נמשיך בביאור דברי הגמרא:
ביאור אחר במחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: רישא בעדים פסולין ודיינין כשרין, מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני. סיפא בדיינין פסולין ועדים כשרין, דמיגו דפסלי דיינין פסלי נמי עדים.
כלומר, המקרה שבו נחלקו הוא במקרה שבא בעל הדין, ואמר שגם העדים וגם הדיינים פסולים. ולכך אומרת המשנה בתחילה שרבי מאיר סובר שאם נמצא אחר כך שהדיינים פסולים, מאמינים לו גם לגבי העדים. (מיגו: מתוך, כלומר מתוך שנאמן על העדים נאמן גם על הדיינים). ובדין השני נאמר שאם נמצא שהעדים פסולים מאמינים לו גם לגבי הדיינים. וחכמים נחלקו עליו בזה ובזה וסוברים שגם אם נמצא דבר אחד כדבריו, עדיין לא מאמינים לו לדבר השני, ואינו יכול לפסול את העדים או הדיינים שלא נמצאו פסולים.
קושיא על ביאור זה של המחלוקת: מתקיף לה רבא: בשלמא מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני - איכא בי דינא אחרינא, אלא מיגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים - והא עדים תו ליכא?
מקשה רבא, איך אפשר לפסול את העדים מחמת שפסלנו את הדיינים, והרי רק את הדיינים אפשר לפסול כיון שגם אם נפסול אותם יוכלו ללכת לבית דין אחר, אבל אם נפסול את העדים, הרי ישאר בעל הדין בלי עדים, ואי אפשר למצוא עדים אחרים שראו את המקרה.
תירוץ: לא צריכא, דאיכא כת אחרת.
פירוש, באמת לא נאמר לפי פירוש זה שיכול לפסול את העדים מחמת שפסל את הדיינים אלא במקרה שיש עדים אחרים.
שאלה: הא ליכא כת אחרת, מאי? הכי נמי דלא מצי פסלי? אם כן היינו דרב דימי.
כלומר, אם נפרש שאם יש כת אחרת אינו יכול לפסול את העדים, ואם אין כת אחרת יכול לפסול את העדים, אם כן רבין בשם רבי יוחנן שאמר כן סובר בדיוק כמו רב דימי שאמר (בעמוד הקודם) שאם יש עדים אחרים יכול לפסול את אלו, ואם אין עדים אחרים אינו יכול לפסול את אלו.
תשובה: איכא בינייהו מיגו. דמר סבר אמרינן מיגו ומר סבר לא אמרינן מיגו.
פירוש, עדיין יש חילוק בין רב דימי לרבין בשם רבי יוחנן, והוא: שלרב דימי יכול בעל הדין לפסול את העדים אם רוצה בכך בכל מקרה שיש עדים אחרים, אבל לפי רבין בשם רבי יוחנן יכול לפסול אותם רק אם רצה לפסול גם את הדיינים ונמצא שהדיינים פסולים, שאומרים מיגו: מתוך שנפסלו הדיינים נפסלים גם העדים, אבל בלי אותו "מיגו", אינו יכול לפוסלם.
ענין חדש: גופא, אמר ריש לקיש: פה קדוש יאמר דבר זה?! תני "עדו".
קושיא: איני, והאמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
כלומר, למה קרא ריש לקיש לרבי מאיר "פה קדוש", שמשמע שהחשיב את רבי מאיר יותר מעצמו, והרי ריש לקיש היה חריף ביותר, שהיה עוקר הרים וטוחנם זה בזה בסברתו? (לתוספת הבנה נביא את פירושו של הבן יהוידע, שכתב שלכאורה היה צריך ריש לקיש להקשות על רבי מאיר בלשון קושיא, ולא בלשון זו כתלמיד היושב לפני רבו שיש לו אימה גדולה ממנו).
תירוץ: אמר רבינא: והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה.
כלומר, כיון שגם רבי מאיר היה חריף, שגם עליו נאמר שהיה עוקר הרים וטוחנם, לכן קראו ריש לקיש בלשון זו "פה קדוש". (ובהמשך לביאור למעלה: התירוץ הוא בכיון שרבי מאיר היה גם הוא גדול מאד בודור, מובן שריש לקיש הקשה עליו בלשון זו של כבוד).
ביאור חדש בדברי עולא: הכי קאמר, בא וראה כמה מחבבין זה את זה שהיה ריש לקיש קורא לרבי מאיר "פה קדוש", והיינו מחמת שתלמידי החכמים שבארץ ישראל היו מחבבים זה את זה.
דוגמא נוספת שהיו מכבדים זה את זה: כי הא דיתיב רבי, וקאמר: אסור להטמין את הצונן (אסור להטמין מים קרים לפני שבת כדי שלא יתחממו). אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר לו: כבר הורה זקן (כלומר, כיון שאביך, רבי יוסי הורה כן, אנו מקבלים את דבריו). אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה, דאילו רבי יוסי היה קיים, היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי ממלא מקום אבותיו הוה והיה כפוף ויושב לפני רבי, ואף על פי כן וקא אמר רבי על רבי יוסי כבר הורה זקן.
דרשה: אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים? "נועם", אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. "חובלים", אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה.
כלומר: בני ארץ ישראל היו מנסים ללבן את ההלכה בעיון משותף בדין, ובני בבל היו מנסים ללבן את ההלכה מתוך קושיות שהקשו זה לזה.
דרשה נוספת: נאמר: ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגו', ושנים זיתים עליה. פירוש, "יצהר", אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, "ושנים זיתים עליה", אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית.
דרשה נוספת: נאמר: ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה, ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ, ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה, ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער. פירוש, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל.
שאלה על הדרשה: וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כולו.
כלומר, איך אפשר לומר שגסות הרוח ירדה לבבל, והרי אמר מר שתשעה קבין של גסות הרוח נטלה עילם, ולא נזכרה בבל לענין גסות הרוח.
תשובה: אין (כן), לבבל נחית ואישתרבובי דאישתרבב לעילם.
גסות הרוח ירדה לבבל, ומשם הגיעה לעילם.
מנין שכך היה: דיקא נמי (כך ניתן לדייק מהפסוק), דכתיב: לבנות לה בית בארץ שנער, שמע מינה.
כלומר, ממה שנאמר בתחילת הפסוק "והנה שתים נשים", ואחר כך נאמר לבנות "לה" בית, והרי לכאורה הן היו שתים, אלא משמע שרק אחת מהן התיישבה בבבל, והשניה, שהיא גסות הרוח, הלכה לעילם.
שאלה: והאמר מר, סימן לגסות הרוח עניות, ועניות לבבל נחית.
כלומר, כיון שאמר מר שסימן לגסות הרוח, שבכל מקום שיש גסות הרוח יש עניות, והרי בבבל יש עניות, ואם כן לכאורה גסות הרוח נמצאת שם ולא בעילם.
תשובה: מאי עניות? עניות תורה. ועניות התורה נמצאת בעילם, וראיה לכך: דכתיב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה", אמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.
שאלה: מאי בבל?
כלומר, למה נקרא שמה בבל?
תשובה: אמר רבי יוחנן: "בבל" לשון "בלולה" לפי שהיא בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד.
דרשה: נאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל.
דין: אמר לו: נאמן עלי אבא, או נאמן עלי אביך, או נאמנים עלי שלשה רועי בקר - רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו.
כלומר, אם אחד מבעלי הדין קיבל על עצמו לדיין את אביו של התובע או את אביו של הנתבע, או דיינים שאינם ראויים – כגון שלושה רועי בקר, נחלקו רבי מאיר וחכמים אם יכול לחזור בו ולדרוש לדון בפני דיינים מומחים, או שכיון שקיבל על עצמו אותם שוב אינו יכול לחזור בו.
דין נוסף: היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו "דור לי בחיי ראשך", רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו.
עוד נחלקו רבי מאיר וחכמים במי שהיה חייב לשני שבועה, ואמר לו השני "דור לי בחיי ראשך" במקום להשבע, האם יכול לחזור בו ולתבוע ממנו שבועה גמורה או לא.
ביאור המחלוקת הראשונה שבמשנה: אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד.
כלומר, אם אחד הצדדים קיבל על עצמו שאחד מהדיינים יהיה אבא או אביך או רועה בקר, ושני הדיינים האחרים כשרים ומומחים, בכל אופן אמר רבי מאיר שיכול לחזור בו, וכל שכן שרבי מאיר סובר שאם שלושתם לא כשרים שיכול לחזור בו.
נחלקו האמוראים באיזה אופן נחלקו במשנה: אמר רב יהודה אמר שמואל, מחלוקת במחול לך, אבל באתן לך - דברי הכל יכול לחזור בו. ורבי יוחנן אמר באתן לך מחלוקת.
