יצחק ישב מולי במסגרת מפגש אימון (פגישה שלישית), ובשלב מסוים הוא השתתק. הוא הגיע למסקנה שאין לי בעבורו פתרונות קסם וגם לא "עצות טובות" שעושות קיצורי דרך בחיים. זה היה השלב של קבלת החלטות – האם הוא מוכן לחשוב ברצינות על שינוי מקום העבודה שלו. אחת-עשרה שנים הוא עבד במקום הנוכחי, הכיר כבר את כולם, ידע בדיוק מה עליו לעשות, ואפילו יכול היה ללכת בעיניים עצומות לפינת הקפה האהובה עליו.
דא עקא, שמקום העבודה הזה שהתאים לו בתקופה בה הוא הקים את משפחתו, כבר לא התאים לו בשלב הנוכחי, כשהיה אב לחמישה ילדים. הוא הרגיש שכבר מיצה את עצמו, וגם המשכורת שלו התאימה בקושי לחצי מהצרכים המשפחתיים שלו. המעביד שלו לא הסכים לשפר את תנאי העבודה, לא לקידום וגם לא להעלאת שכר. לאשתו גם נמאס מהמצב. היה ברור שצריך שינוי.
אבל איציק לא העז. היה לו נוח במקום בו עבד. יותר מדי נוח.
• • •
אחד העקרונות המרכזיים שעולם האימון האישי (קואוצ'ינג) מטפל, הוא "איזור הנוחות".
אחת הבעיות הגדולות שמונעת מאנשים להתקדם בחיים, זה איזור הנוחות. כשמו כן הוא - איזור שהוא לכאורה נוחות, נוח וטוב. אבל פעמים רבות שהוא משתק את האדם ומגביל אותו, ומשום כך, הוא לא תמיד מקום טוב ונכון עבורו.
דוגמאות מהחיים לא חסרות, וכל אחד יכול למצוא את עצמו באחת מהן: אדם שמעדיף לסבול מאשר לעבור טיפול רפואי בגלל הפחד מהטיפול, הוא אדם שמתבוסס באזור הנוחות שלו ולא מוכן לטפל בבעיה. כך גם אדם חסר עבודה שמתבייש או מתקשה לצאת לראיונות עבודה או אפילו להרים טלפונים כדי למצוא עבודה חדשה. הוא מעדיף להישאר בבית ללא עבודה וללא פרנסה - למרות שהמצב לא טוב לו - כי זה איזור הנוחות שלו.
למה באמת אנחנו מעדיפים להישאר באזור הנוחות כשלא טוב לנו שם?
שתי סיבות מרכזיות לכך: הרגל ופחד. אדם בוחר להישאר במקום מוכר לו, גם אם הוא לא תמיד נחמד ונעים לו, רק כי הוא התרגל אליו. הוא מכיר את הסיטואציה ואפילו הקשיים והצרות מוכרים לו וידועים. במשך הזמן הוא כבר פיתח שיטות להתמודדות עם הקשיים.
יש גם את הפחד – מה יהיה שם "בחוץ", מחוץ למסגרת המוכרת והחמימה לו? אם איציק יחליט לעזוב את מקום העבודה למקום אחר, הוא מפחד מהלא-נודע: הוא אינו יודע מי הבוס שם, והאם ימצא חן בעיני הבוס, ומי יהיו חבריו החדשים לעבודה, ואפילו פינת הקפה כבר לא מוכרת ומפנקת. להישאר במקום העבודה הנוכחי, זה אמנם לא כדאי, אבל לפחות הוא לא צריך להתמודד שם עם משהו חדש ולא מוכר. במקום העבודה הנוכחי, גם הסכנה לחוסר הצלחה ולכישלון נמוכים יותר. מה הפלא שאנשים מעדיפים להישאר באזור הנוחות?!
רבים הם בני האדם שמפתחים בתוכם מנגנון הישרדותי; חיים של לשרוד. כך הם התרגלו ואת זה הם מכירים. אלו חיים של 'דיעבד'.
האמת? להשאר באזור המוכר, זה נשמע הגיוני. מה הבעיה עם זה?
איזור נוחות הוא גם מלשון נכות. ההישארות במקום הזה גובה מאתנו מחיר כבד שמתבטא בחוסר מיצוי הפוטנציאל שיש בכל אחד מאתנו; בחוסר התחדשות, בחיים של בינוניות ומטה, ומכאן המדרון תלול עד לחיים מרירים שנובעים מתוך חוסר שביעות רצון עצמי. אלו הם חיים שלא טומנים בחובם שום שינוי, שום תקווה, לעולם לא יקרה שם שינוי מהותי.
האמת? זה הרבה יותר מכך: בעולם שלנו אין באמת מצב סטטי. אם אדם בוחר להישאר במצב של שילוב ידיים וחוסר פעולה – הוא לא יוותר במקום אחד, אלא הוא ישקע וידעך. חד וחלק.
הפתרון הוא יציאה מאזור הנוחות. לשבור את החומה הבלתי נראית (וגם בלתי קיימת) שהוא מדמה שמקיפה אותו, ולבצע פסיעה ראשונה מחוץ למסגרת המוכרת של תחום הנוחות. אדם שלא מעז להרים טלפונים כדי למצוא עבודה, צריך להתחיל לתרגל ולעשות זאת. הפחד יתפוגג אחרי שיחת הטלפון הרביעית. כל פעולה אקטיבית יש בכוחה לשלוף את האדם המתבוסס באזור הנוחות אל אזור חדש.
זה התפקיד של מאמן אישי (קואוצ'ר) להוציא את המתאמן מאזור הנוחות אל אזור חוסר הנוחות, ומשם להרגיל אותו למציאות המתהווית החדש, עד שגם המקום הזה יהפוך לאזור נוחות.
זה הכלל: צמיחה בחיים כמעט לעולם לא תימצא באזור הנוחות, אלא דווקא במקום שבו אנחנו יוצאים מעצמנו: בהתמודדות עם אתגרים ועם מצבים חדשים לא מוכרים. שם אנחנו מפתחים יכולות חדשות, שם מגלים בעצמנו כוחות חדשים, שם יוצאים מהחולשות שלופתות אותנו ודווקא שם אנחנו צומחים.
בחג סוכות יוצאים מאזור הנוחות, מדירת קבע, אל הסוכה הארעית שבחוץ, אל הגשם ואל הקור – שם, דווקא שם, מתהווה החיבור העמוק ביותר אל ענני הכבוד שהקיפו (ומקיפים) כל יהודי בימים אלה.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com