הילד בוכה בדרך לגן. מה עושים?

הורים אחרים שעיתותיהם בידיהם, נכנסים עם הפעוט לתוך הגן, מראים לו את הפינות והמשחקים ומנסים לחבר אותו עם ילדים אחרים ועם הגננות. אך לעתים גם אחרי טקס כזה, לא חשוב כמה זמן הוא נמשך, ברגע שההורה יוצא, נשמעות זעקות הילד עד לסוף הרחוב, והלב מתכווץ.

אין ספק שימים ראשונים במסגרת חדשה אינם קלים, עבור ההורים ובמיוחד עבור פעוטות שלא מבינים מדוע הם כבר לא בבית עם אמא, או אצל המטפלת האהובה (ושוכחים שגם אצלה בכו בימים הראשונים).

הורים רבים מרגישים חסרי אונים ומתאימים את עצמם לדרישות המסגרת, אשר חלקן תומכות בכניסה ובשהות הממושכת של הילד עם ההורה, וחלקן מעדיפות להתמודד לבד עם הילד, ויתר חברי מקהלת הבכי.

במעונות רבים נוהגים לבקש מההורים להיות זמינים להזנקה באם הילד לא ממש מסתגל, ולהרגילו בהדרגתיות לסביבה החדשה.

האם יש דרך להכין את הילדים הקטנים לפרידה? כיצד ניתן להקל עליהם את התהליך? מהו חוסן נפשי ואינטליגנציה רגשית? שאלות אלו ואחרות מטרידות הורים רבים, פנינו לגברת זיוה מאיר, מנחת הורים ויועצת משפחתית, ויצאנו עם המלצה אופטימית.

ראשית, בנושא ההכנה של הילד למסגרת, כיצד אפשר להקל עליו את המעבר?

"זה לא קל, וזה נורא אישי, בהתאם לכל מערכת יחסים בין כל ילד ואמא. צריך המון מודעות. כמובן שניתן להסביר לו ברמה המתאימה לו, בהיגיון שהוא מבין, ולעשות לו היכרות עם המקום: היכן תולים תיקים, מיקום השירותים, לספר לו מה יהיה במשך היום."

כך תזהו בעיה

לדברי הגברת מאיר, הכל תלוי במה שהאמא מרגישה בעת שהיא מסבירה לו את הדברים "אם היא מרגישה 'מסכן, בטח יהיה לו קשה' - זה מה שהיא משדרת לו וזה יותר חזק מהמילים שהיא אומרת, כי הילד מרגיש שהיא מלאת חשש ורחמים, וזה יגשים את עצמו. לעומת זאת, אם היא תדבר בבטחון, ותרגיש שזה הכי נכון והכי טוב, והוא יסתדר – זה מה שיעבור אליו."

היא מדגישה ואומרת "הקולות הפנימיים יותר משמעותיים מהקולות החיצוניים."

מהי השיטה העדיפה, כמו שחלק מהגננות מבקשות, לעזוב את המקום מיידית, או לשהות מעט עם הילד?

"אין לי את המנדט להחליט עבור הגננת", אומרת הגברת מאיר ומסייגת "אני אישית לא הייתי אוהבת להפרד בכוח, כי יש לי אמון בילד שילמד להיפרד ושזה בסדר. אם לא הופכים את זה לדרמטי, זה יכול לחלוף בקלות."

במהלך השנה, מהם הסימנים שעלולים להצביע על מצב בעייתי בגן, בגיל שבו ילדים לא ממש מדברים?

הגברת מאיר, מתוך ניסיונה רב השנים, אומרת כי "אמהות רבות שואלות איך היה בגן, ומחפשות מצוקות."

היא מציעה "לא לחפש את המצב הבעייתי. לנסות להתחבר לדברים הטובים. זה נכון שלצערנו שומעים המון דברים מחרידים, ולכן דואגים לילדים, אבל עדיין, צריך קודם כל לשמוע את הדברים הטובים, אמא מלאת חרדה 'מזמינה' את הבעיות. אם חלילה עובר על הילד משהו לא טוב, תהיה לו רגרסיה, נסיגה התנהגותית."

מהו חוסן נפשי? איך עוזרים לילדים לפתח חוסן נפשי?

"חוסן נפשי זה שאין כל רגע פחדים מצוקות ולא מחטטים כל הזמן", אומרת גב' מאיר ומחזקת את התשובה הקודמת.

כדי לפתח חוסן נפשי לילד, היא ממליצה שיהיה להורים "חוסן נפשי בעצמם ואמון בילד. ברגע שיאמינו בכך שיש לו חוסן נפשי, יוכלו לעזור לו לפתח כזה."

להביט על הטוב

למרות שהיא מבקשת שלא לכנותה רבנית, ניתן להרגיש לכל אורך השיחה את דרכה המיוחדת, באופטימיות ואת האמונה הרבה השזורה בדבריה. כפי שהיא אומרת "אמונה בקדוש ברוך הוא, שהוא מנהיג אותנו, שהוא אבא טוב ורוצה את טובתנו – זה חוסן."

האם ניתן להקנות כישורים חברתיים? מהם הנורות האדומות לקשיים חברתיים שדורשים התערבות?

בתשובה לשאלה, היא מספרת על בת של מורה, שלא הצליחה להשתלב חברתית. המורות, חברותיה של האם, דאגו לעדכן אותה כל הזמן בקשיים והיא היתה אובדת עצות. הילדה לא רצתה ללכת לפעילויות חברתיות והיתה מנותקת. בייעוץ נכון, האמא למדה להאמין בילדה, וברגע שנתנה בה את האמון וחשבה שהיא מסוגלת, כל המצב התהפך.

וזה הכלל שלה "אם מאמינים בילד, מאמינים שהוא מסוגל, שיש לו את היכולות ולא חוששים מה'אי-יכולות', הוא יצליח. בכולנו טמונים הכוחות, השאלה אם אנחנו מגלים אותם."

לסיכום ממליצה הגברת מאיר "לא לחפש מה חסר, לא לחפש לקויות ובעיות, היום כל ילד מאובחן עם בעיה כלשהי, עדיף להתרכז בחיובי. וזה מתחיל בעצמנו, כמו האמא שסיפרתי עליה, כאשר התחילה להאמין בעצמה, ואחר כך בבתה, היא הצליחה להעלותה לדרך המלך."

"אם אנחנו נגלה את הכוחות של הילדים, זו תהיה המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק להם. זה העיקר!" היא מסיימת את דבריה, באופטימיות הנצחית.