יום השואה העומד בפתח מגלגל לפתחנו כמעט באופן בלתי נמנע את העיסוק בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. להלן מספר הסברים מתוך מספר רב של הסברים שישנם לשאלה זו:
שאלה זו מועלית פעמים רבות אם בנימת התרסה, אם בנימה של לעג ואם מתוך כאב. למותר לציין כי ימיה של שאלה זו כימי המחשבה האנושית, חז"ל אומרים כי כאשר משה אמר לקב"ה "הראיני נא את כבודך" (שמות לג' יב') בקש משה לדעת את ההסבר לשאלת חוסר הצדק הניכר לכאורה בעולם; גם ירמיהו הנביא דרש מריבונו של עולם "צדיק אתה כי אריב אליך ה', אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה"?! (ירמיהו יב'); ספר איוב כל כולו עוסק בשאלות פילוסופיות מהעמוקות ביותר אודות דרכי הנהגתו של הקב"ה את העולם וכן הלאה.
אף אחד לא המציא את הגלגל ומי שחושב שבהטחת שאלה זו הוא כביכול משליך את האדם המאמין לפינה מן הראוי שירענן את זכרונו וידיעותיו.
הדעת נותנת כי שאלה זו אינה מנוסחת כראוי שהרי ישנם צדיקים שטוב להם וישנם גם רשעים שרע להם. מדויק יותר יהיה לשאול מדוע אין מבחינים בעקביות, שהרי לא כל הצדיקים רע להם ולא כל הרשעים טוב להם. חוסר עקביות זה יוצר את הרושם לפיו אין קשר בין מעשי האדם בעולם לבין המאורעות העוברים עליו וממילא מעלה את השאלה מה טעם יש בעבודת ה'.
ראשית, הציפייה לקבל שכר מקורה בתחושה שהאדם עושה "טובה" לקב"ה על כך שהוא מקיים תורה ומצוות. ניתן להקביל זאת לאדם שחברו רופא השיניים משתיל בפיו שיניים חדשות מבלי לדרוש כל תמורה ומנגד המטופל, בתגובה כפוית טובה מרשימה בנבזיותה, מפליא בהטחת קללות מכוערות ברופא תוך שימוש בשיניו החדשות אותם השתיל לו. בחוצפתו הוא אף מתנה את הפסקת הקללות והגידופים כלפיו בקבלת טובות הנאה נוספות ממנו.
הוא הדין לענייננו, לא די לו לאדם שהקב"ה מחיה אותו מדי רגע ושמהווה את העולם מדי רגע כאשר פשוט וברור הוא שהוא לא חייב לאף לא אחד מאיתנו מאומה - "אם צדקת מה תתן לו" (איוב לה'), הוא עוד מתנה את קיום הוראותיו של בוראהו בקבלת טובות הנאה?!
ילדים קטנים נוהגים בדרך כלל לגמד ואף להתעלם מהטובה הכמעט אינסופית המוענקת להם, הפינוקים המוזרמים להם נתפסים בעיניהם כטבעיים ומובנים מאליהם ובודדים בלבד חשים תחושות כנות ואמיתיות של הכרת הטוב כלפי אלו העמלים להיטיב להם.
השכר לא מגיע מיד
ומנגד, כאשר נוצר איזשהו סדק בפילוסופיית התאכילו אותי, תשקו אותי וטפלו בי - הם מקימים מהומות אימים, נקלעים למשברים נפשיים ובאים בטרוניה עם מיטיביהם כאילו שמישהו התחייב לספק ללא הרף את צרכיהם.
בעיה זו אינה נחלת זאטוטים בלבד, ישנם לא מעט בני אדם שפיזיולוגית הם כנראה נכללים בקטגוריית הבוגרים אולם עוד רחוקה מהם הדרך להגיע לבגרות נפשית.
שנית, מי שעובד כמנקה רחובות אינו מצפה לקבל בתמורה לעבודתו מטאטאים, מי שעובד בחנות מכולת אינו עושה זאת תמורת שקיות במבה ומי שמשקיע 50 אלף דולר בעסק לא יעשה זאת אם ידע שכל שירוויח ממנו הוא 25 אלף דולר. עולמנו הוא עולם העבודה, שנותיו ושניותיו של האדם בעולם הזה קצובים ומדודים ובהם עליו לבצע את המוטל עליו.
לא רק שלאדם אין ולו שנייה אחת בעולם הזה בה יכול הוא ליהנות מהשכר על קיום חובותיו שהרי רק עם היציאה מגדרי העולם הזה נפטר האדם מעול התורה והמצוות, אלא שגם אי אפשר לשלם במסגרת האמצעי על התכלית, לכן "שכר בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט:). העולם הזה הוא סדן לקיום התכלית שהיא "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג' ו'), לא יעלה על הדעת להפוך את האמצעי למטרה ומי שמוכן לכך משמע שהוא מחשיב את הבמבה או את המטאטא יותר מהמשכורת.
