כארבעים שנה משמש הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א כרבה של מגדל העמק. מספר שנים דומה הוא עומד בראש מוסדות החינוך והקירוב 'מגדל אור', אך דמותו רבת האנפין אינה מזוהה בתודעה הציבורית כרב מקומי העוסק במתן כשרויות וניהול חופות או חלילה גיטין. שמו ומראהו מתקשרים מייד עם חינוך נערי ישראל מכל גוון, עם מעיינות אהבת ישראל שמפכים בנשמתו מאז היה נער צעיר, ועם קירוב כל יהודי באשר הוא אל אביו שבשמים, והכל במאור פנים, בחום אנושי, ובלבביות שאין דומה לה.
זאת גם הסיבה שלאחרונה הועלה שמו של הגרי"ד גרוסמן כמועמד לתפקיד הרם של רבה הראשי של עיה"ק ירושלים. רבים מאמינים כי דווקא בדמותו המאחדת והאוהבת של הרב טמונה הנוסחה לניהול מוצלח של רבנות עיר מורכבת כמו ירושלים. תפקיד אותו צריך לבצע לשביעות רצונם של כל התושבים ותוך כדי שמירת אופיה הייחודי של העיר.
אנו ישובים מולו ואוזננו אינן שבעות משמוע. שנותיו שזורות בחייהם של אלפים מישראל שהוא היה ועדיין להם אב ורב, מדריך, מורה ומשען בעת צרה ומצוק. וכאילו לא עברו עליו עשרות שנות עשייה מבורכת הוא מתחיל גם עתה בעוד ועוד פרויקטים רבניים וחינוכיים שמטרתם להחדיר את התודעה היהודית לצמאים אשר מוצאים עצמם כמהים לדבר ה'.
▪ האם ניתן לומר שחל שינוי בסיסי בתפקידו של רב בישראל? בעוד בדורות עברו תפקידו של רב היה לפסוק הלכה, לשבת בדיני תורה ולשאת דרשות של פלפול ולמדנות, לאחרונה דומה כי תפקידו של רב הפך להיות יותר חינוכי ולעיתים כמעט סוציאלי?
הרב גרוסמן אינו מסכים עם תובנה זו, "חלילה מלומר כך באופן גורף. הלא התורה הקדושה לא השתנתה. 'זאת התורה לא תהא מוחלפת', ועל הרב להנחיל לקהל עדתו ושומעי לקחו את אותה התורה ואת אותן ההלכות המסורות לנו בכל דור. הבסיס של רב בישראל הינו הבקיאות בשולחן ערוך ונושאי כליו ויכולת הפסיקה בבהירות. ובכל זאת לא ניתן להתעלם מירידת הדורות שהולכת ומתעצמת. הדור שלנו שונה גם בסוג הציבור וגם באופי הרבנים. בדורות עברו היו יהודים פשוטים שיראתם קדמה לכל, וגם הרבנים היו בבחינה של 'רב הדומה למלאך השם', אזי די היה לו ליהודי שיביט בפניו של רבו וישמע ממנו הלכה או אימרה בכדי שהדברים יחלחלו בנפשו. הנפשות היו כלי קיבול מתאימים.
"לא אשכח את הרבי שלי, הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, שזכיתי להיות קרוב אליו עד מאוד. הוא היה נאנח לפעמים בערגה וקורא 'אוי אני זוכר סנדלר בירושלים, אוי הכרתי נגר יהודי של פעם' כוונתו הייתה לאישיותם של 'בעלי בתים' שכאלה שהיו יראי שמיים בתכלית ודמותם הייתה סמל לאמונה ותמימות יהודית. במקביל היו רבנים גדולי עולם. מי שהכיר או שמע וקרא על גדולי הרבנים בהונגריה ובפולין או בשאר הגלויות שעצם דמותם הייתה ספר מוסר.
"היום ישנה ירידת הדורות ובכדי שרב תהיה לו השפעה על יהודי בכל גיל עליו להשקיע מאמץ. לתור אחרי אלו שלעיתים אינם יודעים אפילו שהם זקוקים לעיצה, הכוונה ושיחה שתחזק את בדקי יהדותם. ובכל זאת, הנהגה זו הינה התוספת של החלק הרבני. הבסיס הוא לדעת להשיב את שואליו ב'דבר ה' זו הלכה' שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו".
