יש רגעים שצרובים בזיכרונו של כתב פרלמנטרי כאילו לא אירעו לפני ימים, חודשים או אפילו עשור שנים. אין מדובר במעמדים היסטוריים שעיני כל ישראל צופות בהם אלא ששיחק לו מזלו לעמוד במקומות בהם נחתכות הכרעות גורליות והוא יכול לצפות בהן בלי להסתמך על דיווחים והדלפות שלאחר מעשה. בבחינת עם המלך במלאכתו. בתוככי החדרים בהם נעשים הדברים.
אחד הבולטים הרשומים בפנקסו של כותב השורות התרחש בליל היארצייט של רצח רבין, י"א בחשוון, אך שבע שנים לאחר מכן. בליל מר ונמהר זה (יש לשאול את מחברי הלוחות, כלום ידועים להם אירועים דרמטיים נוספים הרשומים בלילה זה?), הביא שרון לאישור הכנסת את תכנית ההתנתקות רבת הפורענות.
התכנית הוצגה לראשונה לציבור בראיון שנתן שרון לעיתון 'הארץ' בחודש ניסן והועמדה להצבעה במרכז הליכוד כחודש לאחר מכן. שרון, שהעריך כי יזכה לרוב מוחץ, הפסיד על חודם של מספר אחוזים.
הנוכל לא הרים ידיים, ערך מספר שינויים קלים בתכנית והביא אותה לאישור הממשלה בטענה כי אין זו התכנית שנדחתה על ידי מרכז הליכוד וממילא הוא רשאי להעלות אותה להצבעה. התרגיל היה כדלהלן: הממשלה מצביעה על יציאה מעזה אך לא אומרת מפורשות שהכוונה גם לפינוי היישובים. נשמע מוזר? זה הספיק לבנימין נתניהו להצביע בעד התכנית ולשר הרווחה מטעם המפד"ל, זבולון אורלב, להישאר בממשלה למרות ששני שרים מהימין פוטרו על ידי שרון כדי להשיג רוב לתכנית.
הנימוק של אורלב היה כי ההחלטה הצהרתית בלבד וכי כל זמן שאין החלטה על מועד פינוי יישובים "צריך להישאר ולהיאבק מבפנים". הוא אף הצליח להעביר החלטה ברוח דומה במרכז המפד"ל. במבט לאחור היה זה חבל ההצלה הראשון שהעניקה המפד"ל לשרון. אם הייתה פורשת, הייתה נוצרת דינמיקה של התפוררות הממשלה ויתכן מאוד שהתכנית הייתה מתבטלת.
מעודד ממורך ליבם של מתנגדיו הביא שרון את התכנית המעודכנת של ההתנתקות לאישור הכנסת בתאריך האמור. בשלב זה כל הקלפים היו על השולחן. פינוי יישובים באופן מלא, בלי מטריה בינלאומית ובלי שום התחייבות פלסטינית (אגב, שרון חשב תחילה לצאת מעזה אך להשאיר בידי ישראל את ציר פילדלפי המחבר בין עזה למצרים. מי ששכנע אותו לסגת גם משם היה שר הביטחון שאול מופז. על טעות זו משלמת ישראל את המחיר היקר בתולדותיה). שרון ידע כי בשלב זה נגמר עידן ההטעיות וההונאות. הכול ידעו במה דברים אמורים והמערכת הפוליטית החלה להתגבש בהתאם.
ההצבעה הגורלית אמורה הייתה להתקיים בשעה עשר בערב. בשעה תשע בערב עבר בכנסת רחש בחש של הפלת ממשלה. השרים דני נווה, ישראל כץ ולימור לבנת חברו לבנימין נתניהו בהודעה כי אם תאושר התכנית הם יפרשו מהקואליציה. אורלב וחבריו שדומה היה וגם הם מבינים שהמשחקים נגמרו והגיע רגע האמת, שיגרו רמזים שקופים כי גם הם בדרך לפרישה עוד באותו ערב מהממשלה.
היה ברור כי גם אם שרון יצליח לגייס רוב בעד התכנית, הפרישה הקולקטיבית של ארבעה מבכירי שריו פלוס המפד"ל על ששת ח"כיה פירושה נפילת הממשלה בתוך מספר ימים או שבועות. בכל מקרה, בתוך פרק זמן שלא יאפשר את ביצוע ההתנתקות.
מיציע העיתונאים צפינו בשרון יושב בשולחן הממשלה בכנסת ופניו כפני הספינקס. מדי רגע בא עוזר משולהב אחר ודיווח על התפתחות המרד בקומת הסיעות וחדרו של נתניהו. שרון יכול היה לבקש לדחות את ההצבעה ליום אחר אבל הוא כנראה ידע משהו שעוזריו לא ידעו. אי לכך הורה להמשיך בסדרת הנאומים כרגיל ולא ביקש להזיז את שעת ההצבעה אפילו בדקה.
