שיעור הדף היומי ליום כט ניסן תשע"א, מסכת מנחות נה

(צילום: פלאש 90)

ובמחשבה מה תרומה גדולה בעין יפה אף תרומת מעשר בעין יפה ומינה א''ר אלעזר בר רבי יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה א''א בשלמא לכמות שהן אמרי' שפיר אלא אי אמרת כמות. שהן בציר להו כי אתא רב דימי א''ר אלעזר שאני גרוגרות הואיל ויכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהן ת''ר תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות ולא גרוגרות על תאנים ואפי' במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות אמר מר תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות במקום שרגילין אין במקום שאין רגילין לא היכי דמי אי דאיכא כהן מקום שאינו רגיל אמאי לא והתנן מקום שיש כהן תורם מן היפה אלא פשיטא דליכא כהן אימא סיפא ולא גרוגרות על התאנים ואפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות ואי דליכא כהן אמאי לא והתנן מקום שאין כהן תורם מן המתקיים אלא פשיטא דאיכא כהן רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן אין רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן אמר רב פפא ש''מ דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי:
מתני' כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה שנאמר {ויקרא ב-יא} כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפיית':
גמ' מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא {ויקרא ו-י} לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא תאפה חמץ והאי להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא לא

רש"י

במחשבה. כדאמרן בעלמא (שבת דף קמב.) נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר: ומינה. כלומר מהא דר' אלעזר גופה מייתי פירכא: אלא אי כמות שהן השתא משערינן. בצר להו מעשרות לענין מדה אי הוה כייל להו להנך דתרם במנין משתכח מעשר זוטא: תורמין תאנים על הגרוגרות. ובמנין: מקום שרגיל לעשות כו'. שמצויין אנשים שיעשו גרוגרות וישתמרו או הוא עצמו יעשה אותם גרוגרות לאחר זמן עם תאנים שלו: מקום שאין רגיל לא. דבעינן שיתרום מן המתקיים ותאנים לחין מרקיבין ואין משתמרין: אי איכא כהן. שיתנם מיד: תורם מן היפה. שמא כהן יאכלם מיד תאנים יפין ואין מתקיימין גרוגרות מתקיימין ואין יפין: ולא גרוגרות על התאנים. במנין: ואפילו במקום שרגיל. ולא אמרינן סופו של כהן נמי לעשותן גרוגרות ונמצא שאינו מפסידן אלא זיל בתר השתא והרי הוא ממעט במעשר: דליכא כהן. ובעי למצנעינהו עד דלישכח כהן וליתיב ליה הלכך תורם מן המתקיים: בתרי טעמי. כגון הכא כדאמרינן רישא דליכא כהן וסיפא דאיכא כהן: ולא מוקמי בתרי תנאי. דלא אמרי' רישא וסיפא דליכא כהן ודקפרכת והתנן תורם מן המתקיים תנאי היא דהא תרי תנאי פליגי בהכי: מתני' שנאמ' כל המנחה אשר תקריבו וגו'. ארישא קאי דקתני ומשמרן שלא יחמיצו מקודם קמיצה משתעי: עריכתה. טורני''ר: גמ'

