דכתיב {מלכים א ב-יא} והימים אשר מלך דוד על ישראל מ´ שנה בחברון מלך ז´ שנים [וגו´] ובשלמה כתיב {דברי הימים ב ג-ב} ויחל לבנותו בשנת ארבע למלכותו נשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת: באו לנוב וגבעון [וכו´]: מנא ה´´מ דת´´ר {דברים יב-ט} כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה נחלה זו ירושלי´ למה חלקן כדי ליתן היתר בין זה לזה א´´ל ריש לקיש לר´ יוחנן מעשר שני נמי ליתני א´´ל מעשר שם שם מארון קא ילפי כיון דארון לא הוה מעשר נמי לא הואי אי הכי פסח וקדשים נמי דשם שם מארון ילפי דכיון דארון לא הוה אינהו נמי לא הוו א´´ל [דאמר לך] הא מני ר´´ש היא דאמר אף צבור לא הקריבו אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב מעשר בהמה חובות שאין קבוע להן זמן הוא ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה מכלל דלרבי יהודה קרב אין דהאמר רב אדא בר מתנה מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה והא בעי בירה ולאו תני רב יוסף שלש בירות הן שילה ונוב וגבעון ובית עולמים הוא תני לה והוא אמר לה לאכילת מעשר שני ואליב´ דרבי יהודה: באו לירושלים [וכו´]: ת´´ר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים ואומר {ירמיה יב-ח} היתה לי נחלתי כאריה ביער ואומר {ירמיה יב-ט} העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה דברי רבי יהודה ר´´ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה ואומר {תהילים קלב-יד} זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה ואומר {תהילים קלב-יג} כי בחר ה´ בציון אוה למושב לו בשלמא למ´´ד מנוחה זו שילה היינו דכתיב אל המנוחה ואל הנחלה אלא למ´´ד מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה הכי קאמר לא מיבעיא מנוחה דלא מטיתו אלא אפילו לנחלה נמי לא מטיתו תנא דבי רבי ישמעאל זו וזו שילה רבי שמעון בן יוחי אומר זו וזו ירושלים בשלמא למאן דאמר מנוחה זו
רש"י
דכתיב והימים אשר מלך וגו´. ל´´ג שנה הרי נ´´ג וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית ואותה שנה שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים נשתיירו לשילה שס´´ט: מנהני מילי. שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה: כי לא באתם. בימי גלגל אל המנוחה וגו´: ולמה חלקן. הכתוב לכתוב את שניהם: ליתן היתר במה בין זה לזה. דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו´ אבל לא משבאתם ואי אין היתר בין זו לזו לא ה´´ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש´´מ דה´´ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה: אי הכי. דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני´ לאוכלו שם: שם שם. ואכלתם שם (דברים יב) אי נמי (כי אם) לפני ה´ אלהיך (תאכלנו) במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (שם יד) ובארון כתיב (שמות מ) [ונתת] שם את הארון וגו´: וכיון דארון לא הוה. דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים כ´ שנה ובעיר דוד עד שנבנה הבית: פסח וקדשים נמי. דהא ואכלתם שם בהו נמי כתיב (דברים יב): מני. הך מתני´ דקתני מעשר שני בכל ערי ישראל ולא היה צריך להביאן שם: ר´´ש היא. דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון והיינו בכורות ומעשר בהמה ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם דאיתקוש להדדי דכתיב (שם יד) עשר תעשר ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר במסכת בכורות (דף נג:): ה´´ג אבל לר´ יהודה ה´´נ דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי ר´ יהודה: והא בעינן בירה. דכתיב (דברים יב) לפני ה´ אלהיכם: נוב וגבעון. חדא חשיב לה: זו וזו שילה. ואפי´ הכי יש היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כר´ ישמעאל: זו וזו ירושלים. ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות:
