פרשת וישב: ההבדל בין עמידתו של יוסף לכישלונו שליהודה

אך גם כאן לא מתארכת שלוותו המפוקפקת, הוא מושלך, בגין עלילת דם אכזרית, מצידה של אשת פוטיפר, לבית הסוהר. בבית הסוהר פותר הוא את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים המבולבלים. יוסף מבקש משר המשקים - השר אשר בעקבות, או בהתאם לפתרון יוסף, שב לתפקידו - שיזכור אותו. אך פרשתנו מסתיימת בפסוק: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"...

לכאורה פרשתנו מתארת את החלק העגום והאפל בביוגרפיה של יוסף, החלק השייך לעולם התהייה וההתחבטות, החלק הדורש לימוד אינטסיבי - וכולי האי ואולי. אלא שלאחר התבוננות, נגלה שבתוך סיפורו הקטסטרופלי של יוסף, מצויים צדדיה היותר מדהימים של אישיותו. צדדים המשורטטים היטב גם במהלך פרשתנו וכפי שיתבאר.

ייחודו של יוסף

הנה יוסף יוצא בשליחות יעקב מעמק חברון לשכם לראות בשלום אחיו, כשהוא מגיע לשכם מוצא אותו איש תועה בשדה ושולח את יוסף לדותן "כי שמעתי אמרים נלכה דותינה" (לז, יז). יוסף יוצא לדותן. הרשב"ם מפרש, "להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם, ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו, הלך ובקשם, כמו שאמר לו אביו והשבני דבר". ערכי החסד והאמת אצל יוסף אינם תלויי חברה, פועלו לא הופנה רק כלפי "אנ"ש", מידותיו נבעו מתוכו, מעולמו הפנימי. זה היה מהמוטיבים הבולטים בהנהגת יוסף, וכפי שנוסיף לבאר להלן בסמוך.

מעשה יהודה ותמר לעומת יוסף ואשת פוטיפר

פירושים רבים נאמרו בדרש על הקשר בין עלילות יוסף לפרשת יהודה ותמר הסדורה בפרשתנו, בתוך סיפורו של יוסף. אך ראב"ע מציג דרך נפלאה גם בדרך הפשט. האבן עזרא מצביע על כך שעל אף שפרשת יהודה פותחת במילים "ויהי בעת ההוא" - לאחר מכירת יוסף, קדמה היא למכירת יוסף; כי "אין מיום שנמכר יוסף עד שירדו אבותינו במצרים, אלא 22 שנה.

והנה נולד אונן שהוא שני ליהודה וגדל עד שהיה לו זרע וזה לא ימצא פחות מ-12 שנה. ועוד ירבו הימים גם הרתה תמר והולידה את פרץ, והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים". על כן מפרש הוא את ההפסקה עם סיפור יהודה "להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו" (ראב"ע לז, א).

חשוב לציין ולהדגיש שיוסף הוקע מתוך הקהילה הישראלית הקטנטונת והיחידה בעולם. יתירה מזאת, הוא נידון על ידי שמונת אחיו למוות!

בקושי הוא נמכר לעבד במצרים הפגאנית. אך הוא איננו מאבד את צלמו ולא שוכח את אלוקיו, אלא אדרבה, שם שמים נילווה לאישיותו ובאופן שכתוב "וירא אדניו כי השם איתו, וכל אשר הוא עושה השם מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו..." (לט, ב-ג). והנה נאמנותו לאל הועמדה במבחנים קשים - בפיתוייה החוזרים ונשנים של אשת פוטיפר ואת כולם הוא עובר בהצלחה. כמו כן בפיתוי הקשה שבהם נאמר "ויעזב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה"... (לט, יב). כפי שביארנו, יוסף פעל תמיד מתוכו, לכן לא נטה מעם השם אף כשהיה שרוי בסביבה נוכרית.

לעומתו, יהודה מעד ושכב עם תמר כלתו, אשר הייתה "שומרת יבם" לבנו. שעל "זנותה" עם אחר, הוציא אותה יהודה לשריפה... (ראה לח, כד).

ליהודה ניתנה המלוכה (ראה בראשית מט, י). בתורת הקבלה מהותו של יהודה קשורה בספירת המלכות אשר בתכונתה, "לית לה מגרמה כלום". דהיינו שאין היא עומדת מכוח עצמה, אלא מהותה מושתתת על אחרים - "אין מלך בלא עם". העירני ידידי שיחיה, שיתכן שחטאו של יהודה קשור במהותו אשר עיקר כוחה הוא בהנהגת עם ישראל, ופחות בעמידה והתמודדות עצמית בסביבה נוכרית.

תורתו של שם עבר

בראש פרשתנו כתוב, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו". ובתרגום אונקלוס מפרש, "ארי בר חכים הוא ליה". רש"י מביא על כך מדברי המד"ר (פד, ח), "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו".

שואל רבי יעקב קמינצקי, מדוע לא זכר המדרש את תורת האבות וכי שתי תורות יש כאן? ומבאר שתורת האבות עניינה הקריאה בשם השם, לעומת זאת תורת שם ועבר נלמדה בדורות אשר מלאה הארץ חמס ושהשחית בהם כל בשר את דרכו. נמצא שמתורת שם ועבר לימוד לדורות איך להתמודד בסביבת נוכרים.

יצחק היה עולה תמימה וזכה להיות בארץ כנען, אך יעקב היה שרוי בבית לבן, התקיימו בו בעצמה דברי השם לאברהם (בראשית טו, יב), "כי גר יהיה זרעך". איך הוא הצליח? חז"ל אומרים שהוא נטמן בבית עבר 14 שנה (ראה מגילה יז, א). כמו כן יוסף נשלח מעמק חברון לראות את שלום אחיו, חז"ל דורשים: "והלא אין חברון נתונה אלא בהר... אלא להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון, ועבדום וענו אותם" (ב"ר פד, יג). מהיכן הוא שאב את הכוח, בהתמודדותו הרוחנית בהשלמת עיצה זו, הוי אומר מתורתו של שם ועבר. (ביאורו של רי"ק נילקח מ"לקח טוב" והוספותי עליו מדילי).

שהקב"ה יעזור שחרף כל הגזירות והפיתויים המכלים בחומות תרבותנו, נשכיל ונצליח להתמודד לאור דרכו של יוסף הצדיק המושתתת על חוסן ועצמה פנימיים.

שבת שלום!