קשה לי לחשוב על חבר קרוב שהלך לעולמו, במושגים של עבר, קשה לי לחשוב שלא אראה על הצג של הסלולרי שלי, את השם שמשון דלבקוביץ, להגיד עליו שמשון ז״ל.
חברים קוברים חבר, זה מושג בלתי נתפס עבורי, זה לא דבר שבשיגרה, זו טרגדיה עצומה, אחד מבני החבורה נפטר ידאגו כל בני החבורה, כל יציאת אדם מהעולם, מהקבוצה שלך, יוצרת חלל, וואקום, לנו כחברים, ולהם, למשפחתו, אשתו וילדיו, על אחת כמה וכמה, הבור הרגשי קיומי ענק במהותו, לכן ידאגו כל בני החבורה, מי יכול למלא את החלל,
שמשון, בשבילי היה כמו חבר קרוב ואח רחוק, גם אם לא פגשתי אותו חודש, או לא דיברנו חודשיים, מעולם לא הקפיד עליך, תמיד היה שמח לראות אותי כאילו אני בן יחיד שלו, לא פעם היה מגיע אלי למשרד, בעיתון, הייתי מכין לו כוס קפה, תמיד בירך בדבקות כזו, והיה מודה לי כאילו ערכתי לפניו שולחן מלכים.
אחרי הלגימה הראשונה, היה אומר לי, אבי, הכל שטויות, לא משרד, לא טייטל, לא הופעות על הבמה, תמיד צריך לעשות טוב לאחרים, היה מחייך ונשען אחורה על הכורסא, כוחותיו הפיזיים לא היו חזקים במיוחד, אבל כוחותיו הנפשיים היו מיוחדים לאין ערוך, בזכותם, אפשר לקרוא לו ״שמשון הגיבור״.
באחת הבדיקות שלו בבית חולים שבהם נוכחתי, הרופא דקר אותו בפעם המליון, ואמר לו, בציניות מרושעת של רופאים, עם צבע כזה של דם, אני לא יודע אם תשרוד את הלילה, ענה לו שמשון בחיוך המתוק שלו, מי אמר לך שאתה עם הצבע שלך תשרוד את הלילה ?
מאותה דקירה תרתי משמע, חלפו להם כחמש עשרה שנה, אני לא בדקתי אם הרופא הציני, עדיין איתנו בחיים.
שמשון בשבילי הוא סמל השמחת חיים, תמיד היה מוכן לבוא לכל חולה אחר לשמח אותו, באופי שלו, תמיד הקדים נעשה לנשמע, לא שאל, מי החולה, תמיד היה אומר, צריך באים, ככה גם הרגשנו החברים ואני בתקופה האחרונה בשבילו, לפני פורים, ערכנו לו מסיבת הפתעה, באוויר ריחפה התחושה, שזו מסיבת פרידה ממנו, הוא בקושי עלה את המדרגות, היה לו קשה לשבת, להתרכז, כולו היה מכאוב ויסורים, משקלו הברוטו היה חצי ממשקלי הנטו, הבגדים היו תלויים עליו, עיניו הפיקו תיקווה, ניסינו בכל כוחנו לשמחו, ולהכניסו לאווירת פורים, הוא נכנס, שר איתנו, פיזז קלות, מידי פעם ישב ונח, כך היה רגיל לו בשנה האחרונה, יושב ונח, ואנחנו נסינו למלא את החלל.
במוצ"ש, הלכנו לנחם את המשפחה, בין כולם הסתובבה לה ילדתו הקטנה, יהלי, בת הארבע, בטרנינג של שינה, אפופה כזו, התעוררה מקולות המנחמים, שאלה את הסבתא, אמא של שמשון, למה כל הדודים האלה בבית שלנו, ורק אבא לא פה? שמעתי את השאלה התמימה, ונחנקתי, דמעות הציפו את עיני, זו שאלה, שרק הקב״ה יודע עליה את התשובה.
כולי תיקווה לבורא עולם, שיבולע המוות לנצח ושלא נדע עוד צער, וכאן זו גם ההזדמנות בריש גלי, לבקש ממנו סליחה, בשמי ובשם החברים הקרובים, אם לא נהגנו בך כראוי, אם לא התאמצנו בשבילך מספיק, או אם לא כיבדנו אותך כמו שהיה מגיע לך, כמו שאני מכיר את האופי והאישיות הנעלה שלך, אתה היית עכשיו, נעמד ואומר בחיוך מתוק עם תנועת ביטול ביד, נו שוין, מחול לכם, מחול לכם, מחול לכם, אוהבים אותך שמשון, נזכור אותך לנצח, כשמשון הגיבור שלנו, שלום חבר.