בעיית הדהרמוליזציה לא נולדה היום ולא אתמול. הוא מלוה אותנו עוד בטרם הפכנו לעם, עם ישראל. לא רק היום אנשים הם קצרי רוח ואונים, רוצים לראות תוצאות מיד, נאו ממש, מי שאינו מספק את ליטרת הבשר הצפוי, מיד נחשב ככשלון ובר החלפה, ופשוט צריכים לסקל אותו ולסלקו מן הדרך.
זו טקטיקה של האויב, לשתול דהרמוליזציה אצל הצד השני, וזה עובד די יפה. על פרעה, המלך החדש של מצרים נאמר: "אשר לא ידע את יוסף" ושאלו במדרש: "והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, שנאמר: ´לא ידעתי את ה´, הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר". משני דברים פחד המלך החדש, מהריבוי הטבעי של העם העברי, אך לא פחות מכך פחד מפני הפיכתם של המוני בית ישראל ממשפחה לעם מאוחד ומאורגן, ככתוב: "ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו".
לפני פרעה עמדה האפשרות לחסל את העם בהשמדה פיזית, ומצרים שהיתה אז ממלכה שולטת בכיפה, יכלה לכאורה להשתלט על העם העברי בכוח הזרוע ולחסלו במלחמת השמד. אבל פרעה בחר בדרך אחרת, הוא הבין בחושו העיוור שיש כוח עליון המגן על העם מפני השתלטות פיזית כמו שמדייקת הגמרא ממה שכתוב "נתחכמה לו" בלשון יחיד ולא "נתחכמה להם" בלשון רבים, שפרעה ביקש להתחכם לא לישראל אלא למושיען של ישראל, וכך אמר: "במה נדונם? נדונם באש, כתוב: ´הנה ה´ באש יבא´, נדונם בחרב, כתוב: ´ובחרבו את כל בשר"´. לכן אין הוא מסתפק רק בהשמדה פיזית אלא משלב בה פגיעה בכוח העמידה של העם.
פרעה מנסה לפגוע גם ברוח העם, בכוח העמידה שלו, ומבקש לרפות את ידיו באופן מתוחכם. הוא בא אל בני ישראל בדברי חנופה ונועם, כתיאור המדרש: "בשעה שאמר פרעה ´הבה נתחכמה´ קיבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב: ´ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך´ - בפה רך". כוונתו היתה לשבור את רוח העם, ביודעו כי הדאגה למצוא את הפרנסה קשה לאדם יותר מעבודת גוף קשה. עד שכמעט הצליח פרעה לשבור את רוח העם, כמו שאנו רואים שאפילו את דברי הניחומים של משה הם אינם שומעים, ככתוב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". ואכן בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.
וכאן אנו רואים דבר נפלא ביותר, דוקא הכשלון הזה של משה רבינו, שמנסה לדבר על לב העם ונכשל, העם אינו מקשיב לו, והיה מקום לעשות חשבון-נפש ולסלק את משה רבינו – הרי שמרן הרש"ר הירש רואה בזה מהלך והוראה לדורות, כיצד עלינו לקבל את המנהיג בישראל ולהתייחס אליו.
בואו נחשוב מה היה קורה אילו השליחות הראשונה למשה הייתה מצליחה, בני ישראל כבר האמינו למשה ונניח שגם פרעה היה משתכנע ואומר, יאללה, נשלח את בני ישראל. במצב כזה משה בעצמו היה מתקבל כדמות אלוקית ולא כדמות אנושית, והמטרה של ידיעת ה´ הייתה מתפספסת לחלוטין. דווקא הכשלון בשליחות הראשונה והעובדה שבני ישראל לא שומעים אל משה בשליחות השנייה מראים לנו כי משה הוא בן אנוש וככה הוא גם נתפס אצל בני ישראל, ובמצב זה כאשר יהיה ברור שאת כל המכות שהולכות לקרות לא ייחסו למשה רבנו אלא רק לקב"ה, אפשר לגשת לשלב הבא.
וכה הם דבריו של מרן הרש"ר הירש:
"הבה ונתבונן בסדר דורות זה שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחסו של משה ואהרן, אלא עובר הוא בקצרה על שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן בשבטם, מלבד השתשלות ייחוסם הישיר, גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם...
עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרן לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו אחרי כן, לא הייתה נחוצה הוכחה כה מדוייקת לייחוסם ולקירבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעה חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם.
הרש"ר הירש משתיל כאן את דברי תוכחתו, מול המאורע של השבוע, ימי אידם של הנוצרים, המציינים בימים אלו את תחילת השנה האזרחית ואת התלוי שהם מייחסים אליו כל מיני סיפורי הבל, ואומר:
גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוקיות" זכו למוצא "אלוקי". הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא-אלוקים, ופשע היה להטיל ספק באלוקותו.
לעומת זאת הוא מתאר את דמותו של משה רבינו ע"ה:
משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלקים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונותיה - ציווהו כאן ה´ להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: "ביום דבר ה´ אל משה בארץ מצרים", הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו דודוניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, בינהם נולד וחונך. "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים אל פרעה" "הוא משה ואהרן" - בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה´ להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם - והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה´.
עדות ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלוקות המוטעית, כל רעיון שוא על התגלמות הא-ל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם ומעמדו לפני האלוקים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה...".
גם במובן זה כשלון השליחות הראשונה אינו כשלון כלל וכלל, אלא הוא אבן דרך הכרחית בדרך לתוכנית היציאה ממצרים. תוכנית המחייבת יציאה מהמצב השפל ביותר האפשרי, ומחייבת ביצוע של ה´ על ידי אנשים בלבד.
*
משנה זהירות מוטלת עלינו כאשר אנו מדברים על גדולי ישראל, ומנסים לחלק להם ציונים, לומר מה שאנחנו רואים ומנתחים על מעשיהם, הצלחותיהם, המנהיגות שלהם. אנו צריכים להיות זהירים ביותר בביקורת זו.
הרש"ר הירש (במכתב על "שיתוף הפעולה בין ההורים והבית חינוך") כותב ברוח זו: "חשיבות רבה נודעת למידת האמון והכבוד שההורים רוחשים למורים".
פליטת פה אחת של אחד ההורים המביע זלזול במורה עלולה להשפיע על התלמיד. אומר הרש"ר הירש, אין בית חינוך מושלם ואין מורים מושלמים. בית חינוך איננו "יכול להעמיד כוחות הוראה העולים על כוחות אנוש. אין אדם ואין מורה אשר לא תימצא בו איזו חולשה שבגללה תוכל להשפיל את כבודו.
לכן, כל מלה של זלזול מצד ההורים כלפי בית החינוך ומוריו משפילה את כבודם בעיני התלמיד. דבר זה יפגע כמובן בלימודיו, שכן הוא לא יוכל לכבד את מוריו, לחבבם במידה שחייב תלמיד לכבד ולחבב את מוריו. כך עשויה קלות דעתם של ההורים להשמיט מתחת רגלי בניהם את היסוד העיקרי של השכלתם הרוחנית".
עוד כתב שהצלחת הבנים בחינוכם תלויה במידת ההערכה של ההורים את תכנית הלימודים בבית החינוך, את המקצועות השונים הנלמדים בו. "אם ההורים מתייחסים בזלזול כלפי מקצוע מסוים הנלמד בבית החינוך ומניחים לילד להזניח את המקצוע הזה, עתיד הדבר ליתן את אותותיו גם בשאר המקצועות, לרבות אלו שההורים אוהד אותם במיוחד".
מרן הרש"ר הירש היה גאון בתורה, ויחד עם זה גם מחנך דגול. הוא עמד תקופה ממושכת בראש מערכות החינוך שהוא ייסד. לשם כך הוא יצר משנה רוחנית וחינוכית שהתמודדה עם אתגרי תקופתו (התעצמות השפעת התנועה הרפורמית בגרמניה והשקפותיה).
מהדברים שציטטנו לעיל משמו, למדנו שהוא סבר שההצלחה החינוכית איננה תלויה אך ורק בפילוסופיה החינוכית של הקהילה ובעקרונות-על, אלא גם בגורמים חינוכיים נוספים, שלמראית עין נראים הרבה פחות עקרוניים, ובכללם גם יחס ההורים למורים ולמוסדות החינוך.
הורים מסוגלים "להרוס" בהבל פיהם את כל ההשקעה החינוכית ולהזיק להתפתחות בניהם, ובאותה מידה הם יכולים לבסס אותה ולחזק אותה ולתמוך בהתקדמות הלימודית והחינוכית של בניהם.
מתפרסם היום ב'שעה טובה'.