שלישית, באם לכל הצדיקים היה טוב ולכל הרשעים היה רע, תם היה הגולל על אפשרות הבחירה החופשית שהרי העולם לא היה מתחלק עוד לצדיקים ורשעים אלא לחכמים ולטיפשים. באם יד האדם היתה נחתכת מייד עם הלחיצה על מתג החשמל בשבת, או שהיה מקבל אירוע מוחי ברגע הכנסת דבר טריפה לפיו או שהיה מפורסם כי חיי הרשעים גדושים בסבל ומרורים – מי המזוכיסט שהיה מעלה על דעתו לעבור עבירות?
ומנגד, אם על כל מצווה שהאדם עושה חשבון הבנק שלו היה מזוכה במאה אלף ₪ וחיי הצדיקים היו סמל ומופת לחיים נפלאים המשופעים בטובה והנעדרים צל צילו של סבל – מי השוטה שהיה מתעצל מלקיים מצוות?
רביעית, תנאי הכרחי לאיפשור הבחירה החופשית בעולם ובכדי שפיתוייו של היצר הרע והסתותיו לא יפעלו בריק אלא יהיו בעלי משקל ממשי - הנו נוכחות דומיננטית של רשעים המצליחים בכל מעשיהם, נוכחות גאה, בולטת ורועשת שלהם הינה הכרחית לצורך ייצור אלטרנטיבה שקולה.
עולם ללא בחירה חופשית
ישנם כאלו שהבחירה החופשית ניטלה מהם וכל זכותם לחיים נתונה להם בשל היותם כלי שרת בידי הרוע וזאת כדי להציג בפני המתלבטים והמתנדנדים למיניהם מצג שווא לפיו אכן דרך רשעים צלחה. הוא הדין להבדיל גם בכיוון ההפוך, ישנם צדיקים שהמציאות של היצר הרע כבר לא קיימת בהם ומעלליו אף לא מגרדים את סף תודעתם, נוכחותם מהווה הוכחה ניצחת כי אכן רוח אלוקים היא באנוש וקיומם מהווה מענה נחרץ לאותם הרשעים הטוענים כי להד"ם שהרי השימפנזה היא היא האנוש...
חמישית, זה שאינו גונב מכספת של בנק כיוון שהוא חושש משוטרים המפטרלים בסביבה, אמנם אינו גנב בפועל אולם במהותו לא רק שהוא גנב אלא שהוא גם פחדן. זה שאינו גונב מהכספת הנ"ל גם כאשר אין שום שוטר בסביבה ועל אף שסכום הכסף בכספת יש בו כדי לפתור את בעיותיו הכלכליות, שלו ושל צאצאיו גם עשרה דורות קדימה, אינו גנב - לא רק בפועל אלא גם במהות.
הטוען מחד להיותו אדם בעל ערכים אלא שמאידך נאמנותו לערכים נעלמת כלא היתה מהרגע שהוא נדרש להקריב קרבנות עבור אותם ערכים - אינו באמת אדם ערכי אלא פטפטן המשעבד את הערכים לצרכיו ועוטה על פניו את מסיכת הערכים, ככל הנראה משום שהיא מצטיירת יפה בחוגים מסוימים.
חסר טעם הוא לחלוטין לשאול על הנאמנות לערכים "מה יצא לי מזה", השואל זאת אינו מבקש ערכים אלא מבקש השלמת צרכים, תופעה המקובלת בקרב כל בעלי החיים ולפיכך אין בה שום חידוש מפעים.
האדם הערכי מעמיד את הערכים במרכז וכפועל יוצא הוא מקריב עבורם קרבנות כואבים. לעומת זאת זה המונחה על ידי אינטרסים אישיים מעמיד את האדם במרכז ורואה בערכים כלים לסיפוק צרכים ומאוויים אישיים; אדם שכזה, גם כאשר הוא מנופף בערכים אין הוא עושה זאת בשל נאמנותו להם אלא בשל רווח כלשהוא אותו הוא מפיק מהם.
סוף דבר, שאלה זו מעידה על ריחוק מה מאותה תפיסה יהודית הרואה בקב"ה את מרכז העולם והקובעת כי הערך הגדול והנעלה ביותר עלי אדמות הוא עבודת ה' – "רשעים מתקיימים על אלוהיהם שנאמר 'ופרעה חולם והנה עומד על היאור' [שהוא אלוהיו] ; אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם שנאמר 'והנה ה' ניצב עליו' [על היאור]" (ילקוט שמעוני פרשת ויצא).