הרב מנצל את ימי החנוכה הקרבים בכדי להביא חיזוק לדבריו מהרעיון הטמון בנרות החנוכה, "אנו מוצאים הבדלים מרתקים בין נרות החנוכה לנרות המקדש. את המנורה שבבית המקדש הדליקו ביום כאשר אין נצרכים לאור כלל. את הנרות הדליקו בהיכל, שם לא היו חלונות והאור כלל לא יכול היה לצאת החוצה וגם בכל יום מספר הנרות היה קבוע. בנרות החנוכה שמדליקים לזכר אותם הנרות, מדליקים בלילה ובחוץ ובמספר משתנה של 'מוסיף והולך'. שלושה הפכים.
"וזה ההבדל המסביר את ירידת הדורות בה פתחנו. בבית המקדש היו הנרות ביום וסגורים בתוך ההיכל כי די לו לאור להיות בפנים ומי שרק הביט בבית הגדול והקדוש, וקל וחומר אם נכנס בו, חש מייד בקדושה והתעורר לדבקות בבורא העולם. ולכן גם מספר הנרות יכל להיות קבוע. כיום, בגלות, אחרי ירידת הדורות, עלינו לצאת עם האור החוצה. אל הרחוב. להדליק דווקא בחשיכה בכדי להאיר למרחקים. ולהתאמץ להיות 'מוסיף והולך'. אין די לו לרב שישקוט על שמריו, כי הציבור אינו כמו פעם שהם טופחים ומלאים ביראה ואהבה מעצמם, ובהבטה בעלמא - בשאלת רב אחת - די להם לקבל מזון רוחני, אשר על כן במקביל לכח הפסק והבהירות בכל תג של הלכה צרופה, על הרב לדעת כיצד לרדת אל העם"
▪ מה הוא סוד הקסם שלכם שהביא לכך שגם הרחוקים ביותר נותנים בכם אימון, ומתקרבים?
הרב גרוסמן משיב בשלוש מילים "צריך לתת את הלב". הוא מוסיף לכך, איך לא, סיפור מרגש, "כשהגעתי למגדל העמק הייתי אברך צעיר בן 22 שנה. אברך ירושלמי מבתי וורשא. חיפשתי בעיר בית מדרש או ישיבה ומצאתי את הנוער בבתי שעשועים והימורים, בדיסקוטקים ושאר מרעין בישין. באתי בתוכם והחילותי משוחח עימם בשפתם. מזכיר להם קטעי תפילה מהסליחות והימים הנוראים והם התעוררו ורבים עלו על דרך המלך. אני זוכר שבחור אחד סיפר לי שאחיו כלוא בבית הסוהר על פשעים כאלו ואחרים. הלכתי לבית הסוהר לבקרו וליבי נשבר. שבע מאות אסירים מביטים בי בציפייה ואני שומע אצלם שמות יהודיים, 'יעקב', 'יצחק', יהודים שנפלו אל שאול התחתית של הפשע, לפעמים שלא באשמתם.
"שאלתי בקול אם הם רוצים שאומר להם שיעור תורה פעמיים בשבוע והתשובה החיובית הייתה המונית ורועשת. התחלתי בשיעור בפרקי אבות וכשהגיע חג החנוכה הבאתי עימי עוד אנשים וערכנו יחד מסיבת חנוכה. בתוך כדי הריקודים חיבקתי אסיר אחד ונישקתי אותו בראשו.
"אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב הביתה, גלויה, בה כתב האסיר שכבר כמה ימים הוא יושב בתאו ובוכה מהתרגשות 'זו הפעם הראשונה בחיי שאני חשתי שמישהו אוהב אותי!...
"באותה שעה הבנתי שזו הבעיה. הם מתגלגלים למחוזות הפשע כי הם חשים תלושים וחסרי חיבה. אז נבט בי הרעיון להקים מוסד חינוכי לילדים כתרופת מנע. כך נמנע את ההתדרדרות למקומות לא רצויים. כי נאהב אותם ונעניק להם תחושה שהם טובים וחשובים. ואת זאת אני אומר היום לכל רב ומשפיע. לתת את הלב. אם הנער או המבוגר העומד מולך חש שאתה מחבב אותו ומחשיב אותו, ומעניק לו הרגשה שהוא בן רצוי לה' ואתה חפץ בטובתו הרוחנית והגשמית, אזי הוא כלי קיבול לתורה ויראת שמים. זה הסוד ואידך פירושא היא זיל גמור"...
סליחות באמצע חנוכה
הגרי"ד גרוסמן שב לעסוק בצימאון של בני הנוער והוא מספר סיפור מפעים:
"לפני כמה שנים הייתי בחג החנוכה בלונדון והתאכסנתי אצל יהודי חסידי יקר. כיום הוא כבר אינו בן החיים. בלכתי ברחוב אני שומע נערים צעירים שמדברים בעברית. קשרתי עימם שיחה, חלקם הכירו אותי מהתקשורת בארץ ואחד מהם פנה אליי בהתרסה וסיפר שהוא עומד לשאת נערה נוצריה לאישה, בקרוב.
"הגבתי בזעזוע ואמרתי לו שמה שהכי כואב זה שיוויון הנפש בו הוא מספר את העובדה הזו. הבחור השיב שהוא אינו היחיד ויש באיזור 'פאב', מעין בית מרזח בו מתכנסים צעירים ישראליים רבים מידי לילה לשכרות והוללות ורבים מהם מתכוונים להתחתן בנישואי תערובת.
"באותו הלילה לאחר הדלקת נרות חנוכה בביתו של מארחי ביקשתי ממנו מנורת חנוכה נוספת. אמרתי לו להיכן אני הולך והוא נבהל וביקש ממני לוותר מאחר והדרך עד שם והמקום הזה עצמו הם סכנה, במיוחד למי שלבוש כמוני. אך אני לא ויתרתי. הגעתי למקום. הצעירים נבהלו לרגע אך התאספו סביבי. אחד מהם בירך על המצווה ולאחר מכן לקחתי כמה עשרות מהם לחדר צדדי ודיברנו שעות ארוכות. כמה מהם הינם בנים להורים בני עדות המזרח, שומרי מסורת, וצערם של ההורים על הרעיון של הבנים להתבוללות הוא בלתי ניתן לתאר.
"דיברתי אל ליבם ואמרתי להם הלא תיכף תיגמר השנה ויגיע חודש הסליחות, איך תאמרו לפני ה' 'אדון הסליחות'. התחלתי את הפיוט בנוסח שלהם וכולם החלו, שם בפאב במקום צדדי, לשיר בהתרגשות את פיוטי הסליחות, בקול ובכל הלב. הסיפור נמשך. שניים מאותה חבורה עזבו את המקום ונצמדו אליי באומרם באשר תלך נלך. היום הם מנהלים בתים לתפארת של תורה ויראת שמים טהורה. כל זאת כי דיברתי אל ליבם, אל נשמתם. זו הדרך. במיוחד עם הצעירים שבאים מבתים כאלה"
אנו מסכיתים לשרשרת של סיפורים נרגשים על הגישה הברוכה הזו. על נערים ונערות שעזבו חיים נוחים וחברות קרובה, לכבוד ה' ותורתו, ואנו מסיימים בשאלה כואבת מתוך הווי החיים בארץ ישראל, מן המרקם הסבוך של החיכוך בין שומרי התורה לאלו שעדיין לא,
▪ הרב עוסק בקירוב ובהנחלת היהדות ליהודים שרחוקים מדת, איך מגיב ציבור זה להפגנות בירושלים?
ניכר כי הנושא כואב לרב, "הציבור הכללי לא משתכנע ולא מקבל את טענתנו ששוברי הרמזורים וזורקי האבנים, המנאצים ומעליבים שוטרים ואנשי הרשויות הינם 'עשבים שוטים' ו'שוליים'. בכל פעם שהעם רואה, בעיניו הוא או בתמונות, התנהגויות שכאלה, אני מוצף בשאלות וטרוניות, "הלא אתה הוא זה שמלמד אותנו ש'דרכיה דרכי נועם' איך זה שחרדים מתנהגים כך?!"
"אבן אחת שנזרקת ונאצה אחת גורמות חילול ה' ונזק רוחני שמאוד-מאוד קשה לתקנו. איני בא לומר ביקורת לאיש אך עובדה היא שבמגדל העמק כל בתי העסק ומקומות הבילוי סגורים בשבת בלי הפגנה אחת. כשהם עדיין היו פתוחים הייתי הולך להתפלל במקום ולספר להם בחיוך ובאהבה על המתנה ש'שבת' שמה. רק מאי הנעימות חלקם סגרו את העסקים".
הראיון המלא מתפרסם במגזין "קהילות" של מרכז רבני אירופה הרואה אור לכבוד חנוכה.