המצעד

אריאל שרון

לטוב ובעיקר לרע, אי אפשר להתחיל לעסוק בציונות הדתית בלי לדבר על האיש שישן עכשיו בשיבא. הוא ללא ספק הדמות המשפיעה ביותר בשנים האחרונות על כל דיון ציבורי, על כל קונפליקט, על כל מגמה במגזר: ממלכתיות, השתלבות, סירוב פקודה, השפעה מבפנים, גרעינים תורניים, יש דין ויש דיין, היחס לחרדים, היחס לחילונים, היחס לנתניהו, היחס לקב"ה.

שבע שנים וחצי חלפו מאז קיץ 2005, ונדמה שעדיין אף אחד לא מעכל את מה שקרה. אולי הכאב הראשוני דהה עם השנים, ובאופן כללי אפשר לומר שטראומת 'תפילה לעני' הראשונית מאחורינו, אבל את מלוא ההשלכות של המעשה הנורא על חיינו (וממש לא רק בהיבט הביטחוני-גראדי) נדע רק בעוד שנים.

אסי וטוביה

לפני כמעט חמישים שנה יצא לאור ספר ילדים חדשני: סיפורים ושירים על השבת והחגים מנקודת ראותו של הילד הדתי. קראו לספר 'שלום לך אורחת' וכתבה אותו הסופרת רבקה אליצור.

לפני כמעט עשרים שנה יצא לאור פרויקט חדשני: תקליטור לצפייה שמיועד לילדי הציבור הדתי ובו לראשונה קליפים של שירים מאותו ספר מיתולוגי (זה קרה, אם זכרוני הילדותי אינו מטעני, עוד לפני שבאו דודו פישר ואורית וגנפלד המוכשרת עם 17 האלבומים שלהם).

לפני כמעט חודשיים עלה בערוץ 96 בכבלים ערוץ טלוויזיה חדשני: ערוץ מאיר. נכון, הוא כבר פועל כמה שנים באינטרנט בהצלחה, אבל הגרסה הטלוויזיונית מושקעת הרבה יותר ואני מעריך, ובעיקר מקווה, שהיא תגיע רחוק הרבה יותר. המפיק הראשי של שידורי בית המדרש בערוץ, אגב, הוא יואב אליצור, הנכד של אותה סופרת ילדים פורצת דרך.

זה אולי קצת עוול לכתוב על ערוץ שמשדר 24 שעות ביממה שיעורי יהדות עמוקים של טובי המרצים והרבנים, ולהתמקד בעיקר בתכניות שלו לילדים. אבל נדמה לי שגם הרב דב ביגון שעומד מאחורי המיזם המהפכני הזה, מבין שהדרך לשנות את הרגלי הצפייה של הישראלים – ומשם את הרגלי החיים שלהם – מתחילה בתכניות הילדים. אם ערוץ 2 ימשיך לשדר את מה שהוא משדר ואם ערוץ מאיר ימשיך לשדר את מה שהוא משדר, מהר מאוד יבינו הורים ישראלים רבים שאם הם רוצים לשמור על קצת טהרה ותמימות (ובעצם למה לדבר במילים גבוהות? אם הם רוצים לשמור על השפיות של הילדים שלהם) הם צריכים לזפזפ בדחיפות לחוף מבטחים. זו רשימה שעוסקת בציונות הדתית, ולכן לא נרחיב כאן כעת על גם השכן הוותיק בשלט, ערוץ 97, ערוץ הידברות.

אז הרב שי פירון הוא עכשיו שר החינוך, אבל התקשורת מחנכת היום אולי אפילו יותר מבתי הספר. הרבה מעתידו של הדור הבא מונח על כתפיו של פולקע.

עמנואל מורנו הי"ד

אלה שבעולם הבא משפיעים מאוד על אלה שבעולם הזה. עמנואל מורנו, אישית, היה חברו הקרוב של נפתלי בנט. עד היום יו"ר הבית היהודי חש שהוא מושפע ממנו, גם בעצם ההחלטה ללכת לפוליטיקה. אבל זה לא רק מורנו, אלא שורה של דמויות מופת: דרור וינברג, רועי קליין, אודי ורותי פוגל, ולצערנו הרשימה עוד ארוכה. קשה לפרט את כל שמות הקדושים, ובעיקר את המורשת שהנחיל כל אחד מהם. מי שמשתתף בשנים האחרונות באירועי 'זוכרים' של דב קלמנוביץ' ביום הזיכרון, צופה בסרטי ההנצחה של אמציה האיתן, קורא את ספרי הזיכרון שמוציאות המשפחות ושומע את היצירה שיצאה מבית המדרש של עתניאל ושל הישיבה לצעירים אחרי הפיגועים הנוראים שם, מבין שהעיסוק במוות ובשכול הוא בכלל לא עיסוק רק במוות ובשכול. זה לא רק הפלייליסט שמשתנה מ"אני הולך לבכות לך" ל"והיא שעמדה", אלא הניסיון הבלתי פוסק ללמוד מסיפורי הגיבורים ולהשתנות בעקבותיהם.

נוני מוזס והרב יצחק רוט

את הראשון נדמה לי שאין צורך להציג. הוא המו"ל של 'ידיעות אחרונות' ושל 'ווינט'. השני הוא העורך הראשי של היומון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן'. בין שני הקטבים האלה נע הציבור הדתי-לאומי כמטוטלת. פעם נעלב ממאמר ארסי ומושחז נגדו ב'יתד נאמן', פעם מתעצבן על 'ידיעות אחרונות' שמקדם עקירת יישובים כאילו הייתה משאת נפשה של האומה כולה או מדווח על תקרית 'תג מחיר' מקומית (אני מגנה!) כתחביבו של כל מתנחל. שבוע אחד אפשר לשמוע נאומים שוצפים נגד ה'תשקורת' השמאלנית, החילונית והמתירנית, ושבוע אחר כך זעם על החרדים שלא סופרים את ה"מזרוחניקים".

כידוע, בימים האחרונים הציונות הדתית זוכה דווקא לחיבוק חם מהתקשורת החילונית ולמרבה הצער לעוינות גוברת בעיתונות החרדית, אבל נדמה לי שזה עומד להשתנות: ההישגים הגדולים של בנט בתיקים רבי התקציבים וההשפעה ברשות המבצעת (תעשייה ומסחר, שיכון, דתות וכמובן ועדת הכספים) יהפכו מהר את מאוד את סרוגי הכיפה ליהודונים בעלי האפים הארוכים ששולחים את ידיהם לעטיני השלטון. מי יודע אם המפלגה הבאה שתירש את מקומה של יש עתיד לא תבטיח להמונים שינהו אחריה "ממשלה בלי סלומינסקי!"

הטרנד היהודי

לעיתים השיח הפנים-מגזרי כל כך עסוק בהגדרות מקובעות של חרד"לניקים מול לייטים, שהוא לא שם לב שהעולם כולו בכלל לא נמצא שם, ובינתיים מתרחשת לה מהפכה היסטורית. ממש כך. היא חוצת מגזרים והיא בעיקר נמצאת גבוה, כל כך גבוה, מעל כל הוויכוחים האלה. האם אהרון ויונתן רזאל הם חרד"לניקים? ואהוד, ומאיר ואביתר בנאי, איך תגדירו אותם בדיוק, סרוגים? ארוגים? ועמיר בניון חרדי? ומיכי יוספי, לאיזה מגזר הוא שייך? ודובי אייכנוולד מנכ"ל הוצאת 'ידיעות ספרים', שהוציא לאור רק בשנה האחרונה אינספור כותרים יהודיים, מהביוגרפיה של הרב גורן דרך 'התלמוד הישראלי' וכתבי הרב שג"ר ועד הפנקס החדש של הרבנית ימימה מזרחי - איך הייתם מקטלגים אותו ואת עשייתו? ואיך אפשר בכלל למגזר את הקהל הרב שעומד בבאסטה של 'דברי שיר' בתחנה המרכזית ונשאב לכל העושר התרבותי החדש הזה, מקובי אוז ועד אברהם פריד, עד שהוא שוכח איזה אוטובוס בכלל הוא צריך? ומה היה חנן פורת זצ"ל? לייט? ומי הם, למען השם, כל האלפים שרצים לכל הופעה וקבלת שבת עם היצחק מאיר הזה, שהפך אותי תוך שנה ל"אח של"?

אני מבקש סליחה מעוד עשרות יוצרים שלא הוזכרו כאן, ושגם הם מזכירים לנו בשנים האחרונות שעבודת השם והחיבור ליהדות אינם עניין שקל להגדיר ולמדוד. ואגב, אני בכלל סולד מהמונח הזה, "הטרנד היהודי". כי טרנד דינו לחלוף, לעבור מן העולם. ואנחנו הרי מדברים פה על משהו חי וקיים ונוכח, שממש לא הולך להיעלם. אולי טרנד הג'אז, הרוק או המוזיקה הקלאסית ימצה את עצמו וייכחד יום אחד, אבל התהליך המופלא של עם ישראל אשר מגלה מחדש את תרבותו המקורית הוא ממש לא תופעה חולפת.

הסרוג מבית ראש הממשלה

סוגר את הרשימה הקצרה הזאת הסרוג הכי קרוב לראש הממשלה, ואומרים שאפילו לשרה נתניהו. זה לא אחד מהדתיים הרבים בלשכה אלא בחור שממש גר בבית ראש הממשלה. הוא מדריך בצופים והולך ברגל את חצי ירושלים כדי לא לחלל שבת, הוא מצטט תנ"ך בעל פה, אפשר לפגוש אותו (ואת המאבטח שלו) בבתי הכנסת של זקני רחביה, וממש לאחרונה הוא החל לחבוש כיפה סרוגה: אבנר נתניהו.

אומרים שקואליציית לפיד-בנט לא תחזיק מעמד הרבה זמן. אולי. אבל מי שיהיה שם בכל קואליציה ובכל קונסטלציה פוליטית, בשבת אחר הצהריים, כדי ללמוד עם ראש הממשלה את פרשת השבוע ואת ההפטרה הוא הסרוג הצעיר מבית ראש הממשלה.

השבת, אגב, הם ילמדו שם ביחד את הפסוקים הבאים: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוותי אותו בחרב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".