סודו של שרון נודע חצי שעה לאחר מכן. הודעה בהולה זימנה אל הלובי של קומת הממשלה את צבא כלי התקשורת שהריחו סנסציה. זה בדיוק מה שקרה. מול המיקרופונים הופיע שר הרווחה זבולון אורלב והודיע כי מפלגתו לא תפרוש הערב מהממשלה אלא תעניק לשרון אורכה של שבועיים כדי להעביר חוק של משאל עם סביב התכנית.
הייתה זו מהלומת מחץ לנתניהו ולכל מי שקיווה באותו ערב להפלת הממשלה. זרמנו עם כל העדר התקשורתי אל חדרו של נתניהו והמתנו לתגובה. לפתע פתח מישהו את דלת החדר באקראי. עד שנסגרה הספקנו להציץ בשלושת המורדים כץ, לבנת ונתניהו (דני נווה ערק עוד קודם לכן) יושבים ופניהם חיוורים כמי שאחזם שבץ.
לא היה קשה להבין מדוע. המורדים הבינו מיד שאם כך הם פני הדברים, גם המשחק שלהם נגמר. אם הממשלה לא מתרסקת באותו לילה, בתוך שבועיים שרון סוגר ממשלה חלופית עם מפלגת העבודה, ואולי גם עם החרדים, ומותיר אותם לנפשם מחוץ לממשלה. ברגע קריטי זה החלו השרים המורדים לחזור בזה אחר זה מושפלי מבט לשולחן הממשלה במליאה ותמכו בחוק ההתנתקות. האחרון שנכנס ומבטו מושפל היה בנימין נתניהו.
כעבור שבועיים, כמובטח, פרשה המפד"ל מהממשלה אבל לשרון זה כבר לא ממש היה משנה. אחרי שהעביר את החוק, עמדו לפניו חודשיים של שקט עד לחוק התקציב, אותו ניצל, כאמור, כדי לקנות את יהדות התורה ולצרף את מפלגת העבודה. תכנית ההתנתקות יצאה לדרך שאין ממנה חזרה ואחד האחראים לה ישירות הוא אותו ליל ברווזים שהחל בהחלטת השר אורלב שלא לפרוש מהממשלה.
(אפרופו יהדות התורה: התנגדותה לתכנית ההתנתקות הייתה עקבית לאורך כל הדרך. אפס כי אינה הגורל וחרף כי ישבה באופוזיציה הותיר שרון בידיה את ראשות ועדת הכספים שהייתה בידה עוד מתקופת ממשלתו הראשונה. היו"ר היה ח"כ הרב ליצמן, שחרף התנגדותו להתנתקות איכשהו יצא שהממשלה לא הפסידה באף הצבעה בוועדה שבראשותו. בהצבעה מתוחה אחת כאשר הרוב לא היה בטוח, הוא יצא לכינוס דחוף במלון כלשהו בים המלח. לזכותו ייאמר שלפחות דאג לפיצויים נדיבים למפונים).
את המחיר שילמו שמונת אלפים העקורים ועם ישראל כולו שקיבל בגבולו הדרומי את מדינת החמאס. נחמא פורתא יש למצוא בכך שגם האחרים לכך נתנו את הדין. שרון קיבל את הבאנה בראש, כמה מהשותפים האחרים החלו להכיר את חדרי החדרים של החקירות, אחרים הודחו מתפקידים בכירים מסיבות לא צפויות (עיין ערך יואב גלנט, שכס הרמטכ"לות נלקח ממנו בנסיבות שלא יאומנו).
העונש של המפד"ל בראשותו של אורלב נמשך עד עצם היום הזה. בבחירות שלאחר ההתנתקות היא השתלבה ברשימה משותפת עם האיחוד הימני ועקב הכישלון היחסי קיבלה שלושה מנדטים בלבד. בבחירות שלאחר מכן, במסגרת הבית היהודי, יש לה מנדט אחד בלבד. אם תגיע לאפס מוחלט בבחירות הבאות, יהיה זה החטא ועונשו במהדורה מלאה.
המסקנה:
גם בעולם ההסתר, פעמים שרואים כי העונש לא מאחר לבוא.
מה היה קורה אילו לא הודלף ההסכם בין אב"ת והסיעה המרכזית שבוע לפני ההכרזה הרשמית על הקמת דגל התורה בחול המועד סוכות תשמ"ט
בימים בהם טרם הוטלה על שכמו המשרה הרמה של ראשות ועדת הכספים וסכנת סיום הסדר דחיית גיוס בני הישיבות עוד לא העיקה עליו כיצול העגלה, אפשר היה לשבת בניחותא עם ח"כ הרב משה גפני ולהעלות זיכרונות מימים עברו.
