א. החורף מגיע, וכמו פעמים רבות, אני שוקעת בקלות ל'תרדמת חורף'. זה מתבטא בכבדות, בעייפות, בסוג של התכנסות פנימית, חוסר כוח וחשק 'להרים את עצמי'. הקור או הגשם הדופק בחלונות, גורם לי להתכרבל כל שעות הבוקר מתחת לשמיכה. אני אֵם לשבעה וזה גובה ממני מחיר לא פשוט. אשמח להתייחסותך.
ב. שמי חיים, בן 38, מסיים כעת את השנה השלוש-עשרה במקום העבודה שלי כראש צוות במפעל. אני מצליח ומרוצה, אבל כבר זמן רב שאני רוצה לעשות משהו אחר בחיים. מרגיש שמיציתי. יש מה לעשות?
לכאורה שני מקרים שונים, אנשים בגילאים שונים, בעלי רקע אחר, כישורים וניסיון חיים – כמו גם חינוך – שונה. אבל במבט נוסף, יש להם גם מכנה משותף: אנשים בריאים באמצע החיים שנכנסים לסוג של שקיעה. (מותר לנו לשקוע לפעמים. פסק הזמן מדי פעם בפעם נחוץ לנו והוא ראוי, רק צריך להזהר שלא לשקוע במקום הזה.)
אם נבדוק עצמנו בכנות נמצא כי לא פעם אנחנו בוחרים להיות במקומות שאנחנו שוקעים בהם ולא מרוצים. פרדוכס? זו בדיוק ההגדרה. בניגוד לבעלי חיים הנכנסים לתרדמת חורף מתוך הישרדות וקיום עצמי, אותה אישה נהנית להיות במקום ההתכרבלות והיא בוחרת לשהות שם. כך גם אותו מנהל צוות במחלקה נשאר במחלקה שלו על אף ש"כבר זמן רב" שהוא רוצה לעשות משהו אחר, אחרת הוא היה פועל בכיוון החדש. בעולם האימון המקום נקרא "איזור הנוחות". כל אדם מבכר לשקוע באיזור הנוחות, כי הוא פשוט נוח וקל. העובדה שהוא מצטער על זה לאחר מכן - אם בגלל שלא התקדם בחיים אם בגלל שלא הספיק לבצע את המטלות הנדרשות – זו כבר עובדה אחרת. כעת הוא נהנה, אחרי זה הוא ילקה את עצמו, (וירגיש טוב גם מהייסורים העצמיים).
זה הכלל: אם אנו בוחרים לפעול בדפוס פעולה שלאחר מכן אנו מייסרים את עצמנו עליו – סימן שאיזור הנוחות הנוכחי הוא שקרי. הוא מרפד ונעים אך לזמן קצוב בלבד. הרצון הנוכחי שהוא קל יותר, גובר על הרצון השני שדורש סוג של עבודה עצמית. איש לא ישלוף אותנו מהמיטה בבוקר חורפי ואיש לא יחפש עבודה בעבורנו אם אנו לא נעשה זאת. אם נשארנו באותו מקום – זה אומר שבחרנו להיות שם.
אז מה עושים?
בראש ובראשונה, לדעת ולזכור שאין פתרונות קסם. צריך לעבוד. הנה שלושה עקרונות בסיסיים.
השלב הראשון: לבחור מה אנו רוצים לעשות, להגדיר זאת במדויק, ולאחר הבנה שהיעד הוא אכן ריאלי, ואז להתחיל להתכוונן בהתאם ("1. אינני רוצה לבלות את הבוקר במיטה! 2. לסדר את הבית. 3. לבשל ולהכין אוכל לפני שהילדים יגיעו. 4. להקדיש חצי שעה עד שעה לעצמי עם משהו שאני אוהבת, מיד לאחר סיום המטלות הקודמות"). חלק גדול מתוכניות האימון מושתתות על מיקוד. אם אדם יהיה ממוקד, הוא יגיע למטרה שלו.
השלב השני: שרטוט את דרכי הפעולה: כיצד, באיזו דרך ומה "תקציב הזמן" שאנו מקדישים לכך. ("1. אני רוצה עבודה אחרת. 2. לבדוק איזה תחום מתאים. 3. להגדיר אותו כיעד. 4. ליצור דרכים מעשיות בחיפוש אחר עבודה חלופית"). בהגדרת המטרות ודרכי היישום אפשר להיעזר באמצעות מאמן אישי, או באמצעות בן/בת הזוג או ידיד/ה טוב/ה.
השלב השלישי: הביצוע. פשוט להתחיל לעשות ולבצע, אפילו תזוזה קטנה היא סוג של עקירה מהמקום המרפד הנוכחי בו איננו רוצים להיות, ויציאה אל מעבר לאיזור הנוחות. זו כבר הצלחה ראשונית שאנחנו יכולים לסמן לעצמנו. כמו במשחק "סולמות וחבלים", לפעמים אפשר ליפול ולהחליק ולפעמים מתקדמים בקצב, אבל תמיד חשובה התזוזה.
הקריאה האלוקית לאברהם "לך לך", היא הקריאה הנושאת בחובה את מתווה הדרך הנכונה. להתחיל לנוע קדימה בדפוסי פעולה ועשיה. לעקור את עצמנו מאזור הנוחות המדומה אל מקום חדש בדרך אל המטרות.
החלטה כנה שלנו לנוע מהמקום שלנו, יחד עם סייעתא דשמיא, נצליח להציב מטרתו ולהגיע ליעדים חדשים תוך יציאה מתרדמת החורף ומהשקיעה העצמית. "תרדמת חורף"? חז"ל סבורים שיום של גשמים, הוא יום של השפעת ברכה לעולם. לא חבל לבזבז זאת?
בחן/י את עצמך:
1. בדוק/בדקי עם עצמך כמה דברים את/ה מתכנן/ת לבצע במהלך היום, ובדוק/בדקי בסוף היום, כמה ביצעת.
2. אם מצאת כי היעדים שהצבת בתחילת היום היו ריאליים, רשום/רשמי לעצמך למה באמת לא הספקת? מה גרום לשיבוש?
3. קח/י על עצמך מטלה יומית אחת שהיא מעבר לסדר היום השוטף, מטרה הקרובה ללבך. (ספורט / יציאה לחורשה לחצי שעת מנוחה / יציאה עם הילדים / מסעדה / קריאה / שעת לימוד בכולל ערב וכו')
4. היה/היי כנה עם עצמך: באלו רגעים במשך היום כמעט זזת מהמטרה, אך לא וויתרת לעצמך. זיהית? מגיע לך צ'ופר קטן. פרגן/י לעצמך.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקרית אונו