"עוד סיפור אחרון", ביקשה נטלי הקטנה. אצבעה בפיה ומבט של תחנונים בעיני התכלת הגדולות. אנה ליטפה קלות את שערות הזהב ונשקה על מצחה בחום. "די להיום יקירה. מחר יש להשכים קום לגן הילדים, אף הבובות אינן רוצות באמא עייפה. לילה טוב אוצר, נסיכה". "אמא", קולה של נטלי היה עייף. "זוכרת את שהבטחת לי את כל אשר אבקש?" –"ודאי", חייכה אנה, "וכלום לא מילאתי הבטחתי? ראי את מדף הבובות שלך, עמוס לעייפה וכמעט כורע תחת הנטל. רק הגידי, מי עוד מחברותייך מקבלת מידי חודש בובה חדשה ולמי צעצועים כה רבים? שמלותייך הן היפות והמעומלנות בגן וקופסת הסרטים שלך עולה על גדותיה. נסיכונת שלי, בת יקרה", אנה התיישבה על המיטה והעניקה לנטלי חיבוק ארוך. "הארת את עולמינו אהובה, וכיצד לא נמלא את זה שלך?"
"אמא, תקטפי לי את הירח. הוא עגול היום, ולבן, ויפה כל כך". עיניה של נטלי נעצמו כמעט. "גם אותו אביא לך, יקירה, גם אותו" חרש היטיבה את הכרית מתחת לראש הזהב, נשקה נשיקה אחרונה ובעוד דקות מספר כבר היתה נטלי שקועה בשינה עמוקה.
"ומה, האין זה סחר חליפין נאה?" צחק מיכאל בטוב לב כאשר שמע את בקשתה החדשה של נטלי. לוגם בנחת מכוס התה ומעיין בעיתון הערב. תמיד טענת כי עולמך שרוי היה בחשיכה עד שהגיעה אל ביתינו, והיא בירח חפצה, ומה בכך?"
אנה חייכה. "לעיתים מהרהרת אני מה היה עולה בגורלה של נטלי אלמלא הגיעה אלינו. אינני מסוגלת לדמיין את עיניה כשמבטן כבוי, את שערה סתור ולא קשור בסרטי משי. מתגוללת באשפתות בינות לעשרות ילדים זבי חוטם ובאין מי שישית ליבו אליה. לנה הטובה, שליחת המזל הטוב, אינני יודעת מי מאתנו צריך להודות יותר, נטלי או אנחנו".
-"על כל פנים, לעולם נצטרך אנו להודות גם בשמה. הן לא התחלת לפקפק בהחלטתינו שלא לגלות לעולם את סוד הולדתה?"
- "חלילה, ככל שאני הופכת יותר בדבר, וככל שחולפות השנים נראית לי החלטה זו הנבונה ביותר. ככלות הכל, מלבדינו ומלבד לנה כמובן, איש אינו יכול לדעת מה אירע. במסמכים הרשמיים היא כתובה כבתנו לכל דבר, בתעודת הלידה וברישום האוכלוסין, אין מדובר אפילו על זיוף או הונאה, ומה רווח יהיה לה אם תדע כי אסופית היא, נטושה, תינוקת לא רצוייה שרק יד הגורל העיוור זימנה את המפגש בינינו. מוטב תמשיך לגדול מרופדת באהבה אין קץ ובטוחה בחייה ובאושרה".
אנה ניגשה שוב אל פתח חדרה של נטלי. מתענגת על קול נשימותיה הקצובות, השלוות, כעל סימפוניה חרישית. בלאט פסעה פנימה, התיישבה על המיטה הגדולה ושעה ארוכה היו אצבעותיה לוטפות בעדינות את שיער הזהב. "שלנו את יקירה, שלנו, מנת האושר של חיינו, ואיש לא יפגע בך, איש לא יקחך מאיתנו, נטלי שלנו, שלנו, שלנו…
כבר מן השער שמעה אנה את צחוק הפעמונים, מתגלגל במהירות ומפזר אלף פרחי אביב מסביב. שוב שבה נטלי הביתה בלווית חבורת מעריצות, חייכה לעצמה. הנה, בעוד שניות מספר יפרוץ הצחוק אל המטבח ובעקבותיו תפזזנה שתי צמות זהובות ועיני תכלת בורקות מהתרגשות. "רק כמה דקות אמא'לה, הן לא מאמינות כי הבובה החדשה יודעת ללכת לבד. רק אראה להן כיצד מסובבים את המפתח,כיצד היא פוסעת, ומייד אגיע לכאן לאכול את ארוחת הצהריים". הנהו, הקול המתפנק, הידיים הקטנות שמחבקות בכל הכח את מתניה של אמא הגדולה והתחנונים הנשזרים במבט העיניים, "נכון שאת מרשה אמא'לה?"
ואנה? מכווצת את שפתיה כאילו בקפידה, הן זהו תפקידה עתה, לכעוס, הלא כן? אך נטלי מגלה כבר את זיק המשובה בעיניים, ממתינה רק להנהון הקל, הסופי, ומייד פוקדת על החבורה הצעירה: "בנות! לחדר! אבל רק לראות את הבובה ולא לגעת בשום דבר, אמא לא תסכים לחמם לי שוב את ארוחת הצהריים", וכבר צועדת נטלי בראש כשחבורת המעריצות הקטנות בעקבותיה, ואנה מספיקה עוד לראות את מבטי הקנאה בעיניים, את נסיונותיהם של הילדות להתקרב אל נטלי קרוב קרוב, לגעת בצמותיה, לחוש את שמלתה, והנה היא שומעת את קריאות ההשתאות וההתפעלות העולים מהחדר כשהבובה, איך לא, פוסעת בכבדות מספר צעדים להתרגשות כולן.
ובשעות אחר הצהריים, הזמן הרשמי למשחקים, שוב נשמעים קולות שמחה וצהלה מתוך החדר, ומידי איזה זמן בוקע ראש קטן מפתח הבית ומכריז בבטחה, בבישנות או בגאווה: היום הזמינה אותי נטלי לשחק אצלכם, וכבר מתעופפת גם היא אל החדר שלא להפסיד אף רגע. להנות מחברתה של המלכה הבלתי מוכתרת, ולזכות לגעת ולשחק בכל שכיות החמדה הפזורים בממלכה הקטנה.