גפני הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה ואין אירוע פוליטי חרדי בארבעים השנים האחרונות שאינו מתויק אצלו בזיכרון. החל מהבחירות הפנימיות האחרונות באגו"י, עבור לאי קיום ההסכם לנציג הספרדי היחיד הרב מזרחי ז"ל, המשך להקמת ארגון אב"ת ועד הקמת דגל התורה וכל תפארת גדולתה הלא הם כתובים באלפי גיליונות עיתונים.
לפני כשלוש וחצי שנים, בפרוס עוד מערכת בחירות ולרגל חגיגות עשרים שנה לדגל התורה (חגיגות זה ביטוי מושאל. בתנועה סגפנית כמו דגל התורה אפילו לא הרימו כוסית. כמה מאמרים וראיונות פה ושם וחסל. ליטוואקעס), ביקשנו ממנו להניח את האצבע על הרגע המכריע בהקמתה של דגל התורה. רגע שאלמלא אירע בו, או שלא אירע, משהו מסוים, כל חבלי הלידה שנמשכו לסירוגין ארבע שנים (מאז יסוד העיתון ועד הקמת אב"ת), היו מסתיימים בלא כלום.
אליבא דגפני, רגע האמת היה בחול המועד סוכות. "הגעתי אז לסמינר בית יעקב בירושלים. שם התכנס מרכז אגודת ישראל לבחור את המועמדים לכנסת. הגעתי עם שני מכתבים מהגרא"מ שך זצוק"ל. האחד, להכניס אותי כנציג בני התורה למקום ריאלי ברשימה ולשבץ גם את הרב חיים ברילנט כמי שהיה שנים רבות באגו"י ופעל במסגרתה. המכתב השני היה קריאה להצביע ג'.
"ישבתי אז עם 'ועדת השבעה' והמקסימום שהם הסכימו לתת לנו היה את המקום השלישי והחמישי. צריך לזכור שאז היו לאגו"י רק שני מנדטים והמשמעות הייתה שאם נשובץ במקום השלישי קיים חשש שאנחנו נעבוד בבחירות ולבסוף נישאר בחוץ. אז הוחלט להקים את דגל התורה. כאן הוכרע הכול והקרע היה על זה. לא על החרמת עדה קדושה ולא על מה שהלהיט אחר כך את מערכת הבחירות. אני קובע קטגורית שאם היו נותנים לנו את המקום השני, דגל התורה לא הייתה קמה. לפחות לא באותה מערכת בחירות".
להתווכח עם גפני על ההיסטוריה של דגל התורה זו יומרה לא קטנה. מה גם שהתיאור העובדתי שלו על מה שקרה באותו חול מועד היסטורי מאומת גם מפי אלה שסירבו לתת אז את המקום השני מסיבות שונות ומשונות. ואולם התיעוד שבידינו (ראו מסמך מצורף) מגלה כי נקודת המפנה הגורלית הייתה מספר ימים קודם לכן.
כשגפני וחבריו באו למרכז אגודת ישראל בחולו של מועד זה היה בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולקומם מחדש את מה שהתרסק כמה ימים קודם לכן. כידוע וכגלוי לכל מי שעסק במו"מים פוליטיים, הדבקה מחדש של קרע, קשה לאין ערוך מבנייה של הסכם חדש.
וכבר היה הסכם כזה עוד לפני ישיבת כינוס המרכז עליה שח לנו ח"כ גפני. טיוטת ההסכם לוטשה ונכתבה בערב יום הכיפורים ממש. זמן קצר לפני התקדש היום, התפנו שני הצדדים לרוץ ולהספיק לאכול סעודה המפסקת, לא לפני שנציגי אב"ת במו"מ, הרב דוד זיכרמן והרב משה גפני, התקשרו לעדכן את מרן הגרא"מ שך זצ"ל שההסכם חתום בראשי תיבות והוא הפטיר כי כעת הוא יכול ללכת ל'כל נדרי'.
הכותרת הייתה "הסכם לשלום ולאחדות באגודת ישראל" בין "הסיעה המרכזית - חסידי גור" לבין "התאחדות בני תורה". בין הסעיפים המרכזיים: חידוש סמכותה של מועצת גדולי התורה, הענקת גיבוי לכל חוגי אגודת ישראל בעיתון 'המודיע' (מעניין שגם לאחר הקמת 'יתד נאמן' היה חשוב לחוגים הליטאיים אזכור שוטף בעיתון הוותיק, י.ר.) ועיקר העיקרים: עיתון 'המודיע' יפסיק לסקר את פעולות חב"ד.
השורה התחתונה בהסכם הייתה שנציגי הציבור הליטאי ישולבו במקומות ה-2 וה-4. ובקיצור: אם אגודת ישראל תקבל ארבעה מנדטים, כמו שהיה עד אז, יהיה שוויון מלא ברשימה.
ההסכם המתגבש והחתימה עליו בראשי תיבות, נשמרו בסוד מוחלט. שני הצדדים העדיפו להמתין עם פרסומו עד לחתימת הסכם מלא ומפורט. שלושה ימים לאחר מכן פתחו חותמי הטיוטה את העיתון (יום השישי ז"ל. שמו של העיתונאי מפרסם הידיעה, יבלחט"א, יפורסם במועד שטרם נקבע עדיין) ועיניהם חשכו.
הם הבינו שהימים שבין הפרסום לכינוס מרכז אגודת ישראל שנועד להעניק לו גושפנקה חוקית ינוצלו על ידי המתנגדים, בעיקר מצידה של אגו"י, ליצירת אווירה ציבורית שתקשה מאוד על החתימה. וזה בדיוק מה שקרה. וכפי שתיאר לעיל מיודענו ח"כ גפני בדייקנות רבה.
התסריט מה היה קורה אלמלא ההדלפה שהרסה את הכול מקבל כמה כיוונים אפשריים. האחד, שעוצמת האנרגיות שהושקעה בהקמת התנועה הייתה מתפרצת בשלב מאוחר יותר. אם לא בתשמ"ט, אזי בתשנ"ב. יש לזכור שהצהרת העצמאות הראשונה של הציבור הליטאי החלה בהקמת העיתון ארבע שנים קודם לכן. תהליך ההתגבשות העצמית של הציבור הליטאי היה בעיצומו ורק חיכה לגפרור הראשון שיצית את הלהבה.
האם מתן המקום השני לנציג אב"ת היה מרגיע את הרוחות? מי נביא ויידע זאת. השאלה הרלוונטית האמיתית היא האם התגבשותה של דגל התורה שינתה את פניה של הציבוריות הכלל חרדית או שהעובדה כי ארבע שנים לאחר הפילוג, בשנת תשנ"ב, חזרו בעצם להסכם שאשרורו היה מונע מלכתחילה את הקרע - מלמדת שהכול היה לשווא.
באגודת ישראל טענו בשעתו (תשנ"ב) כי האופציה השנייה היא הנכונה. בדגל התורה, מטבע הדברים, מצהירים שמה שהיה לפני תשמ"ט ומה שהיה לאחר מכן, גם לאחר האיחוד מחדש, הוא עולם חדש ושונה לחלוטין.
הפרשנים העוקבים אחר פעילותה של יהדות התורה מאז האיחוד נוטים יותר להסכים עם דגל התורה, למעט אולי ההגדרה הדרמטית של אור חדש על ציון וכו'. אין ספק שהפילוג הזמני (כולה שלוש שנים) הזרים דם חדש לעורקיה של המפלגה המאוחדת. העסקנים החדשים שנכנסו לכנסת יצרו זן חדש של נציגים שאין להם מוסדות פרטיים או חצרות שיש קודם כול לדאוג להם ואחר כך, אם בכלל, לכל היתר. לרביץ ז"ל ולגפני את מקלב יבלחט"א, היה את החופש המוחלט המאפשר להתמסר נטו לענייני הכלל בלבד (בלי לפגוע בכבודם של הקודמים להם, שבכל זאת עשו כמה וכמה דברים גדולים ומפוארים) ומהם ראו גם השותפים האחרים.
גם ברור כשמש כי אלמלא התחרות הפנימית שעדיין קיימת בסיעה המאוחדת לא היה לאזרח הקטן למי לפנות ומצוקותיו לא היו מעניינות אף אחד. פניות הציבור באגודת ישראל של לפני תשמ"ט? מי שמע ומי ידע. אולי רק בסמטא קטנה אחת במעלה רחוב ישעיהו בירושלים וגם זה על אש קטנה וממניעים שאין מקומם בגליון חג.
בהיותם כך הם התמקדו בדברים החשובים באמת. הנה אחד מהם: תקציב הישיבות שטיפס בעשרות השנים האחרונות לא במאות אחוזים אלא באלפים. אי אפשר לומר שלש"ס הגדולה עם עשרת המנדטים שהוסיפה לכוח החרדי אין חלק בכך. אבל זו כידוע עסוקה קודם כל במוסדותיה, במינוייה, ברבנויותיה ובעסקי הכשרות שלה. רק אחת נותרה שלמעט הסתאבויות קטנות (חוק הסגנים לדוגמה ועיסוק מופרז קמעא במינויי דיינים) לא דואגת לאף גוף סקטוריאלי מוגדר אלא לכלל ולפרט שיצא מהכלל.
המסקנה:
כמה נעים לחשוב שתנועה כמו דגל התורה חייבת את הקמתה להדלפה בתקשורת ועוד שלא מטעמה.