תוספות

המוקף לו ומוקמינן בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כדתנן במסכת ביכורים (פ''ב מ''ה) דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כביכורים והא דפריך בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מפרש ר''ת דהיינו מדרבנן ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קידושין דף מא:) דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה (במדבר יח) אתם גם אתם ומתוך פי' הקונט' דבכורות (דף נח: ושם) משמע דבמחשבה פליגי גבי היו לו מאה טלאים ונטל עשרה עשרה ונטל אחד ר' יוסי בר רבי יהודה אומר מעשר דסבר לה כאבא אלעזר בן גומל ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן ומעשר דגן קריי' רחמנא תרומה ופי' בקונט' דמשום מחשבה מוקי ליה רבי יוסי ברבי יהודה כאבא אלעזר ומתוך פירושו נמי (הכי) משמע דאפילו בתרומה גדולה לית ליה מחשבה דאי אית ליה לא הוה צריך למימר דאבא אלעזר בן גומל היא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצינו למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה וא''ת ולמה ליה. למימר דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבא אלעזר בן גומל הא כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן נוטל אחד מעשרה אף מעשר בהמה כן ולא בעי העברה תחת השבט אלא שיש עשרה לפניו ונוטל אחד מהן ויש לפרש דמייתי דאבא אלעזר דילפינן תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד אע''ג שלא היה סברא ללמוד זה מזה לגבי הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לו שיעור אפילו הכי מקשינן להו לענין זה אע''ג דהוי כעין אפשר משאי אפשר ה''נ יליף מעשר בהמה ממעשר דגן אע''ג דמפקי קרא ממשמעותיה דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור ומיהו אין מתיישב ללב פירוש זה ונראה לפרש דמשמע ליה דלר' יוסי ברבי יהודה הוי מעשר אע''ג שאינם שוין כגון במכניס לדיר להתעשר דסתמן אין דרכם להיות שוין הלכך צריך לאוקמי כאבא אלעזר בן גומל דשרי מאומד ולא חיישינן אם מרבה במעשר כדפרישית או לכל הפחות שרי בעין יפה כדאיתא בשמעתין ואי לא דאבא אלעזר ה''א דאע''ג דלא חיישינן במעביר לשוין כה''ג שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר סד''א דגם בעינן שוין: במחשבה. פי' בקונטרס כדאמר בעלמא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר משמע שר''ל משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה ושרי נמי בשתיקה ע''י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דכל זה נפקא מונחשב עוד פי' לשון אחר בפ' בתרא דבכורות (דף נט.) במחשבה שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אע''פ שעתה אינו מפריש כלום ור''ל דדיבור צריך והא דשריא בלא הפרשה קרי מחשבה ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרינן (ב''מ דף מד.) דחייב על המחשבה כמעשה ונראה דבלא דיבור נמי הוה תרומה מדתנן במסכת תרומות (פ''א מ''א) חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן וקתני סיפא חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר משמע הא שומע ואינו מדבר תרומתו תרומה ומיהו בתוספתא דמסכת תרומות מצאתי מפני מה אמרו אלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך משמע דאי מברך אע''פ שלא ידבר בהרמה שפיר דמי ופ''ג דשבועות (דף כו:) נמי משמע בהדיא כשגמר בלבו אע''פ שלא הוציא בשפתיו גבי כל נדיב דקאמר דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ולא ילפי' מינייהו שבועה ובמה שאוכל בלא הפרשה בזה אין קפידא דלכולי עלמא שרי בכל מקום אע''פ שאינו מפריש עתה כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (גיטין דף כה:) דשרי לכולי עלמא אי לאו משום דאין ברירה או משום דחיישינן לבקיעת נוד ויש מקומות דשרינן כשאומר מעשר שני לצפונו או לדרומו (דמאי פ''ה מ''א ב) וא''ת וכיון דשרינן תרומה ע''י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב הא תנן במסכת שבת פרק נוטל (דף קמא:) ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך בגמרא (שם דף קמב.) הא מתקן הוא ושני ר' אלעזר בר''ש היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ולהכי לא חשיב תיקון בשבת כשמעלהו כיון שאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה וי''ל דשאני מדומע שכבר ניתקן אבל תחלת תיקונו של טבל לא הוה שרינן מטעם דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח בבמה מדליקין (שבת דף לד.) אע''ג דשרי ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפ''ק דחולין (דף ו:) גבי ר''מ שאכל עלה של ירק בבית שאן: ולא מוקמינן בתרי תנאי. דהוה מצי לאוקמי בחד טעמא ובתרי תנאי דכולה דליכא כהן ורישא רבנן וסיפא כרבי יהודה דפליג אדרבנן בפרק שני דמסכת תרומות (מ''ו) וקאמר לעולם תורם מן היפה: כל המנחות נילושות בפושרין. אע''ג דאמרינן בפ' כל שעה (פסחים דף לו.) חיטין של מנחות אין לותתין אותן הא מפרש התם משום דלתיתה ליתא במקום זריזין אבל לישה נהי דליתא בזריזין במקום זריזין איתא דאמר מר בללה זר כשרה חוץ לחומת עזרה פסולה ומכאן קשיא דמשמע כל המנחות אפילו לחם הפנים דהוי בכלל כל המנחות וההיא לאו במקום זריזין היא דתנן לקמן בפ' שתי הלחם (דף צה:) דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ויש לומר דהא אמרינן בפ' כל שעה (פסחים לו.) ציבור שאני ומיהו קשיא ממנחת מאפה דיחיד היא ולישתן ועריכתן בחוץ כלחם הפנים דמ''ש כיון דלא בעיא שמן עד לאחר אפייה כדקאמר לקמן (דף עד:) החלות בוללן א''כ לא קדשה עדיין והויא לישתה בחוץ וי''ל דבפ' שתי הלחם (לקמן צה:) פריך רישא אסיפא ומשני לה רב אשי ומסיק דברותא היא וצ''ל מי ששנה זו לא שנה זו למ''ד מדת יבש נתקדשה לישתן בפנים דעשרון נתקדש ובו היה מודד לכל המנחות כדתנן פ' שתי מדות (לקמן פז.) ותנא דהכא סבר מדת יבש נתקדשה וקשיא קצת דלא מסיק האי טעמא בפ' כל שעה (פסחים דף לו.) ושמא נקט ההוא טעמא דהוי בכל המנחות כגון מנחת סולת ומחבת ומרחשת אפילו למ''ד מדת יבש לא נתקדשה:

