השבוע במהלך השקה של מסעדה כשרה למהדרין בר"ג, תפס אותי צלם עיתונות ידוע כשאני מחבק עם הבת הקטנה שלי שהתלוותה אלי באותו ערב. התמונה התפרסמה בדיווחים על השקת המסעדה.
לפני יומיים אני מקבל אל תיבת המייל שלי מכתב, ובו רשום כך:
"היי ישי, שלום לך, אני חייבת לשתף אותך במשהו. לפני חודשיים הסתיימה שנת האבל על אבי ז"ל שהלך לעולמו.
בכל שנות חיי הקשרים שלי עם אבי היו רעועים בלשון המעטה. הקשר שלנו היה עמוס בתהפוכות, קשר קשה, לפעמים נורא, קשר שהיה לא קשר ממיליון סיבות שאבחר לא לפרט כאן. אבל מאז לכתו, שנה וקצת, אני לא מצליחה להתאושש...
"אני פשוט לא מה שהייתי. אין לי חשק לכלום, ניטלה ממני שמחת החיים, אין מצב לשמוח, לא לצאת, לא לבלות, אפילו לא לשבת עם חברות. התנתקתי מהעולם מהסביבה, קשה לי מאוד, אני מדוכדכת עד עמקי נשמתי ובכל רגע אפשרי בוכה.
"בדיעבד זה קצת הפתיע אותי, כי מעבר לאבל של כל בת על כל אבא - ולא משנה מה הייתה רמת היחסים בניהם - הרגשתי שיש לי שם כאב אחר. משהו פנימי עמוק וזועק, משהו שממוטט אותי מעבר לאבל היתמות...
"רק היום כשראיתי את התמונה שלך עם הבת הבנתי למה כ"כ קשה לי... אני מעולם, מעולם לא קיבלתי חיבוק מאבי שהיה טיפוס קשה מאד כאמור... ורק היום שצפיתי בתמונה, הבנתי כי תמיד, כל חיי, גם הבוגרים, גם שהפכתי בעצמי לאמא, ציפיתי שאולי יבוא היום ונוכל לתקן. נוכל להתקרב, ושאולי סוף סוף אצליח להרגיש "אבא", אפילו רק "חיבוק של אבא"... שאף פעם לא ממש קיבל אותי...
"מתברר לי שבכל השנים ולמרות התקופות הקשות והקשר הבעייתי, תמיד חיפשתי את הקשר המזערי הזה, את הטיפה של היחס האוהב, את המשהו שיחבר, שיסלח, שיקבל. אבל זה לא יצא. וכנראה שכשהוא נפטר הבנתי ש...לעולם זה גם לא יקרה.
"זו כנראה הסיבה שבגללה אני לא מצליחה להתאושש כלל, לא מצליחה לחזור לעצמי, לא מצליחה להתנחם. ורק היום שראיתי אותך ואת ביתך מחובקים, הבנתי את העניין, פתרתי את המועקה הגדולה ששוכנת אצלי כבר שנה בתוך הלב הבוכה והמבקש...".
הורים, לא משנה מה, למה, איך וכמה, חבקו אותם! לפעמים, כשנזכרים מאוחר... כבר אי אפשר.