הדף היומי, מסכת סנהדרין דף לד
דיני ממונות הכל כו' (מלמדים זכות וכו').
פירוש: הכל, ואפילו עדים.
כלומר, מהמשנה משמע שהכל יכולים ללמד זכות וחובה בדיני ממונות על הנתבע, ואפילו העדים עצמם שהעידו שהוא חייב או שהוא פטור, וכן משמע בדיני נפשות שיכולים העדים ללמד זכות.
מסקנה מהפירוש: נימא מתניתין רבי יוסי ברבי יהודה היא, ולא רבנן. דתניא "ועד אחד לא יענה בנפש" בין לזכות בין לחובה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עונה לזכות ואין עונה לחובה.
אם כן, משמע שהמשנה אינה כשיטת רבי יוסי ברבי יהודה ולא כשיטת חכמים, שרבי יוסי אמר שמהפסוק ועד אחד לא יענה בנפש נלמד שיכול לענות העד ללמד זכות על הנתבע ולא חובה, ואם כן משמע שלא כל אחד יכול ללמד בין זכות ובין חובה. וחכמים סוברים שהעד אינו יכול ללמד לא זכות ולא חובה.
דחית המסקנה: אמר רב פפא: באחד מן התלמידים ודברי הכל.
פירוש, אין ללמוד ממה שאמרו במשנה "הכל", שכולל גם את העדים, אלא הכל בא לומר שאפילו התלמידים היושבים לפני הדיינים יכולים ללמד זכות וחובה, אבל דין העדים עצמם תלוי במחלוקת, ולא נזכר במשנה.
שאלה: מאי טעמא דרבי יוסי בר יהודה?
כלומר, למה רבי יוסי בר יהודה סובר שהעדים בדיני נפשות לא יכולים ללמד חובה?
תשובה: דאמר קרא "עד אחד לא יענה בנפש למות", למות - הוא דאינו עונה, אבל לזכות עונה.
כלומר, מהפסוק נלמד שהעד אינו יכול ללמד חובה – "למות", אלא זכות.
ביאור השיטה החולקת: ורבנן? אמר ריש לקיש: משום דמיחזי כנוגע בעדותו.
פירוש, וטעמם של חכמים שסוברים שהעד אינו יכול ללמד זכות וחובה הוא משום שהעד הוא כמו נוגע בעדות, ונוגע בעדות פסול להכל.
שאלה: ורבנן האי "למות" - מאי דרשי ביה?
כלומר – אם כן, שהעד לא יכול ללמד אפילו זכות, מה לומדים מתיבת "למות", שממנה למד רבי יוסי שהעדים יכולים ללמד רק זכות.
תשובה: מוקמי ליה באחד מן התלמידים, כדתניא: אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, מניין שאין שומעין לו - תלמוד לומר עד אחד לא יענה. מניין לאחד מן התלמידים שאמר: יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר "אחד לא יענה בנפש למות".
כלומר, הפסוק הזה בא ללמד שכל התלמידים שלפני הדיינים יכולים ללמד זכות ולא חובה, וכמו שאמרו בברייתא המוזכרת.
ענין חדש: דיני נפשות המלמד (חובה מלמד זכות) כו'.
דין: אמר רב: לא שנו אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - מלמד זכות חוזר ומלמד חובה.
קושיה: מיתיבי: למחרת משכימין ובאין, המזכה אומר: "אני המזכה, ומזכה אני במקומי". המחייב אומר: "אני המחייב ומחייב אני במקומי". המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
ואם כן קשה: והא למחרת גמר דין הוא?
ואם כן משמע שגם אחרי גמר דין המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, ולא כדברי רב.
תירוץ: וליטעמיך, למחרת משא ומתן מי ליכא? כי קתני בשעת משא ומתן.
כלומר, ודאי שגם למחרת יש המשך המשא ומתן, ומה שנאמר במשנה שאין המלמד זכות מלמד חובה, הכוונה למשא ומתן שלמחרת.
קושיה: תא שמע: דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין.
ואם כן קשה: ואם איתא, ליתני נמי איפכא?
כלומר, אם לאחר גמר דין המלמד זכות יכול ללמד חובה, אם כן יש לכתוב עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכים או עד שיראה אחד מן המזכים דברי המחייבים, וממה שלא נזכר אלא צד אחד משמע שאחרי גמר דין גם אין המלמד זכות יכול ללמד חובה, ולא כדברי רב.
תירוץ: תנא אזכות קא מהדר, אחובה לא קא מהדר.
פירוש, באמת אחר גמר דין גם המלמדים זכות יכולים ללמד חובה, אלא שהתנא העדיף להזכיר את החלק החיובי, ובאמת גם המלמדים זכות יכולים ללמד חובה.
קושיה נוספת: תא שמע, דאמר רבי יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה ומת, רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו.
ואם כן קשה: ואמאי נימא אילו הוה קיים הדר ביה?
כלומר, לכאורה דברי רבי יוסי בר חנינא אינם כרב, שהרי אם נאמר כרב המלמד זכות יכול ללמד חובה אחר גמר דין, אם כך גם אם אחד מן התלמידים זיכה ומת, אין לראות כאילו הוא חי, שהרי יתכן שאם היה חי היה חוזר בו.
תירוץ: השתא מיהא לא הדר ביה.
פירוש, באמת יתכן שאם היה חי היה חוזר בו, אבל כיון שבפועל לא חזר בו, אנו מתייחסים אליו כאילו הוא חי ומזכה, למרות שיתכן שבאמת היה חוזר בו.
קושיא על התירוץ: והא שלחו מתם, לדברי רבי יוסי בר חנינא מוצא?
כלומר, שלחו מתם (-מארץ ישראל) שדברי רבי יוסי בר חנינא אינם כדברי רב, אלא מוצאים אותו מכלל הסוברים כרב, ואם כן למה נצרכנו לתרץ את דבריו כדעת רב, והרי הוא חולק עליו.
תירוץ: מכלל רבינו אין מוצא, איתמר.
פירוש, לא שלחו שרבי יוסי אינו בכלל הסוברים כרב, אלא להיפך, שרבי יוסי אינו יוצא מכלל הסוברים כרב, ולכן נצרכנו לפרש דבריו כדעת רב.
קושיה חדשה: תא שמע: שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין.
ואם כן קשה: בשלמא דברי המחייבין - למחר חזו טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת דין, אלא דברי המזכין - מאי טעמא? לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו?
כלומר, לכאורה הדין שסופרי הדיינים כותבים את דברי המזכים ודברי המחייבים הוא לצורך זה: דברי המחייבים - כדי שאם יראו טעם נוסף לחייב לא יצטרכו לדון בו, וילינו את הדין, אלא יראו שכבר הכריעו. דברי המזכים – כדי שאם יראו למחרת טעם לחיוב לא נשמע להם, כיון שיהיה לפנינו כתוב דברי הזכות שלימדו, ואם כן משמע שגם למחרת, לאחר גמר דין, אין המזכים יכולים ללמד חובה.
תירוץ: לא! כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות.
פירוש, הטעם שכותבים את דברי המזכים הוא מטעם אחר, כדי שאם יבואו ללמוד דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, נדע שודאי אחד מהם אינו נכון, וכמו שיתבאר להלן.
ראיה לתירוץ: כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו? אמר ליה אין מונין להן אלא אחד. (-אין מחשבים אותם כשני טעמים אלא כאחד).
ביאור דברי רבי יוחנן: שאלה: מנהני מילי?
מנין שאין לומדים דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים?
תשובה: אמר אביי: דאמר קרא: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.
תשובה נוספת: דבי רבי ישמעאל: תנא: "וכפטיש יפוצץ סלע", מה פטיש זה מתחלק (-מחלק את הדבר שעליו הוא מכה) לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
שאלה לבירור: היכי דמי טעם אחד משני מקראות? (כלומר, באיזה דוגמא יתכן טעם אחד משני מקראות)
תשובה: אמר רב זביד: כדתנן: מזבח מקדש את הראוי לו (-כלומר, אם עלה קרבן פסול על המזבח, התקדש, ולא ירד).
רבי יהושע אומר כל הראוי לאשים (-להקרבה על האש) אם עלה לא ירד. שנאמר "העולה על מוקדה", מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד.
רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח" - מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד.
ותרוייהו מאי קמרבו? פסולין! מר מייתי לה מ"מוקדה", ומר מייתי לה מ"מזבח".
כלומר, יוצא ששניהם למדו דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, שפסולים שעלו על מזבח לא ירדו, אלא שזה למד מ"מוקדה", וזה למד מ"מזבח".
שאלה: והא התם מיפלג פליגי? ראיה לשאלה: דקתני סיפא: אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים, שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ורבי יהושע אומר ירדו.
כלומר, הרי בסוף אותה המשנה נאמר שרבן גמליאל ורבי יהושע נחלקו לגבי דם ונסכים של פסולים, אם המזבח מקדשן או שכיון שהם פסולים ירדו, ואם כן מוכח שלא מטעם אחד אמרו שהפסולים מתקדשים על המזבח, אלא כל אחד מטעם אחר, ואם כן יכלו ללמוד דין זה משני פסוקים.
פירוש אחר: אלא טעם אחד משני פסוקים הוא באופן אחר: אמר רב פפא כדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש", שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר "כבשים". מה כבשים ראויין אף כל ראוי.
רבי עקיבא אומר: "עולה" מה עולה ראויה אף כל ראוי.
כלומר, נחלקו על פסולים שעלו על המזבח אם ירדו או לא, רבי יוסי הגלילי למד מ"כבשים" ורבי עקיבא למד מ"עולה" (ההבדל בין המחלוקת הזו לקודמת הוא שהקודמת היא לגבי בהמות שנפסלו, וזו לגבי מינים שתמיד היו פסולים).
ותרוייהו מאי קא ממעטו? פסולי! מר מייתי לה מ"כבשים", ומר מייתי לה מ"עולה".
כלומר, יוצא ששניהם למדו דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, שפסולים שעלו על מזבח לא ירדו, אלא שזה למד מ"כבשים", וזה למד מ"עולה".
והאמר רב אדא בר אהבה עולת העוף פסולה איכא בינייהו, מאן דמייתי לה מ"כבשים" - כבשים אין אבל עולת העוף לא. ומאן דמייתי לה מ"עולה" - אפילו עולת העוף נמי.
כלומר, הרי אמר רב אדא בר אהבה שנחלקו לגבי עולת העוף הפסולה אם המזבח מקדשה או שכיון שהיא פסולה תרד, ואם כן מוכח שלא מטעם אחד אמרו שהפסולים מתקדשים על המזבח, אלא כל אחד מטעם אחר, ואם כן יכלו ללמוד דין זה משני פסוקים.
פירוש אחר: אלא טעם אחד משני פסוקים הוא באופן אחר: אמר רב אשי: כדתניא "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" - לרבות את הזורק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר "או זבח" לרבות את הזורק.
כלומר, נחלקו מה המקור שהזורק את דם הקדשים בחוץ חייב מיתה.
ותרוייהו מאי קא מרבו? זריקה! מר מייתי לה מ"דם יחשב", ומר מייתי לה מ"או זבח".
כלומר, יוצא ששניהם למדו דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, שהזורק דם בחוץ חייב מיתה, אלא שזה למד מ"דם יחשב", וזה למד מ"או זבח".
והאמר רבי אבהו: שחט וזרק איכא בינייהו - לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת, לדברי רבי עקיבא חייב שתים.
כלומר, הרי אמר רב אבהו שנחלקו מי ששחט וזרק את הדם בחוץ בהעלם אחד, אם חייב חטאת אחת או שתים, ואם כן מוכח שלא מטעם אחד אמרו שהזורק בחוץ חייב מיתה מטעם אחד, אלא כל אחד מטעם אחר, ואם כן יכלו ללמוד דין זה משני פסוקים.
תירוץ אחרון: הא איתמר עלה: אמר אביי: אף לדברי רבי עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא "שם תעלה עולותיך ושם תעשה", ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות (-התורה עירבה את כל העשיות ללמד שהם כאחד).
כלומר, המקרה שבו נאמר שאין לומדים טעם אחד משני מקראות הוא לגבי זורק בחוץ, ואין להקשות שהרי נחלקו אם שחט וזרק בהעלם אחד חייב אחד או שתים, שהרי אמר אביי שלא נחלקו בזה אלא הכל סוברים שחייב רק אחת, ואם כן מאותו הטעם סוברים שחייב מיתה אלא שנחלקו מה המקור, ועל זה נאמר שאין לומדים טעם אחד משני מקראות.
ענין חדש: דיני ממונות דנין ביום וכו'.
(סימן משפ"ט מענ"ה מט"ה).
בירור: מנהני מילי? (-מנין שדיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה?)
תשובה: אמר רבי חייא בר פפא: דאמר קרא "ושפטו את העם בכל עת".
וכיון שנאמר "בכל עת", משמע ביום ובלילה.
שאלה: אי הכי תחלת דין נמי (-גם אפשר להתחיל בלילה)?
תשובה: כדרבא, דרבא רמי (-הקשה): כתיב: "ושפטו את העם בכל עת", וכתיב "והיה ביום הנחילו את בניו" (-משמע שדין הנחלה הוא ביום ולא בכל עת). הא כיצד? (-כיצד נבאר שני המקראות שלא יסתרו זה את זה?) "יום" לתחלת דין, "לילה" לגמר דין.
קביעה: מתניתין (-משנתנו זו) דלא כרבי מאיר, דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? אלא מקיש "ריבים" ל"נגעים" - מה נגעים נידונים ביום - דכתיב "וביום הראות בו" אף ריבים ביום.
ואם כן רבי מאיר חולק על המשנה וסובר שדיני ממונות אינם נידונים אלא ביום.
המשך דברי רבי מאיר: ומה נגעים שלא בסומין (-אינם נידונים על ידי עיוורים), דכתיב "לכל מראה עיני הכהן" אף ריבים שלא בסומין. ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים, אף נגעים שלא בקרובים.
שאלה: אי (-אם כן נאמר גם) מה ריבים בשלשה, אף נגעים בשלשה, ודין הוא - ממונו בשלשה, גופו לא כל שכן?
תשובה: תלמוד לומר "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד" וגו', הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.
מעשה: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.
פירוש, סומא היה נוהג לדון את הדין בשכנותו של רבי יוחנן, ולא מיחה רבי יוחנן בידו.
שאלה: היכי עביד הכי? (-שדן את הדין, ושלא מיחה בו רבי יוחנן) והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון.
ואם כן קשה: ואמר רבי יוחנן (-בפירוש המשנה) לאתויי סומא באחת מעיניו (שבאה לרבות שאף הסומא באחת מעיניו פסול לדון). ולמה לא מיחה בו רבי יוחנן.
תשובה: רבי יוחנן (-סבר שהסומא כשר לדון, ולמד כן ממשנה אחרת) סתמא אחריתא אשכח (-מצא סתם משנה אחרת שמכשירה את הסומא) ואלו דברי המשנה: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה.
פירוש, למד רבי יוחנן שלילה הוא כמו סומא, שאין רואים בו, וכיון שהכשירה המשנה לדון בלילה, כך סומא יכול לדון.
שאלה: מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?
כיון שמצא רבי יוחנן סתם משנה כדבריו, למה עשה כמותה והרי יש לנו סתם משנה שלא כדבריו, ומה העדיפות של סתם משנה זו על סתם משנה זו?
תשובה: אי בעית אימא (-אם תרצה לתרץ) סתמא דרבים עדיף.
תשובה נוספת: ואי בעית אימא (-ואם תרצה לתרץ) משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא. כלומר, כיון שנזכרה סתם משנה זו בהלכות דינים, נקט רבי מאיר כמותה לענין דינים (וסתם המשנה האחרת נזכרה בדרך אגב, ולא בהלכות דינים).
שאלה: ורבי מאיר האי "ושפטו את העם בכל עת" מאי דריש ביה?
כלומר, כיון שרבי מאיר סובר שמותר לדון רק ביום, מה ילמד מהפסוק "בכל עת"?
תשובה: אמר רבא: לאיתויי יום המעונן (-שמותר לדון ביום המעונן, גם לשיטת רבי מאיר).
ביאור: דתנן: אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים, ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן, מפני שכהה נראית עזה, ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה. (ולמד רבי מאיר שאף על פי שאין רואים את הנגעים ביום המעונן, מכל מקום אפשר לדון דינים ביום מעונן, כיון שנאמר "בכל עת").
שאלה: ורבי מאיר האי "ביום" הנחילו את בניו מאי עביד ליה?
והרי לשיטתו אין צורך ללמוד מפסוק מיוחד שדיני נחלות הם רק ביום, שהרי כל הדינים הם ביום?
תשובה: ההוא מיבעי ליה (-את הפסוק הזה הוא צריך ללימוד אחר) לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: "והיה ביום הנחילו את בניו", "ביום" אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה. (להלן יתבאר).
תמיהה: אמר ליה: אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתון ליה בניה, ומאן דשכיב בליליא לא ירתון ליה בניה?
כלומר, האם יתכן שרק מי שמת ביום, ירשו אותו בניו, אבל מי שמת בלילה אין יורשים אותו, כי אין מפילים נחלות בלילה?
פירוש: דילמא דין נחלות קאמרת.
מה שנאמצר אין מפילים נחלות בלילה הכוונה היא לדין נחלות, שמי שכתב צוואה ביום, אין צריך דיינים שיאשרו את הצוואה אלא היא תקיפה, אבל הכותב בלילה אין הצוואה כדין שנפסק כבר, אלא צריך להביא עדים ששמעו או שראו לדון בזה.
ראיה: דתניא: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" אורעה (-נסתיימה) כל הפרשה כולה להיות דין. (-כלומר, התורה לימדה בזה שדיני נחלות הם כדין פסוק, שאין צריך לדון אחריו, ולכן סיימה את הפרשה בלשון "דין" – והיתה לבני ישראל לחקת משפט". (אפשר לפרש משפט זה גם כשאלה ואחרי כן התשובה, ואכמ"ל).
פירוש: כדרב יהודה אמר רב: דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין (-כלומר, אפשר לכתוב עדות ואחר כך לדון בה, ואפשר לדון מיד ולהכריע), ואמר רב חסדא: לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, משום דהוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין.
כלומר, בלילה אין דנים, ולכן ודאי לא באו לשם כדיינים אלא כעדים, ולכן אינם יכולים לדון בזה, שהרי אין העד נעשה דיין. וזה מה שלמד רבי מאיר מהפסוק, שאין דנים בלילה.
אמר ליה: אין הכי קאמינא. (-כן, לזה נתכוונתי).