אף כאן למזרחה של ירושלים אלא לרבנן היכא שריף להו כדתניא היכן נשרפין לצפון ירושלים חוץ לשלש מחנות רבי יוסי הגלילי אומר אבית הדשן נשרפין אמר רבא מאן תנא דפליג עליה דר´ יוסי הגלילי ר´ אליעזר בן יעקב היא דתניא {ויקרא ד-יב} על שפך הדשן ישרף שיהא שם דשן (שיקדים לשם דשן) ר´ אליעזר בן יעקב אומר שיהא מקומו משופך אמר ליה אביי דילמא במקומו משופך פליגי תנו רבנן השורף מטמא בגדים ולא המצית את האור מטמא בגדים ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים ואיזהו השורף המסייע בשעת שריפה יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים תלמוד לומר אותם אותם מטמאין בגדים ומשנעשין אפר אין מטמאין בגדים רבי שמעון אומר אותם מטמאין בגדים ניתך הבשר אין מטמאין בגדים מאי בינייהו אמר רבא איכא בינייהו דשוייה חרוכא:
הדרן עלך טבול יום
מתני´ השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה רבי יוסי הגלילי אומר שחט בפנים והעלה בחוץ שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא שאכל טמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו וטהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף:
גמ´ בשלמא העלה כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש דכתיב {ויקרא יז-ד} ואל פתח אהל מועד לא הביאו אזהרה דכתיב {דברים יב-יג} השמר לך פן תעלה עולותיך וכי הא דא´´ר אבין א´´ר אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש דכתיב {ויקרא יז-ד} ואל פתח אהל מועד לא הביאו אלא אזהרה מנלן אמר קרא {ויקרא יז-ז} ולא יזבחו עוד האי מיבעי ליה לכדר´´א דאמר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם אם אינו ענין לכדרכה דכתיב {דברים יב-ל} איכה יעבדו תנהו ענין לשלא כדרכה אמר רבה קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד אכתי מיבעי ליה לכדתניא עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות
רש"י
אף כאן כו´: ורבנן. דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו ג´´ש: היכא שריף להו. לאיזו רוח של ירושלים: לצפונה של ירושלים. שכל מעשה חטאת בצפון: אבית הדשן. צריך שיקדים לשם דשן מזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלת´´ק לא צריך: רבי אליעזר בן יעקב היא. דאמר לא אשמועינן על שפך אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך: ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי. ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך: השורף. המתעסק בצרכי שריפתן כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור: דשוייה חרוכא. דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוה לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא בהו אבל אפר לא מיקרי ולרבי אלעזר ברבי שמעון אין מטמאין בגדים: מתני´ השוחט קדשים בחוץ והעלה . בחוץ. בהעלם אחד: חייב על השחיטה וחייב על העלייה. שהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה (ויקרא יז): שלא העלה אלא דבר פסול. ואנן מתקבל בפנים בעינן דכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו (שם): כיון שהוציאו פסלו. ואפ´´ה חייב וה´´ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ: הטמא שאכל כו´. משום דפליגי ר´ יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך פלוגתא להדדי תנינהו גבי הדדי: כיון שנגע בו טמאוהו. ואפ´´ה הדר אכיל ליה מחייב ומה לי נטמא בשר על ידו מה לי נטמא ע´´י אחרים: שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. כדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן בפ´ בית שמאי (לעיל דף מג.) בטומאת הגוף הכתוב מדבר מי שטומאה פורחת ממנו: גמ´ שחיטה והעלאה ב´ פרשיות סמוכות זו לזו באחרי מות: אלא אזהרה