כלומר, ישנם שני אופנים שבהם יכול אדם לקבל על עצמו דיין שאינו כשר, או כשאמר לחבירו "אם אבא או אביך יפסקו לטובתך אני מוחל לך על חובך", או שהוא הנתבע ואמר לחבירו "אם אבא או אביך יפסקו לטובתך אתן לך מה שאתה תובע". ונחלקו בזה האמוראים, רב יהודה בשם שמואל אמר שנחלקו במשנה דווקא כשאמר אם יפסקו כמותך מחול לך, ורבי יוחנן סובר שאם אמר אם יפסקו כמותך אתן לך, נחלקו אם יכול לחזור בו.
שאלה לדעת רבי יוחנן: איבעיא להו, באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו, או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת.
ראיה: תא שמע, דאמר רבא: מחלוקת באתן לך, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו. ואם כן מוכח שרבי יוחנן אמר שאם אמר מחול לך לדברי הכל אין יכול לחזור בו, שהרי אי אמרת בשלמא באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו, רבא דאמר כרבי יוחנן. אלא אי אמרת - בין בזו ובין בזו מחלוקת, רבא דאמר כמאן – כלומר, יוצא אם כן שדברי רבא אינם לא כרבי יוחנן ולא כרב יהודה בשם שמואל, ולא מצאנו שיש עוד שיטה מלבד שתי השיטות הללו.
תשובה: רבא טעמא דנפשיה קאמר.
באמת יש שיטה שלישית, והיא שיטת רבא. ואם כן – רב יהודה בשם שמואל אמר שנחלקו רק אם אמר מחול לך, רבי יוחנן אמר שנחלקו בכל אופן, ורבא אמר שנחלקו רק אם אמר אתן לך.
קושיא: איתיביה רב אחא בר תחליפא לרבא מהמשנה כאן שאמרו: היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו.
מאי לאו באותן הנשבעין ולא משלמין –
כלומר לכאורה דין המשנה נאמר לגבי המקרים שהדין בהם שחייב שבועה, ועל ידי השבועה נפטר מלשלם, ונחלקו מה הדין אם אמר לו דור לי בחיי ראשך במקום להשבע, אם נפטר מלשלם או לא.
דהוה ליה כמחול לך.
ואם כן קשה, הרי כשאומר לו דור לי בחיי ראשך, הוא כמו שאומר לו "מחול לך" ולא כמו שאומר "אתן לך", ואם כן משמע שרבי מאיר וחכמים נחלקו גם כשאומר מחול לך.
תירוץ: לא! באותן הנשבעין ונוטלין, דהוה ליה כאתן לך.
הגמרא מתרצת שאפשר לפרש את דין המשנה לגבי שבועה אחרת, דהיינו באופנים שבהם לא מוציאים מהנתבע אלא אם התובע ישבע שחייבים לו, ואם כן לפי זה כשאומר לו "דור לי בחיי ראשך" הוא כמו שאומר לו "אתן לך", ובזה נחלקו, ואם כן אין ראיה שנחלקו באופן שאמר לו מחול לך.
דחיה: והא תנא ליה רישא?
אי אפשר לומר שדין המשנה נאמר על אלו שחייבים שבועה כדי להוציא את הממון שהם תובעים, שהרי אם נפרש כן יוצא שנכפלה המחלוקת פעמיים במשנה, בתחילה אם יכול לחזור בו כשאמר נאמן עלי אבא או אביך, ופירשנו שמדובר דווקא כשאומר "אתן לך" לדעת רבי יוחנן, והדין השני במשנה הוא בדיוק אותו הדבר, שאם אומר "אתן לך" נחלקו רבי מאיר וחכמים אם יכול לחזור בו, ואם כן יש כפילות במשנה.
דחית הדחיה: אמת שיש כפילות במשנה, אלא שיש חידוש בכל דין בפני עצמו: תנא תולה בדעת אחרים, ותנא תולה בדעת עצמו.
דין אחד נאמר כשאמר אתן לך אם תדור בחיי ראשך, והדבר תלוי בהחלטת בעל הדין, ודין אחר כשאמר נאמן עלי אבא, שהדבר תלוי בדעתו של האבא.
צריך לומר את הדינים בשני האופנים.
דאי תנא תולה בדעת אחרים היינו אומרים - בהא קאמר רבי מאיר דמצי הדר ביה, משום דלא גמר ומקני, דאמר מי יימר דמזכי ליה, אבל תולה בדעת עצמו אימא מודי להו לרבנן. ואי אשמעינן בהא (בתולה בדעת עצמו) היינו אומרים: בהא קאמרי רבנן, אבל בההיא אימא מודו ליה רבנן לרבי מאיר צריכא.
כלומר, אם היתה המשנה כותבת את המחלוקת רק באופן שקיבל על עצמו את אביו לדיין, היינו חושבים שרבי מאיר סובר דווקא באופן הזה שיכול לחזור בו, כיון שלא גמר בליבו לתת לשני את סכום התביעה, אלא חשב שאולי הדיינים יפסקו כמותו, אבל אם אמר לו דור לי בחיי ראשך, שהדבר נתון ביד השני, ודאי גמר בליבו שאם ישבע השני יתן לו את כל מה שהוא תובע ממנו. ולהיפך, אם היתה כותבת המשנה את המחלוקת רק באופן שאמר לו דור לי בחיי ראשך, היינו אומרים שדוקא באופן הזה אמרו חכמים שאינו יכול לחזור בו, כיון שגמר בליבו שאם ידור השני יתן לו את מה שהוא תובע, אבל היינו מבינים שאם אמר שהוא מסכים שאביו יהיה דיין, לא גמר בדעתו לתת לשני, ואף חכמים סוברים שיכול לחזור בו.
לכך אמרה המשנה את שני האופנים, ללמד שנחלקו בין בזה ובין בזה.
מחלוקת אמוראים נוספת בביאור מחלוקת התנאים שבמשנה: אמר ריש לקיש, מחלוקת לפני גמר דין, אבל לאחר גמר דין דברי הכל אין יכול לחזור בו. ורבי יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת.
כלומר, ריש לקיש סובר שלא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא לגבי מי שקיבל על עצמו את אביו לדיין וחזר בו לפני גמר הדין, אבל לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. ורבי יוחנן סובר שנחלקו באופן שחזר בו לאחר גמר דין.
שאלה לבירור דעתו של רבי יוחנן: איבעיא להו, לאחר גמר דין מחלוקת, אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו. או דילמא בין בזו ובין בזו (בין קודם גמר דין ובין לאחר גמר דין) מחלוקת.
ראיה: תא שמע, דאמר רבא: קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו, לאחר גמר דין אין יכול לחזור בו. ואם כן מוכח שרבי יוחנן סובר שרק לאחר גמר הדין נחלקו, אבל קודם גמר הדין ודאי שיכול לחזור בו, שהרי אי אמרת בשלמא - לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו, רבא דאמר כרבי יוחנן, ואליבא דרבנן (ולשיטת חכמים). אלא אי אמרת בין בזו בין בזו מחלוקת - רבא דאמר כמאן? והרי דברי רבא אינם לא כרבי יוחנן ולא כריש לקיש, ולא מצאנו כאן שיטה שלישית.
מסקנה: אלא לאו שמע מינה לאחר גמר דין מחלוקת, שמע מינה.
בירור ההלכה: שלח ליה רב נחמן בר רב (חסדא) לרב נחמן בר יעקב: ילמדנו רבינו - לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת? והלכה כדברי מי?
הלכה: שלח ליה, לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים.
שמועה אחרת בבירור ההלכה: רב אשי אמר: הכי שלח ליה (רב נחמן בררב לרב נחמן בר יעקב, לשואלו) - באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת? והלכה כדברי מי?
הלכה לפי שמועה זו: שלח ליה, באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים.
בירור, כמו איזו שמועה ההלכה: בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתני הכי.
שאלה הלכתית: אמר רבי חנינא בר שלמיה, שלחו ליה מבי רב לשמואל: ילמדנו רבינו - לפני גמר דין וקנו מידו מאי?
כלומר, מה הדין אם הסכים בעל הדין שאביו יהיה דיין, ועשה קנין והתחייב בו שהוא מסכים שאביו יהיה הדיין, ולמרות שעשה קינין חזר בו לפני גמר הדין. האם מועילה לו חזרתו או לא.
שלח להו: אין לאחר קניין כלום.
פירוש, אם עשו קנין, אינו יכול יותר לחזור בו.
בירורי הדין, מי פסול לעדות: ואלו הן הפסולין? המשחק בקוביא; והמלוה בריבית; ומפריחי יונים; וסוחרי שביעית (כל אלו יבוארו בגמרא).
אמר רבי שמעון בתחילה היו קורין אותן (את סוחרי השביעית) "אוספי שביעית", משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. דבריו יתפרשו בגמרא, ושם נבאר אי"ה.
אמר רבי יהודה אימתי – כל אלו נפסלים? - בזמן שאין להן אומנות אלא הוא. אבל אם יש להן אומנות שלא הוא - כשרין.
שאלה: משחק בקוביא, מאי קא עביד?
משחק בקוביא הוא אחד שמהמר עם חבריו על ממון, ושואלת הגמרא, מה האיסור שעושה המשחק בקוביא שגורם לו להפסל לעדות?
תשובה: אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא.
"אטסמכתא" מלשון "סומך". כלומר, המהמר – בשעה שהוא מהמר, לא חושב שהוא יפסיד, ולכן מה שהוא מתחייב לשלם לשני אם יפסיד זה רק בגלל שהוא חושב שזה לא יקרה, אבל אם היה יודע שהוא יפסיד לא היה מתחייב לשלם, ולכן הלוקח ממנו (המהמר השני) הוא כמו גזלן, שלוקח ממנו דבר שלא התחייב לו על דעת שיקחו ממנו.
שיטה נוספת: רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא, אלא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.
רב ששת סובר שההימור אינו בכלל האסמכתא, כיון שכל מהמר יודע שלפעמים הוא מנצח ולפעמים מפסיד, ועל דעת כן הוא מהמר. וביאר שהטעם שהמשחק בקוביא פסול לעדות הוא בגלל שהוא מכלה את זמנו ולא עוסק ביישובו של עולם.
בירור ההבדל בין השיטות: מאי בינייהו? איכא בינייהו - דגמר אומנותא אחריתי.
כלומר, לפי רב ששת, שהמשחק בקוביא פסול לעדות כי אינו עוסק בבנינו של עולם, אם כן אם יש לו מלאכה אחרת שעוסק גם בה, אינו נפסל לעדות. אבל לפי רמי בר חמא שיש בזה כעין גזל, לא תועיל לו מלאכה אחרת שיעשה.
קושיא: (ותנן במשנה): אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין להן אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא (הרי זה) כשרים. אלמא טעמא דמתניתין משום יישובו של עולם הוא, קשיא לרמי בר חמא.
כלומר, לכאורה ממה שאמר רבי יהודה במשנה שכל הפסולים הללו שיש להם אומנות אחרת, הם כשרים לעדות, משמע לא כרמי בר חמא, שהרי ביארנו שההבדל בין השיטות הוא מה הדין כשיש למשחק בקוביא עוד מלאכה.
נסיון לתירוץ: וכי תימא, פליגי רבנן עליה דרבי יהודה... והא אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, רבי יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק, ודכולי עלמא אימתי לפרש הוא.
מבארת הגמרא, שאי אפשר לומר שבאמת מרבי יהודה מוכח לא כדברי רמי בר חמא, אבל אין להקשות עליו כיון שחכמים חולקים על רבי יהודה ורמי בר חמא סובר כמותם. אין לפרש כך, כיון שרבי יהודה לא בא במשנה לחלוק על דברי חכמים אלא לפרש דבריהם. שהרי אמר רבי יהושע בן לוי שכל מקום שאמר רבי יהודה בלשון "אימתי" או "במה דברים אמורים", בא לפרש ולא לחלוק. ורבי יוחנן חולק וסובר שהלשון "במה" יכולה להתפרש כמחלוקת, אבל במשנה שנאמר "אימתי", הרי שלכל הדעות לא בא לחלוק אלא לפרש, ואם כן קשה לדברי רמי בר חמא מדברי רבי יהודה שבמשנה.
תירוץ: גברא אגברא קא רמית? מר סבר פליגי, ומר סבר לא פליגי.
כלומר, אפשר לומר שרמי בר חמא חולק על דברי רבי יהושע בן לוי, וסובר שהלשון "אימתי", לא מחייב שרבי יהודה לא בא לחלוק, ולכן מפרש שרבי יהודה במשנה נחלק על חכמים, ובאמת לרבי יהודה הטעם שמשחק בקוביא פסול לעדות הוא בגלל שהוא לא עוסק בבניינו של עולם, אבל לחכמים – פירש רמי בר חמא – שהמשחק בקוביא פסול לעדות כי ההימור הוא כמו גזל.