תוספות
באו לנוב וגבעון [כו´] קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל. בריש פירקין במתניתין (דף קיב:) פירש בקונטרס דלעיל בבאו לגלגל לא הוזכר מעשר שני לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה ותימה דהא פריך הכא בגמרא דמעשר שני נמי נסקיה להתם בנוב וגבעון ומסיק דמתני´ ר´ שמעון היא דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו דהיינו בבכור ומעשר בהמה וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאיתקוש להדדי והשתא מהאי טעמא דאיתקש למעשר לא יהא נאכל כלל כמו מעשר בהמה בנוב וגבעון למ´´ד לא קרבו חובות והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן לבעלים ומעשר שני לא יהא לו תקנה אלא בפדיון ויש ספרים דלא גרסי במתניתין מעשר שני כלל גבי נוב וגבעון ונראה לפרש דלענין הבאה הוא שייך להקיש דאי האי טעון הבאת מקום גם זה יהא טעון הבאת מקום כדקאמר לר´ יהודה דאמר חובות קרבו דבנוב וגבעון נאכל גם מעשר שני נאכל שם אבל מה שאין מעשר בהמה קרב לרבי שמעון משום דחובות לא קרבו לענין זה אין שייך להקיש מעשר שני שלא יהא נאכל בכל מקום דהא דאין מעשר בהמה נאכל משום דבעי מתן דמים ואימורים ולא אפשר אבל מעשר שני שרי ומיהו קשה דלעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) ילפינן מעשר מבכור דאין נאכל בזמן הזה ויש גירסות בספרים ושם פירשתי ועוד קשה אי משכחת מעשר דנאכל בכל ערי ישראל א´´כ הא דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לו:) מרבה אני מעשר שיש לו היתר בכל מושבות דאמר ר´ אלעזר מנין למעשר שנטמא כו´ למה לי דרבי אלעזר הא כיון דבנוב (נאכל) וגבעון נאכל בכל ערי ישראל א´´כ יש היתר בכל מושבות כדאמר התם (דף לח:) לקמיה בההוא פירקא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וי´´ל דאיצטריך התם דרבי אלעזר משום רבי יהודה דאמר בשמעתין שלש בירות הן של שילה ושל נוב וגבעון ושל בית עולמים לאכילת מעשר שני ואליבא דרבי יהודה וא´´ת והיכי קאמר התם ומוציא אני בכורים שאין להם היתר בכל מושבות והלא נאכלין בנוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני ויש לומר דבכורים לא אפשר משום דבעו הנחה אצל המזבח ובנוב וגבעון ממטו להו התם כדאמרינן לעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורים אינם שלא בפני הבית משום דבעי הנחה ועוד מידי דהוה אחזה ושוק ותרומת לחמי תודה דאמרי´ לעיל (דף קיז:) נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה משום דבעו תנופה ובכורים נמי בעו תנופה דלא דמי למנחה דקרבה בבמה בלא תנופה לרבנן דפליגי עליה דר´ יהודה במתניתין בפירקין כדפרישית לעיל דמנחה עיקר מצותה (סמיכה) והקטרה הלכך משום תנופה לא בטלה אבל הני דעיקר מצותן תנופה בטלה תנופה בטלי אינהו: הא מני רבי שמעון היא. הכי נמי מצי למימר רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות אף בבמת צבור וכן רבי מאיר אלא נקט ר´ שמעון משום דעביד הך דרשא עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר: הג´´ה ואיתקש [מעשר] דגן למעשר בהמה. לעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) נקט היקשא דמעשר לבכור והכא והתם סגי בחדא: זו וזו שילה. פירש בקונטרס ואפילו הכי הוי היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כרבי ישמעאל עכ´´ל ולא דק דהתם רבי ישמעאל ב´´ר יוסי דהוא בתראה בימי רבי והכא רבי ישמעאל בן אלישע בר פלוגתיה דר´ עקיבא רבו של ר´ שמעון בן יוחי וההוא אסיקנא לעיל לפום חד גירסא דכולי עלמא קידשה ומיהו אי אפשר לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה דהא
עמוד ב´:
שילה נחלה זו ירושלים אי נמי איפכא היינו דכתיב {דברים יב-ט} אל המנוחה ואל הנחלה אלא למאן דאמר זו וזו שילה או זו וזו ירושלים מנוחה נחלה מיבעי ליה קשיא בשלמא למ´´ד זו וזו שילה מנוחה דנחו מכיבוש נחלה (זו) דפלגו התם נחלות דכתיב {יהושע יח-י} ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה´ אלא למ´´ד זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אלא מנוחה מאי מנוחה מנוחת ארון דכתיב ויהי כנוח הארון בשלמא למ´´ד זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב {שופטים יג-יט} ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה´ אלא למ´´ד זו וזו שילה ובמות הוה אסירן מאי ויקח מנוח הוראת שעה היתה תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן יוחי דאמר זו וזו ירושלים וסימניך משכי גברא לגברי: כל הקדשים [וכו´]: אמר רב כהנא לא שנו אלא בשחיטה אבל בהעלאה כרת נמי מיחייב מאי טעמא דאמר קרא {ויקרא יז-ח} ואליהם תאמר על הסמוכין תאמר מתקיף לה רבה מי כתיב ועליהם תאמר אליהם כתיב (ואליהם קרינן) ועוד תניא ארבעה כללות היה רבי שמעון אומר בקדשים הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות בחוץ הרי הן בעשה ולא תעשה ויש בהן כרת הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות הרי הן בעשה ואין בהן בלא תעשה הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת היתר הבמות פטור מכלום תיובתא דרב כהנא תיובתא: ואלו קדשים [וכו´]: סמיכה דכתיב {ויקרא א-ג} לפני ה´ וסמך שחיטת צפון דכתיב צפונה לפני ה´ מתנות סביב דכתיב {ויקרא א-ה} וזרק על המזבח סביב (סביב) תנופה דכתיב {ויקרא יד-יב/כד ??} והניף הכהן לפני ה´ הגשה דכתיב {ויקרא ב-ח} והגישה אל המזבח: רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה: אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה {ויקרא יז-ה} זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות וכהן דכתיב {ויקרא יז-ו} וזרק הכהן בגדי שרת {שמות כח-מג} לשרת בקדש וכלי שרת {במדבר ד-יב} אשר ישרתו בם בקודש: לריח ניחוח דכתיב {ויקרא א-ט} לריח ניחוח לה´: מחיצה בדמים דכתיב {שמות כז-ה} והיתה הרשת עד חצי המזבח: ריחוץ ידים דכתיב {שמות מ-לב} ובקרבתם אל המזבח ירחצו אמר רמי בר חמא לא שנו אלא בקדשי במה קטנה והקריבום בבמה קטנה אבל בקדשי במה קטנה דקרבינהו בבמה גדולה יש חיצוי מותיב רבה חזה ושוק תרומת לחמי תודה נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה אימא נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה איכא דאמרי אמר רמי בר חמא לא שנו אלא בקדשי במה גדולה והקריבן בבמה גדולה אבל בקדשי במה קטנה אף על גב דקרבינהו בבמה גדולה אין חיצוי לימא מסייע ליה חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה אימא נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה ופליגא דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר עולת במת יחיד שהכניסה בפנים קלטוה מחיצות לכל דבר בעי רבי זירא עולת במת יחיד
רש"י
ויהי כנוח הארון. חיפשתיו ולא מצאתיו ואם אינו בכתובים יש לי מקרא אחר בדברי הימים (ב ו) בשלמה קומה ה´ אלהים לנוחך אתה וארון עוזך: מנוח. בימי שילה היה שהרי לא חרבה עד שמת עלי: הכי גרסינן תנא דבי ר´ ישמעאל כר´ שמעון בן יוחי. ברייתא נמצאת בבית מדרשו של ר´ שמעון שהיו תלמידי ר´ ישמעאל שונים כמותו: משכינהו גברא לגברי. ר´ שמעון שהוא יחידי משך את תלמידי ר´ ישמעאל להניח דברי רבם שאמר זו וזו שילה: לא שנו. הא דקתני דהקדישן בשעת היתר והקריבם בשעת איסור אין בהם כרת: אלא בשחיטה. כדתניא בהשוחט (לעיל דף קו:) יכול יהא חייבין עליו כרת תלמוד לומר זאת להם ואין אחרת להם: ואליהם תאמר. גבי העלאה כתיב ובתר קרא דאיירי בשוחט קדשים שהקדישן בשעת היתר ושחטן בשעת איסור ולא יזבחו עוד וגו´ דאוקימנא בהכי: ושחט והעלה. אחד שחט והעלה אחד שחט וחבירו העלה אלמא בהעלאה נמי קתני דאין בה כרת: לפני ה´ וסמך. לרצונו לפני ה´ וסמיך ליה (ויקרא א) וסמך את ידו: צפונה לפני ה´. ולא צפונה בבמה והכי דריש ליה נמי בתורת כהנים: על המזבח סביב. ומהכא נפקא לן מתן סובב באיזהו מקומן (לעיל דף נג:) וסיפיה דקרא אשר פתח אהל מועד: נראה בעיני דהכי גרסינן הגשה דכתיב (ויקרא ו) הקרב אותה לפני ה´ וגו´ ומהאי קרא נפקא לן הגשה בקרן מערבית דרומית במסכת סוטה (דף יד:) ובמנחות (דף יט:): זבחים. (ויזבחו זבחים) שלמים לה´ אותם ואוקימנן לעיל (דף קו:) להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות וכתיב אותם מיעוטא אלמא זבחים הוא דהוו נהגי בהו ולא עופות ומנחות: וזרק הכהן את הדם על מזבח ה´ פתח וגו´ (ויקרא יז) ודרשינן ליה בת´´כ בפרשת שחוטי חוץ זריקת כהן פתח אהל מועד ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הזרים והעבדים: ישרתו בם בקדש. היינו משכן: ריח ניחוח. בההוא קרא נמי והקריב החלב לריח ניחוח לה´: עד חצי המזבח. מהכא נפקא לן מחיצה לדמים בפרק איזהו מקומן (לעיל דף נג.) וכתיב המזבח היינו מיעוטא בההוא מזבח לחודיה דאיירי בה קרא והיינו מזבח של משכן: לא שנו. דיש מחיצה לדמים בבמה גדולה: אלא קדשים. שהוקדשו לשמו והקריבו בה: אבל קדשים ששחטן לבמה קטנה. והכניסן והקריבן בגדולה אין חיצוי ואם בא ליתן עולה למעלה מן החוט יתן: ואין נוהגין בקטנה. דכתיב בהו תנופה לה´ מכל מקום בבמה גדולה איתנהו ואפילו בקדשי במה קטנה וה´´ה לכולהו: לא שנו. דיש חיצוי בבמה גדולה אלא בזמן במה גדולה כלומר בשעת איסור הבמות אבל בזמן היתר הבמות אין חילוק בין זו לזו בדבר הקרב בשתיהן הלכך אפילו גדולה הקריבין לגדולה אין חיצוי:
תוספות
מצינו אבשלום שהקריב בחברון כדכתיב (שמואל ב טו) אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה´ בחברון וכתיב (שם) כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור דאין לומר דהוה מפרש דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון שהיו שם טובים ולהקריבם בגבעון בבמה גדולה באהל מועד כדבעי למימר בריש פרק שני דתמורה (דף יד.) דהא מסקינן התם על כרחין דלאקרובי בחברון בבמת יחיד אזל דאי להביא מחברון מיבעי ליה ועוד כתיב בשמואל (א ט) כי הוא יברך הזבח ובשאול כתיב (שם יג) הגישו אלי העולה והשלמים ויעל העולה ובסמוך מייתי לה קראי שהקריב בלילה בבמה: ויהי כנוח הארון. פירש רש´´י פסוק בדברי הימים (ב ו) קומה ה´ אלהים לנוחך אתה וארון עוזך והוה מצי להביא פסוק דכתיב ביהושע והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי הארון א´´נ (במדבר י) ויהי בנסוע הארון וגו´ ובנוחה יאמר וגו´: ה´´ג משכינהו גברא לגברי. פירשתי לעיל בפ´ איזהו מקומן (דף נג:) גבי זה וזה יסוד דרומי: ואליהם כתיב. והא דאמרן לעיל ואליהם לערב פרשיות היינו שחיטה והעלאה אבל כולי האי לא אמרן לערב היתר הבמות על איסור הבמות: ה´´ג הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת היתר הבמות פטור מכלום. וקשה היאך שייך למיתני בדבר שמצותו בכך וכי תימא דאיצטריך משום חובות דאין קריבין בבמה או משום קרבנות צבור ואם שחט והעלה בחוץ פטור מכלום הא איכא לאו הבא מכלל עשה ונראה לפרש דמיירי בעולת במת יחיד דאפילו הקדישה על מנת להקריבה בבמה גדולה ואפי´ הכניסה בפנים דקלטוה מחיצות כדבסמוך אפי´ הכי אם חזר והוציאה ושחט והעלה בחוץ פטור מכלום: אין מנחה בבמה וכיהון ובגדי שרת כו´. מנחה לא הויא דומיא דאינך דמאן דלית ליה מנחה בבמה היינו דלא קרבה כלל אפילו בבמה גדולה כגון מזבח הנחושת שבנוב וגבעון וכולהו נהגו דכולי עלמא מודו דבקדשי במה גדולה יש חיצוי: בעי רב אדא עולת במת יחיד שהכניסה בפנים וחזר והוציאה לחוץ מהו מי אמרינן כיון דעיילא לה קלטה להו מחיצות או דלמא כיון דהדור הדור לאו היינו דרבה ורב יוסף דתנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן ואיבעיא להו מהו שירדו רבה אמר ירדו רב יוסף אמר לא ירדו תיבעי לרבה תיבעי לרב יוסף כך גירסת רש´´י ז´´ל