מנלן. דקא מחייבינן ליה עליה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.): למרקוליס. אע´´פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו ואעשה כן ואפ´´ה מניין שהוא חייב: קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. דאי לכדרבי אלעזר לכתוב ולא עוד את זבחיהם לשעירים והאי דכתיב ולא יזבחו לאזהרת שחוטי חוץ אתא דסמיך לההיא פרשתא: ע´´כ. עד המקרא הזה דלא יזבחו כל הענין העליון שנענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאת חוץ: מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות. משהוקם המשכן דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא אי לא מרבי להו קרא בהדיא מסתמא לא שמעינן להו:
תוספות
מתני´ השוחט והמעלה: כיון שנגע בו טימאהו. אע´´ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפילו בנותן לתוך פיו: אזהרה מנלן. פי´ בקונטרס דקא מחייבי ליה עלה [חטאת] שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה ואין חייבין עליהן חטאת במסכת כריתות (דף ב.) וקשה לפי´ דבריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) משמע דקרבן לא בעי אזהרה דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן הוא דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם היינו טעמא משום דאיתקוש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו ונראה לפרש דהאי דבעי הכא אזהרה מנא לן היינו משום דחשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין (שם.) השוחט והמעלה בחוץ ולאו אמתני´ קאי והאי דקתני בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היינו כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת ומיהו לקמן בשמעתין משמע דלאפוקי לאו קאתיא דפריך רבא הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק´´ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר כו´ וכן פ´ המוצא תפילין (עירובין דף צו.) יצא פסח [ומילה] שהן מצות עשה [ופריך] הא כתיב ושמרת את החוקה וא´´ר אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל הוי לא תעשה אלמא הוי פירושא יצא פסח [ומילה] שיש בעשה היינו שאין בהן לאו ואזהרה ואין לומר דסוגיא דידן כרבינא דמשני שינויא אחרינא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ומצי למימר אליביה דקרבן קבעי אזהרה דמ´´מ קשיא דרבא אדרבא דהיינו רבא בשמעתין וההיא מסקנא דמכות דקרבן לא בעי אזהרה אליבא דרבא ולפירוש הקונטרס נמי קשה קצת דאמאי תלי טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאפילו לר´´ע דאמר לא בעי מעשה הא אמר ריש לקיש בריש כריתות (דף ג:) נהי דלא בעי ר´´ע מעשה רבה מעשה זוטא בעי מיהו איכא לאוקמה שמעתין כרבי יוחנן דאמר ר´´ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתני´ קא דייק דקתני פסח ומילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל: מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב. פי´ בקונטרס אע´´פ שעבודתו דרך בזיון לסקלו באבנים וזה עובדו דרך כבוד ולא קרינא ביה איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן אפ´´ה מניין שחייב ונראה דכל הנהו דלאו אורחייהו בזביחה אע´´ג דמכובדים נינהו לא נפקא מאיכה יעבדו כדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סג.) דאמר אביי שלש השתחואות בעבודת כוכבים [למה] אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק ופריך כדרכה
עמוד ב´:
שהרי עונשן אמור {ויקרא יז-ד/ה/ט ??} ואל פתח אהל מועד אזהרה דכתיב {דברים יב-יג} השמר לך פן תעלה עולותיך מכאן ואילך בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שנא´ {ויקרא יז-ה} למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים זבחים שהתרתי לך כבר על פני השדה לומר לך הזובח בשעת איסור הבמות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה {ויקרא יז-ה} והביאום לה´ זו מצות עשה לא תעשה מניין ת´´ל {ויקרא יז-ז} ולא יזבחו עוד יכול יהא ענוש כרת ת´´ל {ויקרא יז-ז} חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם זאת להם ולא אחרת להם אלא אמר (ר´ אבין) ק´´ו ומה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר א´´ל רבינא לרב אשי א´´כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי ק´´ו מנבילה מה נבילה שלא ענש הזהיר חלב. שענש אינו דין שהזהיר אתא לקמיה דרבא א´´ל מנבלה נמי לא אתיא דאיכא למיפרך מה לנבלה שכן מטמא משרצים טמאין מה לשרצים טמאין שמטמאין במשהו משרצים טהורים מה לשרצים טהורים שאיסורן במשהו מערלה וכלאי הכרם מה לערלה וכלאי הכרם שכן אסורין בהנאה משביעית מה לשביעית שכן תופסת דמיה מתרומה שכן לא הותר מכללה מכולהו נמי שכן לא הותרו מכללן אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק´´ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי ממותיר לא אתיא דאיכא למיפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר פסח יש לו תקנה וכי מזהירין מן הדין אפילו למ´´ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין אלא כדרבי יוחנן דאמר אתיא הבאה הבאה מה להלן לא ענש אא´´כ הזהיר אף כאן לא ענש אא´´כ הזהיר
רש"י
שהרי עונשן אמור. כלומר דמסתמא בהו משתעי קרא לאסור והרי עונשן אמור כאן: מכאן ואילך כו´. שנאמר למען אשר יביאו וגו´ דמדכתיב אשר הם זובחים משמע שהיו עומדים לישחט בבמה ומכאן ואילך והביאום לה´: כזובח בשדה. שלא לשם שמים: (מצות) לא תעשה. בהנך דהוקדשו בשעת היתר מניין: ת´´ל ולא יזבחו עוד. משמע מעכשיו אסורין ועד עכשיו מותרין: זאת להם. עונש עשה ולא תעשה: ולא אחרת להם. כרת: מקום שלא ענש. כגון בקדשים שהקדישן בשעת היתר: הזהיר. כדאמרן כאן: שענש. כשהוקדשו בשעת איסור: אינו דין שהזהיר. ולקמן פריך וכי מזהירין מן הדין: משרצים. וא´´ת תיתי אזהרה בחלב בק´´ו משרצים טמאין כגון שמונה שרצים: במשהו. טומאתן בכעדשה אבל חלב בכזית: משרצים טהורים. שאין מטמאין כגון צפרדע ונמלה: שכן אסורין במשהו. לאכילה בכעדשה כדתניא במעילה בגמרא בפרק קדשי מזבח (דף טז:) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו´ פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך כשיעור טומאתן של שרצים טמאים שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש האדמה וגו´ ושיעור טומאתן נפקא לן בהכל חייבים (חגיגה דף יא:) שכן חומט תחילת ברייתו בכעדשה: שכן תופסת את דמיה. באיסורא כדתניא במסכת סוכה (דף מ:) קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה: מכללו. חלב הותר מכללו בחיה ובכולהו נמי איכא למיפרך הא פירכא ומש´´ה איצטריך אזהרה בחלב: אי קשיא. בהאי דאייתינא אזהרה לשחוטי חוץ בהאי ק´´ו הא קשיא לי הא דתנן בפרק קמא דכריתות (דף ב) דקחשיב ל´´ו כריתות להתחייב עליהם חטאת וקתני והפסח והמילה כרת שלהם על מצות עשה היא באה ואין חייבין חטאת על שגגתה דחטאת אינה באה אלא על לאו וכרת כדכתיב אשר לא תעשינה (ויקרא ד): תיתי. בו אזהרה מק´´ו ממותיר ממנו עד בוקר: שיש לו תקנה. בתשלומי פסח שני: וכי מזהירין מן הדין. לעיל קאי דמייתי אזהרה לשחוטי חוץ מק´´ו: אפילו למ´´ד. במסכת מכות עונשין מדין ק´´ו מודה דאין מזהירין מן הדין דתניא בפ´´ק דמכות (דף ה:) איש כי יקח את אחותו וגו´ אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר ערות אחותו גילה והלא קל וחומר הוא למדתה שאין עונשין מן הדין וכן לענין אזהרת ערות אחותך בת אביך וגו´ אין לי כו´ עד שאין מזהירין מן הדין ופליגי תנאי בפ´ בתרא ואיכא דדריש להאי אחותו גילה דגבי עונש לדרשא ועונש דבת אביו ובת אמו קסבר עונשין מן הדין ואילו אחותך היא דגבי אזהרה דילפינן מיניה אין מזהירין מן הדין דלא אפנייה לדרשא אחריתי: אתיא הבאה הבאה. שחיטה מהעלאה כתיב בשחיטה (ויקרא יז) לא הביאו וכתיב בהעלאה (שם) לא יביאנו וגזירה שוה הואיל ומופנה היא לכך הרי היא כמי שמפרש בה ואין זה מן הדין כק´´ו שאדם דן מעצמו:
תוספות
מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת לשלא כדרכה ואפילו לשלא כדרכה כלל שעובדין אותה בבזיון כגון פעור ומרקוליס ואחת כדרכה ושלא כדרכה פי´ כדרכה בעבודת כבוד אלא שאין דרכה בהשתחואה ואם תאמר מנלן הכא זובח בהמה למרקוליס אימא כי אתא קרא למכובדים שאין דרכן בזביחה אבל למבוזין כגון פעור ומרקוליס לא וי´´ל דגלי ליה בהשתחואה דמכובדים ומבוזין שוין הוא הדין בזביחה ור´´ת מפרש דתרי קראי בזביחה כתיבי האי קרא דהכא ולא יזבחו ועוד כתיב זובח לאלהים יחרם דדרשינן בפ´ ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) דיצתה זביחה ללמד על הכלל לחייב בכל עבודת פנים אפילו בשלא כדרכה וקשה לפי´ דמהאי קרא לא שמעינן אלא אזהרה אבל עונש במבוזין מנא לן ועוד תרוייהו למכובדין צריכי חד לעונש וחד לאזהרה ועוד דלא ה´´ל לאיתויי איכה יעבדו אלא הוה ליה למימר אם אינו ענין לכדרכה של מכובדין דכתיב זובח לאלהים יחרם תנהו ענין לשלא כדרכה כלומר מבוזין אלא כמו שפירשנו נראה דרבי אלעזר אכל שלא כדרכה אתא לאשמועי´ דחייב אלא דנקט מרקוליס לרבותא ומהשתחואה נפקא לן דאין חילוק בין מכובדין למבוזין כדפרי´ תדע דהא אמר בפרק ד´ מיתות (שם דף סד:) ג´ כריתות בעבודת כוכבים למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת למולך ולא מיבעיא לן קרא אחרינא חד למכובדין וחד למבוזין וק´´ק הא דפריך בפ´ ד´ מיתות אימא יצתה השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקאמרת זובח למה לי לגופיה דמחשבין מעבודה לעבודה ומתמה עליה הש´´ס אלא הא דקאמר רבי אלעזר מניין לזובח בהמה למרקוליס כו´ מהשתחואה נפקא מאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה במחשב מעבודה לעבודה דהא לעולם הוא כך דלא יזבחו אזהרה לעונש דזובח לאלהים יחרם וי´´ל דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל א´´כ לא תעבדם דאוקמינן (סנהדרין דף ס:) למגפף ומנשק הוה מייתר לן לאזהרה אזביחה דמהשתחואה הוה ילפינן אפילו חיוב מיתה במגפף ומנשק: אזהרה מניין ת´´ל השמר לך פן תעלה עולותיך. הא דמייתי אזביחה אזהרה דהעלאה אמסקנא סמיך דילפי הבאה הבאה או שם שם אבל לאביי דבסמוך קשה דק´´ו הו´´ל לאתויי: מקום שענש אינו דין שהזהיר. ולא שייך למימר פסח ומילה יוכיחו דאיכא למיפרך שכן קום עשה: מה לשרצים טהורים שכן אסורין במשהו. פי´ בקונטרס דתניא במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז:) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו´ פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר כשיעור טומאתן של שרצים טמאים שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש וגו´ ושיעור טומאתן נפקא לן בהכל חייבין (חגיגה דף יא:) שכן חומט תחילת ברייתו בכעדשה עד כאן לשון הקונטרס ואגב חורפיה לא עיין בה ובהדיא מסיק התם דוקא בשרצים טמאים ולא בטהורים דאמרינן במובדלין דיבר הכתוב דכתיב בסיפיה דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא וצ´´ל דכל שהוא דהכא בבריה קמיירי דבכל שהוא מיחייב משום בריה כדאמרינן בפ´´ק דחגיגה (דף י.) ובפ´ כהן גדול ונזיר (נזיר דף נב.) ובמכות (דף יז.) ובפ´ גיד הנשה (חולין דף צו:): מכולהו שכן לא הותר מכללן. תימה נילף בכולהו כרת בק´´ו מחלב שהותר מכללו: תיתי בק´´ו ממותיר. הא דנקט מותיר טפי מגזל וגניבה וכמה לאוין שבתורה משום דמותיר לא עביד מעשה דומיא דפסח ומילה ומש´´ה לא נקט נמי הנך דלעיל דאיכא למיפרך שכן יש בהן מעשה:
