קטעים מנאומו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו - במלאו 100 שנים לאביו, בן-ציון:
סגולות אלה של אבא לא יכולתי להבין כילד קטן הגדל בירושלים המנומנמת של שנות ה-50. הדברים הלכו ונתבהרו לי ולעדו אט-אט במהלך שנות נערותנו ובגרותנו, כפי שקרה גם ליוני:
"ככל שאני מרבה לדבר עם אבא", כתב לי יוני ב-1968, "אני מעריך אותו יותר בתור אדם חושב ובתור מחנך. באמת, הוא אדם גדול, ואצורים בו כוחות עצומים בהרבה הרבה תחומים".
את ילדותנו המוקדמת עשינו תחילה במעלה רחוב עין גדי בשכונת תלפיות בירושלים. אמא היתה אישה מעשית, עם חוש הומור תוסס ועם רגליים על הקרקע, וכך גידלה אותנו. היא נהגה לומר: "התחתנתי עם גאון, אבל מישהו צריך לטפל בגרביים". דברים אלו אמרה אישה חכמה ומשכילה שעזרה לאבא בכל - במחקר, בפענוח טקסטים, בהדפסת כתבי היד ובניסוח.
אמא טיפלה בגרביים, היא טיפלה בכל. בתלפיות בימי הצנע היא גידלה אפרוחים בחצר, עד שנטרפו על-ידי נמייה. מהר מאוד מצאה אמא פתרון אחר לצנע - חבילות מזון ושוקולדים ששלחה לנו חברתה טסי מארצות-הברית.
● ● ●
אבא, היית לנו אבא נפלא. אף על פי שהיית עסוק, תמיד היית קשוב ברגעים הנכונים למצוקותינו ורחשי ליבנו.
יום אחד כילד קטן הגדשתי את הסאה ואמא ביקשה ממך לרסן אותי. התחלת לנוע לעברי בתנועה שנראתה לי מאיימת, אף על פי שמעולם לא הרמת ידך עלינו. אבל מאחר שבגיל צעיר זה עדיין לא פיצחתי את הסוד הזה, נעמדתי מולך והתרסתי: "אתה לא תעיז! רק בגלל שאתה יותר גדול ממני זה לא אומר שמותר לך להרביץ לי". ואתה נעצרת בו במקום, הרהרת לרגע ואמרת: "הילד צודק".
כמה שנים לאחר מכן התחלת לעזור לי בשיעורי הבית בהיסטוריה – יוון, רומא, תקופת בית שני, מרד החשמונאים. לפני כמה שנים מצאתי ארגזי מחברות ישנות שלי מכיתה ה' וכיתה ו', שבהן רואים בברור שהכתבת לי מילה במילה הרצאות מלומדות על נושאים אלה. אבל בהדרגה גמלת אותי מזה. כשביקשתי את עזרתך בהמשך, היית אומר, "תכתוב אתה קודם, ואני אערוך". ובהדרגה נאלצתי גם לכתוב ולערוך בכוחות עצמי. אבל במידה שאני יודע לעשות משהו משתי הפעולות הללו, וגם ובכלל לערוך את מחשבותיי, זה בזכות הדברים שלמדתי ממך, אבא.
ספגנו ממך, אבא, את אהבתך לאמא ולנו, לעם ולארץ. כמה גאה היית בנו, על לימודינו, על הדרך שפילסנו בחיים, על השירות הצבאי שלנו, אף שלא היית מצוי בענייני צבא כלל וכלל. כשיוני שוחח עמך על תוכניותיו להמשיך בצבא בינתיים, אמרת לו: "תחליט כפי שתחליט, אבל בכל מקרה מצא זמן ללמוד". זו תמיד הייתה עצתך לנו: למדו, השכילו, רכשו דעת. וכך עשינו, עדו באוניברסיטת קורנל, אני בבוסטון, לשם הצטרף יוני בחופשה קצרה מן הצבא בקיץ הקסום של 1973 לפני מלחמת יום הכיפורים, לקורס קיץ שלקחנו במשותף באוניברסיטת הרוורד.
● ● ●
ואז קרה משהו ששינה לעד את מסלול חיינו. חייך, כמו חיינו, נחצו לשניים: לפני ואחרי אותו יום נורא בו נפל יוני.
כשעדו צלצל אליי לבוסטון בשעות הלילה ידעתי עוד לפני שהרמתי את השפופרת שיוני כבר איננו עמנו. חשבתי אז שצריך להגיע אליך אבא, ואל אמא, במקום שהייתכם אז באוניברסיטת קורנל במדינת ניו-יורק, לפני שהבשורה הנוראה תגיע אליכם. לאחר שבע שעות של נסיעה בגיהנום מבוסטון לקורנל, הגעתי לשביל המוביל לבית שבו התגוררתם אז. ראיתיך מבעד לחלון הזכוכית הגדול, הולך ומהרהר כדרכך כשידיך שלובות מאחורי גבך. ולפתע הפנית ראשך וראית אותי, כשמבט של פליאה נשפך על פניך: "ביבי, מה אתה עושה כאן?", פלטת, ומבטך זה התחלף כהרף עין בהבנה האיומה, וזעקה מרה פרצה מגרונך, ואחר כך, זעקה גם אמא, וזעקות אלה לא אשכח עד יומי האחרון.
ראש-הממשלה על קבר אחיו, אמש (צילום: לע"מ)
זה היה לפני 34 שנים, ארבע שנים יותר ממניין השנים שחי יוני. בינתיים הלכה לעולמה אמא. על מצבתה כתבת:
"בגאון והדר נשאה את יגוניה,
בנפול בנה יונתן, מאצילי גיבוריה של מדינת ישראל בכל מלחמותיה,
סגולה ומופלאה היתה עד אחרית ימיה."
ואכן בשנים אחר מותו של יוני נשאתם שניכם את יגונכם בהדר. מאין מצאתם את הכוחות לחיות עם היגון והצער, ולהמשיך ליצור? כי בשנים אלו השלמת אבא את יצירתך הגדולה על מקורות האינקוויזיציה, שנחשבת על ידי גדולי המלומדים בעולם לספר היסטוריה שיעמוד לדורות. בסיום הספר, בעמוד 1350, ביקשת להודות לאמא, על תרומתה ומסירותה העצומה שאיפשרה לך לעשות את מפעל חייך.
את ספר חמשת אבות הציונות הקדשת "לזכרו של בני אהובי יונתן, שהקריב את חייו על הגנת עמו". וכך גם את ספרך על האינקוויזיציה, שהקדשת ליוני "ביגון שאינו שוכך".
ספריך מראים בבירור שניחנת לא רק ביכולת לצפות את פני העתיד אלא גם לפענח את סודות העבר. והרי יש קשר בין השניים. פעמים רבות אמרת לי: "מי שאינו יכול להבין את העבר, אינו יכול להבין את ההווה. ומי שאינו מבין את ההווה, כיצד יוכל לפענח את צפונות העתיד?".
תמיד אמרת לי שתנאי הכרחי לקיומו של כל גוף חי, ושל עם, היא היכולת לזהות סכנה בזמן, תכונה שאבדה לעמנו בגלות. אתה לימדת אותי, אבא, להסתכל נכוחה אל המציאות, להבין מה היא טומנת בתוכה ולהסיק את המסקנות הנדרשות. בוודאי זה לא היה עבורך דבר קל, כי תמיד היו כאלה שלא ראו כמוך, לעגו, גיכחו או ביטלו את השגותיך. אבל אני מאמין שגם בזה לימדת אותי להיצמד לעיקר, ולהפריד ממנו את הטפל.