השבוע סערה הרשת החרדית על הקניידלאך, התבטאות כביכול היתולית בתחנת הרדיו הצבאית. חוץ מאקטיביסטים חרדים שהעלו את העניין על ראש שמחתם אף אחד לא התרגש מהנושא, לא סערה ציבורית, לא גינויים ולא נעליים. איך הגענו לידי כך, מדוע הרצון "לדלל את החרדים המסריחים" הוא הלך רוח נפוץ כל כך, ומדוע בדיחה זו נפלה על אוזניים קשובות? קל לומר "הם מסיתים", "התקשורת רודפת את הציבור החרדי", "הם אנטישמים" ועוד ועוד, אך מה שקל לומר לא מסביר את המציאות.
החילוני הממוצע חש פחד מהחרדים, הוא חושש מהשפעת הדמוגרפיה ובראשו עומדים תרחישי אימים לצפוי לקרות כאשר החרדים יצברו כוח פוליטי משמעותי יותר. יאסרו עליו לחיות כרצונו, הוא יהיה מוכרח לשמור שבת ולהתעטף בציצית ושמונה כיפות בכל פעם שיצא לרשות הרבים. החרדי הממוצע – ובמיוחד אם הוא קורא אדוק של עיתונות מפלגתית - גם הוא פוחד מהחילונים, ומשוכנע שכל מטרתם היא לחלן אותו ולהוציא לשמד את ילדיו. הוא בטוח שכל הצבא זו מזימה מיסיונרית, שהממשלה מחפשת להרעיב ילדים חרדים, ושיאיר לפיד מחפש להאכיל אותו בכוח חזיר באמצע יום הכיפורים. לא מיניה ולא מקצתיה, אלה ואלה חיים בפחדים שאין להם אחיזה במציאות, אך אינם יודעים מהי המציאות נכוחה.
ישנו נתק תקשורתי בין האדם החילוני הממוצע לאדם החרדי הממוצע, לרוב הם לא פוגשים זה את זה באופן אישי. התחושה בשני הצדדים היא של "אנחנו" מול "הם", בשעה שזה מגיע ליחסים אישיים הפחדים והדעות הקדומות נמוגות. התובנות של אלה על אלה נוצרות באמצעות העיתונות, החרדית והחילונית כאחת. העיתונות אינה יכולה מטבעה לסקר באופן מדעי ואינה עורכת מחקרי עומק, היא מסתמכת בעיקר על נציגי הציבור ועל האופן בו הם מתבטאים. התבטאויות הנציגים לרוב הן לוחמניות, תוקפניות, מאיימות, ומנסות להותיר רושם "לוחמי ופעיל" על בוחריהן, וזה מה שמותיר רושם מפחיד על הצד השני. כאן מתקיים אבסורד של הרצון של נציגי הציבור לשמר את הקונפליקט, והוא קיים בשני הצדדים.
משל מה הדבר דומה, חברת תרופות אשר הוציאה תרופה לכאב ראש, במטרה לעזור לאנשים להקל מכאובם וכמובן להרוויח כסף. לחברה יש אינטרס ברור שכאבי הראש לא יפסקו לנצח, שהרי אם יפסקו אנשים לא יקנו התרופה והחברה תפסיק להרוויח. להיפך, טוב עבורה שכאבי הראש יתפשטו בציבור ככל האפשר והתרופה תיתן הקלה רק לזמן קצוב, וכך יותר ויותר אנשים יקנו את התרופה. כלומר, אין לחברה מטרה אמתית למלא את היעוד עליו היא מצהירה, אלא רק באופן חלקי בלבד.
תופעה זו מתרחשת לרוב גם במפלגות אשר מצהירות שהן "חברתיות", ומטרתן היא לסייע לחלשים. בפועל, מפלגות אלה נוקטות במדיניות אשר לא מוציאה אנשים מעוני, אלא רק נותנת להם הקלות כלכליות זמניות. שהרי כל אדם שיצא ממעגל העוני יצא גם ממעגל המצביעים של המפלגה. התוצאה היא שהעוני מתרחב, אנשים רבים מתקבעים במצב של מחסור, וזקוקים יותר ויותר למפלגה אשר אמורה לדאוג להם.
תופעה זו נפוצה לצערי גם במפלגות החרדיות, ובתמונת ראי גם במפלגות האנטי-חרדיות. הן לא מאמצות פתרונות אשר יכולים לפתור את הבעיות ולהרגיע את הרוחות אלא מנציחות את הבעיות ונלחמות בעוז וברעשניות על הסטטוס קוו. הבעיות מפחידות את הבוחרים, הם רואים את הצד השני בצבע שחור ומאיים, והפחד גורם להם להצביע.
רוב הסוגיות המשמעותיות הנתונות במחלוקת יש להן פתרונות יעילים ושקטים, אך הפתרונות האלה לא יעלו לדיון. רק רעיונות הזויים אשר פוגעים בצד השני עולים על סדר היום, ומסייעים בכך לשמר את הסטטוס קוו. למשל סוגיית הגיוס, אפשר לדון על תגמול הולם למשרתים וכך יהיה שכר לעמלם ויצאו מגדר "פראיירים", אך הדיון הציבורי מתמקד בכוונת מכוון באופן בו אפשר לכפות את החרדים להתגייס, לוותר על עקרונותיהם ולצאת מקהילתם ובמקביל להותיר את החיילים ללא תגמול. הצד החרדי כמובן ממקד את הדיון על אופן ההתנגדות הפומפוזי ביותר, ומתנגח בקולניות בצד השני. אלה מסייעים לאלה, ובמחיר פגיעה ברורה באינטרס של הבוחרים שלהם.
חשוב לזכור כי "מלחמה נגד הגיוס" לא תביא לשום פתרון, אלא רק תפחיד יותר את הצד השני, ובהתאמה ניסיון לכפות גיוס על החרדים לעולם לא יצלח, למעט חריגים (הנח"ל החרדי הוא חרדי למראית עין, ובמסלולי השח"ר אין באמת ערך צבאי), ורק יגרום להתקפדות חריפה יותר של החרדים. ועניין הגיוס הוא דוגמה אחת מתוך כלל הסוגיות הציבוריות שבמחלוקת.
מי שבאמת רוצה להביא לשינוי ולהוריד את מפלס המתח והפחד, צריך לתמוך בפתרונות עומק אמתיים. כאלה שאינם מפחידים את הצד השני, אלא מספקים מענה הולם והוגן לשני הצדדים. אם יש דרך לגרום לכך שהתבטאויות על דילול חרדים יצרמו לאוזניהם של אנשים, זה רק באמצעות קידום פתרונות אמתיים והוגנים לבעיות.
- הטור הקודם של דוד רוזנטל: למה החרדים לא מוכנים לשמוע ביקורת?