"זבנג וגמרנו"

תודו שהקיץ האחרון היה כבד, מעיק ובעיקר לח מאין כמוהו. מה שמצדיק מבחינתי את ברכת ברוך שפטרנו בשם ומלכות. אל תצחקו, בעבור דובים מסורבלים כדוגמתי, מבלי לפגוע בזן ההולך והנכחד הזה של הדובים כמובן, החורף בא בדיוק בזמן. ממש רגע אחד לפני שנמסו עודפי הבשר ממני...

אני מהמיעוט הנרדף שמעדיף לחטוף את התזות המים היישר לפנים ממכוניות חולפות בכביש סואן ומוצף, מאשר לאבד את עצמי לדעת, ברגע אחד של שמש שיצאה מנרתיקה ומכלל שליטה.

מעבר לעובדה הפשוטה שהגשם נחוץ כאן בארצנו הקטנה, לו רק בכדי להקל במעט את היטל הבצורת המגוחך שיזמו באוצר. הגשם כך נראה שוטף איתו זוהמה שהצטברה לה בימות החמה בדרכינו העקלקלות.

אבל, ופה מגיע האבל הגדול. בחורף אוכלים יותר, חד משמעית. הסיבה הרשמית לכך היא פשוטה עד כאב, לשמור על חום גופנו הנמוך... ופה תופס הכלל "כל המרבה הרי זה משובח".

מיותר לציין את סלידתי הניכרת ממסעדות המתויגות תחת הז'אנר המפוקפק "מסעדה מזרחית". מדובר במסעדות המאביסות אותך עד צאת הבשר מנחירך במצב צבירה לא מעורר תיאבון כלל ועיקר. הסימפטומים ברורים כמו גם המחלה עצמה. מנות הפתיחה במקומות הנ"ל יגיעו בצורת הררי לאפות ופיתות. ולמטיבי הלעיסה, אף באגטים כרסתניים וריחניים.

כל זאת בליווי "מקבץ סלטים" בשפתם הנאותה. מה שאומר שהחל מאותו הרגע, אתה בעצם נידון למתקפה חסרת פרופורציות של כשלושים וחמישה סוגי סלטים המוגשים במהירות מפתיעה לשולחנך. חלק מהסלטים מגיעים בריאקציות שלא מהעולם הזה. החל מבורגול עם נגיעות זעתר וכלה בחציל יווני חריף ברוטב ג'ינג'ר אסייתי...

לפחות בשלושים אחוז מהסלטים אני נמנע מלגעת, הן בגלל צורתם וצבעם. ובעיקר, בגלל מחוגי הזמן שדוחקים אותך היישר אל עבר מלתעות המנה העיקרית בפה עמוס, הרחק ממידת "כמלוא לוגמיו".

טריק ישן וידוע הטריק המפטם הזה שמרוקן ממך באחת את חדוות האכילה. מי לא עבר את חוויית "סתימת הגולל" הזאת שירים את ידו.

אך מה לעשות ולעיתים (קרובות) תוקף אותי (ולא אחטא אם אומר שגם כמה מכם) בולמוס אימתני שאת סופו מי יישורנו. ובמצב כזה, אין ברירה, אלא לסור למסעדות שמיומנות בלהאביס ובלהביס אותך אפיים ארצה. מסעדות המעניקות מימד יצירתי (וסופי) לתיאורית ה"זבנג וגמרנו".

כזו היא "מסעדת האווז" המיתולוגית, הנמצאת במרחק אווירי קצר מביתי. לאחרונה (תודה לא-ל) עברה המסעדה שיפוץ מאסיבי ורענון תפריט יסודי.

מעבר לכך שהאווזים מסמלים את בוא החורף עלינו לטובה ולברכה, יש במסעדת האווז "מנת דגל" שחבל לפספס. "סטייק אנטרקוט" מיושן, ארגנטינאי מקורי!

מרבית הסלטים בעבודת יד ובהחלט ראויים למאכל אדם. זכורים לטוב במיוחד, הכבד הקצוץ שעשוי טוב, אם-כי טחון טיפה בגסות. וסלט החציל במיונז שמצליח לבלבל את ספירת הקלוריות שלי בכל פעם.

כרגיל, הזמן דחק והקיבה השמיעה את קולה ברמה, המתקפה החלה. חברי י' הזמין שיפוד ביצי הודו ושיפוד שקדים שהיו פריכים מבחוץ אבל אלסטיים מבפנים.

כשהגיעה המנה העיקרית שלי, בגודל שהצדיק חלוקה. אורו עיניי. סטייק אנטרקוט רחב מימדים, לא עבה במיוחד אבל טעים ואדום במידה. ביקשתי אותו מדיום וקיבלתי בלגאן של מיצי תיאבון שתפסו תאוצה במעלה החיך. אחרי מנה כזאת, אין טעם לנסות לפזול לשאריות הסלטים על השולחן. החשוב ביותר הוא באותם רגעים, לפתוח כפתור בחולצה ולקוות לטוב.

השירות מהיר, קצת מהיר מידיי לטעמי. אבל היי, זה עדיף ממלצר שחולש על עשרים וחמישה שולחנות ומגיע אליך באיחור ניכר כשאתה כבר עצבני וחסר חשק.

"עסקית ערב" זוגית שכזאת, הכוללת בתוכה כחמישה עשר סלטים, סלט-חי, צלחת צ'יפס, בקבוק שתיה קרה לבחירה ומנה עיקרית, תגבה מכם תו מחיר מגוחך של 135 ₪ לכל הסיפור, לא כולל תשר. זבנג וגמרנו אמרנו? אמרנו.

מכאן אתה למד, שלפטם את האווז אסור, אבל שהאווז יפטם אותך, מותר גם מותר...

מסעדת האווז,

גלאט כשר בהשגחת הרב אברהם יוסף ובד"צ "היכל ליובאוויטש"-הרב יורקוביץ'.

משגיח צמוד במקום.

שלהבת 16, אור-יהודה
טל': 03-5337987
פקס': 03-6344193
א'-ה': 11:00-24:00
מוצ"ש: כשעה לאחר צאת השבת-24:00

ניתן לערוך אירועים במקום

בנוסף, אולם אירועים נפרד צמוד עד 120 איש