עמוד ב':

תאפה חמץ מה ת''ל והלא כבר נאמר {ויקרא ב-יא} לא תעשה חמץ לפי שנאמר לא תעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם ת''ל {ויקרא ו-י} לא תאפה אפייה בכלל היתה למה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף אני אביא לישת' ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה לאיתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אנן מחלקם קאמרינן ואימא כוליה להכי הוא דאתא אם כן לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מינה תרתי ואימא אפייה דפרט בה רחמנא ליחייב חדא אינך ליחייב חדא אכולהו משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואימא לא תעשה כלל לא תאפה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אפייה אין מידי אחרינא לא אמר רבי אפטוריקי משום דהוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותן בכלל ופרט מתיב רב אדא בר אהבה ואמרי לה כדי וכלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותן בכלל ופרט והתניא {ויקרא ד-כד} ושחט אותו במקום אשר ישחט העולה לפני ה' חטאת הוא היכן עולה נשחטת בצפון אף זה בצפון וכי אנו מכאן למידין והלא כבר נאמר {ויקרא ו-יח} במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת הא למה זה יצא לקובעו שאם לא שחט אותו בצפון פסלו אתה אומר לכך יצאת או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון ת''ל {ויקרא ד-כט} ושחט את החטאת במקום (אשר ישחט את) העולה זה בנה אב לכל חטאות שטעונות צפון טעמא דכתב רחמנא ושחט את החטאת הא לאו הכי הוה אמינא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון מ''ט לאו משום דהוה כלל ופרט ואע''ג דמרוחקין זה מזה דנין אותן בכלל ופרט מתקיף לה רב אשי האי כלל ופרט הוא פרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי להו כל מילי אלא תנא אותו קא קשיא ליה וה''ק או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון דכתב רחמנא אותו והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת אותו למעוטי מאי למעוטי (נחשו''ן ושח''ט עו''פ בפס''ח סימן) אותו בצפון ואין שעיר נחשון בצפון סד''א הואיל ואיתרבי לענין סמיכה ליתרבי נמי לענין צפון קמ''ל וסמיכה גופה מנלן דתניא {ויקרא ד-כד} וסמך ידו על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי רבי יהודה ר''ש אומר

רש"י

מה''מ. דחייב [בשירים] ועובר בלא תעשה דמקרא דמתניתין לא שמעינן אלא קומץ דלגבוה אזיל: מעשה יחידי. מעשה חשוב בפני עצמו: לאתויי קיטוף. שמחליק פניה במים אע''ג דלאו מעשה כל כך הוא: אנן. הך דרשא דשירים מחלקם קאמרי' מדסמוך חלקם ללא תאפה: אימא כוליה לשירים אתא. כדכתיב חלקם ולישה ועריכה ואפייה דליהוו חייב על הקומץ [ובשירים] מהיכא ילפת: ואימא אפייה. דפרט בה קרא ואפקיה מן הכלל לחיובי עלה חדא ואכולהו אינך חדא ולא ליחייב (אלא) תרתי: מרוחקין. לא תעשה בויקרא לא תאפה בצו את אהרן: ושחט אותו. בשעיר נשיא כתיב: בצפון. בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא: והלא כבר נאמר כו'. והא נמי בכלל שאר חטאות הוא: לקבעו. דשנה עליו הכתוב לעכב: או אינו. אלא לכך יצאה שזה טעון צפון ולא אחר ומה אני מקיים במקום אשר וגו' תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר: ת''ל. פסוק שלישי ושחט החטאת וגו' ללמד זה בנה אב לכל החטאות ללמד עליהן שיטענו צפון: כלל ופרט. תשחט החטאת כלל כל החטאות בצפון ושחט אותו פרט שעיר נשיא ולא אחר דאע''ג דמרוחקין דושחט אותו כתיב בויקרא ותשחט החטאת כתיב בצו את אהרן: האי פרט וכלל הוא. דושחט אותו כתיב ברישא והדר כלל בצו את אהרן ואיתרבו להו כל חטאות ואכתי ושחט את החטאת במקום העולה למה לי אלא ודאי לאו כלל ופרט המרוחקין קא קשיא ליה [אלא אותו קא קשיא ליה] ומשום הכי איצטריך פסוק שלישי: והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת. דלא אמרינן אין אחר טעון צפון אלא דנשיא אותו למה לי והא ליכא למימר דלמעוטי שאר חטאת מעיכובא קאתי דהא בשחיטת קדשים מייתי צפון לכל חטאות בין למצוה בין לעכב בפ' איזהו מקומן (זבחים מט.): שעיר נחשון. שהקריבו הנשיאים שעירי חטאות בחנוכת המזבח ולהכי נקט נחשון דהוא הראשון והנהו ממעט דאין טעונין צפון דלא באו על חטא כשאר חטאת: וסמך ידו על ראש השעיר. בנשיא כתיב ומצי למכתב וסמך ידו על ראשו טעמייהו דר' יהודה ור''ש מפרש בפרק שתי מדות (דף צב:):

תוספות

אף אני אביא לישתה ועריכתה כו'. וא''ת אי דאתרו אכל חדא וחדא אפי' אפה ואפה נמי כמו אל תשתה אל תשתה דנזיר (מכות דף כא.) ואי דלא אתרו ביה אלא חדא התראה אמאי חייב דכי ה''ג דייק בפרק בתרא דמכות (דף כ:) גבי דחייב על כל קרחה וקרחה ומוקי לה דסך חמשא אצבעתיה נשא ויש לומר דהכא אפי' התרו על כל אחת ואחת איצטריך קרא משום דכבר נפסלה והוה אמינא דפטור כדדרשינן לקמן (דף נז.) המחמץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור קא משמע לן דהכא חייב מאחר דליכא אלא פסול של חמוץ דמרבינן מהכא מחמץ אחר מחמץ שהוא חייב: אם כן ליכתוב חלקם לא תאפה חמץ. תימה כי כתב נמי הכי הוה דרשינן לחלק מדכתיב לא תאפה שהזכיר אפייה ולא כתיב תיעשה שכן מתרצים אהא דדרשינן גבי שבת (דף ע.) לחלק מלא תבערו ומקשינן הא איצטריך להבערת בת כהן דלא דחיא שבת משום דכתיב בכל מושבותיכם דמשמע בית דין ואמר רחמנא לא תבערו ומתרצינן דאי לבת כהן לחודה לכתוב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם והוה ידעינן נמי דמיתת בית דין לא דחיי' שבת וי''ל דלא דמי דהכא הוי אמרינן דאפייה דאסר רחמנא אשיריים דהיינו חלקם אבל לא תיעשה אקומץ כתיב דאסר כל עשיות: כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט. תימה לרבא דאמר דנין בפ' בנות כותים (נדה לג.) מאי איכא למימר וי''ל דהתם דווקא דנין לפי שהוא בחדא פרשתא אבל הכא דחד בויקרא וחד בצו את אהרן הוו בתרי עניינים ומודה דאין דנין כדאמר בפ''ק דפסחים (דף ו:) אפי' למ''ד דנין ה''מ בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין והא דפי' הקונטרס בפסחים דמ''ד דנין היינו רב אדא בר אהבה דשמעתין לא דק דהכא אפי' בתרי ענייני קאמר אלא אפלוגתא דאביי ורבא קאי וא''ת בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דדריש והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוי מקרבי אין בכלל אלא מה שבפרט השתא דמרחקי אתא לרבויין עע''א לרבא דאמר דנין לא הוה ליה לרבויי מידי לאביי דאמר אין דנין לא הוה ליה למידן כלל וי''ל כיון דאיפסיק בדבר אחר שאינו מאותו ענין דכתיב (דברים כא) כי קבר תקברנו הוה ליה כתרי ענייני ואין דנין והתם דריש מכח דמגדף היה בכלל והומת ויצא מן הכלל ורבי אלעזר נמי מכח זה הוא דן ואין להקפיד אהא דדרשינן הכא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לאיתויי לישה ועריכה וקיטוף וכן בפרק כלל גדול (שבת דף ע.) גבי הבערה לחלק ובפ''ק דיבמות (דף ז.) דקאמר מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וממעט קדשי בדק הבית: או אינו אלא שזה טעון צפון. פירש בקונטרס וקרא דבמקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא כתיב משמע דבעי למעוטי כולהו חטאות וקשה א''כ לא צריך לכשהוא אומר ושחט את החטאת זה בנה אב תיפוק ליה [דבגופיה כתיב בלא בנין לכך נראה כמו שפירש באיזהו מקומן (זבחים מח.) דמאותו דשעיר נשיא לא אמעטי אלא זכרים כמותו כגון שעירי רגלים ראש חדש וע''ז אך יש ליישב פירוש הקונט' דזה בנה אב לאו דווקא אלא כלומר כיון דאותו חזינן דלאו דוקא הוא א''כ לא ממעטינן מיניה מידי והיינו בנין אב דקאמר (ובפ' איזהו מקומן (שם) פי' הקונט' דמהחטאת קא דריש דמרבה כל חטאות): או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון. כגון שעירי הרגלים או שעיר הפנימי לאו משום דהוי כלל ופרט תימה והיכי מרבה מושחט דכתיב בחטאת יחיד אכתי אימא במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת כלל והנך תרתי דחטאת נשיא וחטאת יחיד פרט הני אין אחרינא לא וי''ל דביחיד כתיב בכשבה וכתיב בשעירה ואייתר ליה חד לבנין אב ולפי המסקנא דאמרינן אותו קא קשיא ליה צריכי תרוייהו כדאמר בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) למצוה ולעכב וא''ת ודקבעי לקמן השתא דנ''ל מושחט אותו למעוטי מאי תיקשי ליה למה לי דכתב רחמנא צפון כלל בשעיר נשיא דנילף מחטאת יחיד כדילפינן מינייהו שאר חטאות מזה בנה אב וצ''ל דה''נ וקצת קשיא לשון הברייתא דמשמע דלעולם איצטריך קרא דשעיר נשיא לקבעו חובה: תנא אותו קא קשיא ליה. וה''ק או אינו דלא בא לקובעו חובה והא דאיצטריך למכתב ביה צפון משום דבעי למכתב אותו דבא ללמד זה כו' ואין אחר טעון צפון: הואיל ואיתרבי בסמיכה. הואיל ואיקרי חטאת לא מצי למימר שעה מדורות לא ילפינן ואע''ג דאיכא כמה קרבנות דטעונין סמיכה ולא בעו צפון הואיל ובהאי קרא גופיה דמרבינן ליה לסמיכה כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה דהיינו צפון אי לאו דכתיב ביה אותו הוה אמינא דהייתורא דהשעיר אסמיכה וצפון קאי: