ביום רביעי האחרון, קבוצה של עשרה חיילים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי במלחמת לבנון השנייה ומבצע 'עופרת יצוקה' עזבו את ניו-יורק זאת לאחר טיול חוויתי של עשרה ימים ברחבי ארה"ב וקנדה.
הטיול נערך במסגרת המיזם 'בלב אחד' שאורגן על-ידי הרב אוריאל ושבי ויגלר, מנהלי מרכז חב"ד לישראלים באפר איסט סייד מנהטן, בשיתוף ארגון 'צעירי חב"ד למען נפגעי טרור'.
אני, שהצטרפתי אליהם לכל משך הטיול, חוויתי את אחד מהחוויות העוצמתיות ביותר של חיי.
לא בכל יום מזדמנת ליידי אפשרות לקחת חלק ממסע שכל כולו הוא לגרום נחת ושמחה לגיבורינו, אלו שלחמו עבורינו, והקריבו את חייהים למענינו.
כשאחד מהם, הנחשב לפצוע הקשה ביותר של עופרת יצוקה עישן סיגרייה עם היד התותבת שלו, או כשהאחר החליף תחבושות לרגל שלו שעצמותיה התרסקו לאחר שכדור 0.5 מ"מ פגע בו מירי צלפים בזמן מארב, אני עמדתי בצד והחזקתי את הדמעות שלי.
במהלך עשרת ימי הטיול, בין הנסיעה מניו יורק לוושינגטון, או לקנדה, נחשפתי לסיפורים המצמררים שלהם. חודשים של אשפוז ושיקום, עשרות ניתוחים, כאבי תופת בלתי נפסקים, וסיוטים שלא נגמרים, מה שגרם לי להכרה עד כמה חשוב לגרום להם לחייך ככל האפשר, וזה מה שניסיתי לעשות.
בפסל החירות או על גג 'האמפייר סטייט בילדינג', באחוזה בהמפטונ'ס והספינה במפלי הניאגרה או ברחובות עיר הבירה - וושינגטון, כל חיוך, כל צחוק נוסף הרגשתי שעוד משימה הושלמה, שהנה הצלחנו להשכיח מהם ולו לעוד רגע קט את הכאב והסבל המתמשך שלא מרפה מהם.
ואז עשרה ימים לאחר שהם נחתו בניו יורק, כשהם היו בדרכם אל שער המטוס חזרה ארצה, אז הבנתי עד כמה נקשרנו. עד כמה האחדות הזו שקושרת כל יהודי באשר הוא היא זו שגורמת לכך ש'עם ישראל חי', או כפי שהגדיר את זה האלוף גדי שמני איתו נפגשה המשלחת בשגרירות ישראל בוושינגטון: "מה שמייחד אותנו משאר צבאות העולם, זו האכפתיות והדאגה של העם לכל חייל שנפצע".
