אימה בסמטה > יעקב ריבלין בשכם

"ואז זינק לו לפתע צעיר ברסלבאי מתוך צפרדע האשפה הגדולה שהוצבה במקום, המכולה שפונתה לפני מספר שבועות הסריחה למרחקים. איך הצליח הצעיר לשהות בתוכה בלי למות רק מהריח? בזכות מעשה הגבורה הזה הוא קיבל חנינה מיידית והורשה להישאר במקום עד הסבב הבא". יעקב ריבלין חזר משכם (צבא)

יעקב ריבלין | כיכר השבת |

קל מאוד לקרוא להם משוגעים, כי חלקם לפחות מתאים לקריטריון זה מבחינה קלינית. קל עוד יותר לתייג אותם כקנאים העיוורים למציאות המתרקמת בשטח. אבל אף אחת מההגדרות האמורות לא מעניקה תשובת אמת לשאלה הבאה: מה מניע כל כך הרבה אנשים מחוגים שונים להיצמד דווקא לקבר אחד בלב השומרון בארץ זרועה קברים קדושים עם הוכחות מוצקות יותר על זהותם של השוכנים מתחת למצבה.

מדן ועד באר שבע ומהים עד הירדן אין עשרה קמ"ר רבועים בלי ציונו של אחד הקדושים אשר בארץ. אלא מאי? ביוסף הצדיק אשר מעלתו מי ישורנה עסקינן? מי לנו גדול מאבותיו של יוסף עצמו (אשר הם הם המרכבה הקדושה לשכינה כמבואר בספרים הקדושים) הטמונים במערה שבחלקת עפרון החיתי בחברון. כל החפץ בהשתטחות הגונה הפותחת שערי שמים מוזמן לשם בכל ימות השנה. בתחבורה ציבורית סדירה, באפס סיכון מוחלט ובלי מחיר דמים כמו זה ששולם אך בשבוע שעבר ברציחתו של הקדוש בן יוסף לבנת הי"ד.

לפני כשנה ומחצה, בתום ביקור שערכנו במקום, נכתב במדור זה שהיא הנותנת. דווקא משום שהכניסה לקבר יוסף בשכם מצריכה חודשים ארוכים של המתנה (וגם אז מסננים כוחות הביטחון את זהותם של הנכנסים) מספקת לצעירים מחוגים מסוימים את מנת הריגושים שהם זקוקים לה. המנה מורכבת ממשחקי החתול והעכבר עם הצבא, הפחד מהפורעים הפלסטינים שממתינים בסמטאות האפלות המובילות לציון ותחושת הסיפוק בחזרה הביתה עם סיפורי הגבורה לחברים פעורי הפה שנשארו מאחור. אני נחמן בן משה, תלמיד ישיבת הברזלים ברחובות, נישקתי את מצבת הצדיק בשכם וכל כוחות הצבא הישראלי והמשטרה הפלסטינית לא עצרו בעדי. מי ידמה ומי ישווה לי.

הרגע המכונן בביקור הנוכחי בו הגענו למסקנה שצריך להחליף דיסקט, היה לפנות בוקר יום שני השבוע בשעה ארבע ושלושים. כמה דקות קודם לכן יצאו מציון הקבר שלושה אוטובוסים גדושים מתפללים קונבנציונליים שבאו מלווים כדת וכדין בכוחות צבא בהיקף של שלוש פלוגות לפחות. רובם מתנחלים מיישובי הסביבה וחלקם יהודים בעלי צורה, מי יותר ומי פחות, מחוגים רבים (כולל קוראי ´יתד נאמן´) של הקשת הדתית והחרדית בארץ הקודש. באים, מתפללים, המהדרין גם רוקדים ותוקעים בחצוצרות והביתה.

עד לכניסה המתוכננת של סבב האוטובוסים הבא, שכבר המתין במחסום בית פוריק, עסקו חייליו של קצין ההגמ"ר מרדכי (מקי) סיבוני בחיפושים אחרי כמה ברסלבערס שובבים שבאו בסבב הראשון ולא עלו על הרכבים היוצאים במטרה להרוויח זמן שהייה נוסף ליד הציון. החיילים המבודחים קמעא שלפו אותם מחדרי השירותים הכימיים, גררו אותם מתחת לרכבים הצבאיים תחתיהם מצאו מסתור והעלו אותם אחר כבוד לרכבים היוצאים. בלי אלימות ובלי צעקות. כמו ילדים במשחק מחבואים.

עד לרגע האימה שתיאורו קרב ובא היו גם כמה אנקדוטות משעשעות. לאחר שכל הרכבים של הסבב הראשון יצאו לדרכם וברחבה נותרו רק חיילים ומספר עיתונאים, זינק לו לפתע צעיר ברסלבאי מתוך צפרדע האשפה הגדולה שהוצבה במקום, המכולה שפונתה על ידי הפלסטינים לפני מספר שבועות הסריחה למרחקים. איך הצליח הצעיר לשהות בתוכה בלי למות רק מהריח? לנ"ל פתרונים. בזכות מעשה הגבורה הזה הוא קיבל חנינה מיידית והורשה להישאר במקום עד הסבב הבא.

ואז נשמעה זעקה אדירה מסמטאות מחנה הפליטים הסמוך. לא הייתה זו קריאת אללה הוא אכבר כפי שניתן היה לצפות מאופי המקום ותושביו, אלא יוסף יוסף (על משקל נחמן נחמן). כשדים היוצאים מבקבוק פרצו עשרות צעירים מתוך הסמטאות ופניהם אל הציון. החיילים שהוקפצו בצעקות יצאו לקראתם אך ללא שמץ של סיכוי לעוצרם. זה היה עימות נוסח דוד מול גולית. צעד אחד של החיילים המסורבלים באפודי קרב מלאים, שלושה צעדים של הצעירים שרק כותנתם לעורם והנה הם כבר מזנקים מעל הגדרות היישר אל הציון בחדר הפנימי. עכשיו לך תעשה להם משהו.

האם מדובר בשאהידים חדשים עם פאות? מבחינת הסיכון שנטלו על עצמם זה לא רחוק מהאמת. מספר שעות קודם לכן, כאשר הגענו לציון ברכב ממוגן ירי בתוך שיירה צבאית, המתין לנו השבאב הפלסטיני בנוהל קרב מלא. ספגנו אבנים ובלוקים כמו גשם.


חמש דקות של התארגנות והשיירה יוצאת לדרך. לאורך הציר המתינו עשרות צעירים פלסטינים שלא נראו מוטרדים כלל מהיקף הכוחות. אם בהלוך חטפנו אבן אחת, בחזור זה נשמע כמו טפטוף של ברד על גג של פח. השיירה השיבה ברימוני הלם וגז ובחסות העשן הלבן נחלצנו סוף סוף מהאזור הארור

בדרך חזרה, המצב היה גרוע עוד יותר. בצומת הרמזורים הידועה לשמצה נאלצו החיילים ברכבים הקדמיים לירות רימוני הלם וגז מדמיע כדי לפלס את דרכינו החוצה. גם כך יצא הרכב ממוגן הירי בו התארחנו בשמשות צד וקדמיות סדוקות. בהתחשב בנסיבות לא היה אמנם צורך לברך ´הגומל´ אבל כמה וכמה דפיקות לב דולגו עד שמחסום בית פוריק בדרך חזרה נראה לעינינו כמו חוף מבטחים לספינה הנטרפת בלב ימים.

כאן נכנסים להם ארבעים צעירים נטולי הגנה מינימלית אל סמטאות בלאטה הפורעת כאילו היה מדובר בטיול סוף הזמן לנחל יהודיה. החבורה צעדה ממחנה בה"ד 3 היישר אל התפר שבין הר גריזים ושכם ואגפה את כוחות הביטחון ממערב למזרח.

מספיק היה שכלב מקומי אחד היה פורץ לעברם בנביחות ומעיר את בעל הבית. תוך דקות ספורות השבאב שהמתין לשיירות המאובטחות מכיוון מחסום עין פוריק היה מגיע אליהם בריצה קלה ושוחט אותם ככבשים בעיד אל פיטר רח"ל. אבל כמו ביציאת מצרים גם כאן לא חרץ כלב לשונו. החבורה שהגיעה אל הציון אחרי שעה של צעדה הייתה צריכה רק לנגב את הזיעה ולבקש מים לשתייה.

באקסטזה שבה החבר´ה הגיעו למקום לא ניתן היה לנהל איתם שיחה שחותם השפיות טבוע בה. מה גם שמיד עם בואם למתחם הם נכנסו לציון ופתחו שם בתפילות וריקודים עד שנגררו על ידי אנשי היס"מ החוצה אל הספארונים שהמתינו להם. לא נותר לנו אלא להתבונן בהם ולתת בהם סימנים. כמה מהם אנשי נוער הגבעות שבאו למקום מסיבות ברורות בהחלט. אם קבר יוסף היה ממוקם חמישה קילומטר משם באזור לא מיושב, הם לא היו מקדישים לו חמש דקות מזמנם. את יוסף הצדיק הם צריכים? לאקשן עם הצבא והפגנת בעלות על קבר יהודי בשטח ערבי הם זקוקים. ואת זה המקום מספק להם בשפע רב.

דווקא את הברסלבאים הצעירים שחיפשנו בין המסתננים כמעט לא מצאנו. מתוך ארבעים היו אולי חמישה. כל היתר נכנסו בכניסה המאובטחת או שנשארו תקועים במחסום. כנראה שאירועי השבוע שעבר ורציחתו של בן יוסף לבנת הי"ד, בצירוף הוראתו של הרב ברלנד שלא לסכן חיים בימי הספירה, עשו את שלהם.

שכם, השבוע

אין זאת אומרת שהם טמנו את ידם בצלחת. אחדים מהם, ובראשם בנימין מחלב, יו"ר אגודת יסוד עולם, האיש והאגדה ששבילי שכם נהירים לו כסמטאות מאה שערים, השתתפו בפגישות התכנון המוקדמות של המהלך וכנראה תרמו להם מניסיונם העשיר. ייעוץ ותכנון – כן. הביצוע – כל אחד על אחריותו האישית.

מי ומי במסתננים מעבר לילדי הגבעות והפרחים? ראינו בחורים חסידיים שלאחר תשאול קצר התברר לאיזה חצרות הם משתייכים. צפינו בכמה בחורים עם חליפות קצרות וכובעי קנייטש ליטאיים שחשבו מן הסתם כי טיול ברחבי שכם בטוח יותר מללכת לאיבוד בזוויתן העליון או נפילה מהסנפלינג בנחל דרגות. עוד מספר בחורים שזיק מסוים בעיניהם מעיד על כישלונה של מערכת בריאות הנפש בישראל ועוד כמה יהודים מן המניין שעד לרגע זה אין לנו מושג כיצד התגלגלו למקום. חתך אופייני של עם ישראל? ממש לא. אך גם לא תיוג של זרם או קבוצה מוגדרת אחת. ארבעה מינים בקוישיקל אחד.

התכנית הגדולה

כמו בסיור הקודם, גם הפעם קיבלנו בהכנעה את חיבוטי הגוף והבטן המפרפרת במכונית הדוהרת על כביש 60 כמגרש מרוצים. מרוצים כשלעצמם הם דבר מרתק לצפייה, אבל רק במגרש מגודר היטב ובמכוניות פורמולה 1 והדומה להם. בדייהטסו סיריון מצ´וקמקת ובכביש חד נתיבי אתה מקלל את הרגע שעלית לרכב ומפקיד את גורלך בידי אביך שבשמיים.

אפס כי הברסלבאי הצעיר שאחז בהגה דווקא לא נראה מודאג במיוחד. יד אחת על ההגה, השנייה מסמסת ללא הפסקה. כאשר צריך להדליק סיגריה, שיפולי הבטן משמשים כיד נוספת (זו של ההגה). המהירות הממוצעת היא מאה וארבעים ופס לבן הוא בסך הכול אינדיקציה לא ממש חשובה על מרכז הכביש. אם מישהו מתכנן לשדוד בנק ומחפש נהג מיומן למטרות מילוט – כביש מספר 60 לאחר השעה שתיים בלילה הוא מקום טוב לבחון את המועמד המתאים.

הנהג וחבריו לא רק מסמסים אלא גם מדברים. מתוך כך אנו למדים כי תכנית קרב של ממש מתרקמת באותם רגעים. התכנית היא להניח למתנחלים מהיישובים הסמוכים ולעולי הרגל הרגילים מכל יישובי הארץ, לעלות לאוטובוסים בשני הסבבים הראשונים. את הבחורים הצעירים עם האדרנלין בדם לרכז בסבב השלישי והאחרון. הבחורים יגיעו למקום מאובטחים כראוי על ידי צבא ההגנה לישראל וכאשר יגיעו לציון יתבצרו בתוכו עד שמשהו יקרה.

היה ברור להם שיפנו אותם בכוח הזרוע אך ההערכה הייתה שפינוי של מאה וחמישים בחורים יימשך מספר שעות לאחר הזריחה. שכם המנומנמת תתעורר לחיים ולא לשלום. הצבא ייאלץ לשלוח אוגדה משוריינת לפנות את המתבצרים מצד אחד ולהגן עליהם מהפלסטינים הצרים על המקום מצד שני (נוסח מדחת יוסף אולי).


ואז זינק לו לפתע צעיר ברסלבאי מתוך צפרדע האשפה הגדולה שהוצבה במקום, המכולה שפונתה לפני מספר שבועות הסריחה למרחקים. איך הצליח הצעיר לשהות בתוכה בלי למות רק מהריח? בזכות מעשה הגבורה הזה הוא קיבל חנינה מיידית והורשה להישאר במקום עד הסבב הבא

בין כך ובין כך, יבין הצבא שעם החבר´ה האלה מוטב לא להתעסק פעם נוספת. המחיר לפינוי מרצון יהיה התחייבות להגדלת מספר הכניסות המאובטחות והכנסת חמישה עשר אוטובוסים לפחות בכל כניסה. רק כך, אומר לנו אחד הנוסעים בחללית המשייטת בכביש 60, נספק את דרישות הציבור הגדול החפץ להשתטח בתדירות רבה על קברו של הצדיק משכם.

יום קודם לכן, כך ניתן להסיק מקטעי הדברים, התקיים כינוס של ראשי הזרמים הברסלבאים וחוגי הימין לתכנון ראשוני של המהלך. מה שהחבר´ה לא ידעו, או שידעו ולא היה אכפת להם, כי עצם הטרטור של הצבא הספיק להם, זה שככל הנראה הם מואזנים על ידי גורמים ביטחוניים שונים. אחרת, קשה להם להבין כיצד מיד בבואם למקום כבר המתינו להם כוחות יס"מ בהיקף של פיזור הפגנות בברזילי וגדוד שלם החמוש באלות ורימוני גז מדמיע.

בצומת תפוח נערך מיון ראשוני של הבאים. אוטובוס אחד שהיה מיועד לסבב השלישי נעצר במקום ולא הורשה להמשיך. לאחרים עשו תרגיל מעניין. הניחו להם להמשיך עד מחסום עין פוריק ולחכות שם עד שיקבלו את האישור להיכנס בנוהל בו נכנסו הסבבים הקודמים.

כך בעצם פוצלו הבחורים לשתי קבוצות ויכולת הארגון שלהם נפגעה. האוטובוסים שהמשיכו למחסום נבדקו בקפדנות על ידי אנשי יס"מ שהוציאו מהם את כל השרשראות בהן התעתדו הבחורים להיכבל לגדרות הציון ואת הדוקרנים שככל הנראה תכננו לפנצ´ר בהם את גלגלי האוטובוסים ליד הציון.

לבחורים התברר כי הבדיקות במחסום היו לצרכי הטעיה בלבד. בין כה וכה לא התכוננו להניח להם להיכנס לאזור הציון ולחולל שם מהומות שיעמידו את שכם על הרגליים. הזמן חלף בעצלתיים (באותו זמן כבר שהינו בתוך הציון במסגרת סבב הכניסה הקודם. המארגנים שרצו להיות בסבב השלישי במסגרת הקרב הגדול שתכננו העדיפו להיפרד מאיתנו כמה שיותר מוקדם. וטוב עשו). המפקדים בחמ"ל ובשטח הציון כבר סימנו לעצמם את הסיום בכי טוב של הלילה הקשה כאשר עושי הצרות ממתינים לשווא להיתר כניסה במחסום האחרון.

בשלב זה של העניינים שלפו המארגנים את התכנית הסודית באמת. זו שלא דיברו עליה בפלאפונים ולא באוזני עיתונאים סקרנים. בעוד האוטובוסים במחסום עין פוריק ממתינים לכניסה, ירדו הבחורים שדרכם נחסמה עוד בצומת תפוח מהרכב והחלו לשעוט בדממה בשדות הסמוכים. בראש הקבוצה צעדו מדריכי הסתננות מנוסים שניווטו את הצועדים בדרכים הידועות רק להם.

החבורה צעדה ארוכות עד שהגיעה לסמטה האחרונה שלפני הציון והמתינה שם בהיחבא להוראות מהקודקודים שנשארו באוטובוסים במחסום האחרון ממתינים לאישורים. התכנון המקורי היה לחבור יחד בתוך הציון. כאשר התברר כי המחסום האחרון לא ייפתח והאוטובוסים יישארו בחוץ, ניתנה ההוראה לצאת מהסמטה ולרוץ את עשרות המטרים האחרונים שלפני הציון.

אם החבר´ה האלה היו מתגייסים לצבא, שמענו את אחד המפקדים המופתעים אומר לחבריו, הם היו חיילים מצוינים. במקום זה הם משחקים איתנו ומחייבים לרתק מאות חיילים (בהערכות שונות ששמענו במקום נאמד היקף הכוחות במקום בגדוד שלם ועוד שתי פלוגות בשמירה היקפית. אם לא די בכך, כל הכוחות בגזרת בנימין היו בכוננות הקפצה).

אגב כך, שאלנו אותו מה טיבה של אבטחה זו שסביבנו. שהרי אם עשרות יכולים לפרוץ פתאום מהסמטאות, באותה מידה יכולים לעשות זאת גם מחבלים חמושים. "זיהינו אותם בתצפיות ברגע שנכנסו לעיר אך במקום לנהל אחריהם מרדף מסוכן בסמטאות העדפנו שיגיעו לאזור הציון ומשם כבר נפנה אותם ישר למשאיות", השיב הקצין. או שכן או שלא.

חיילים בשכם

איש שיחנו הביט בדאגה רבה אל השמים. כבר אפשר היה להבחין בקלות בין תכלת ללבן ופועלים היוצאים לעבודה בישראל כבר החלו להתקבץ בקרנות הרחוב מחכים להסעות. עוד חצי שעה במקום ושכם הייתה נדלקת. בלי לאבד זמן מיותר, נגררו המסתננים למשאיות המעצר וברמקולים הועברה הוראה לכל הכוחות לעלות על הרכבים הממוגנים ולצאת מהמקום במהירות האפשרית.

חמש דקות של התארגנות והשיירה יוצאת לדרך. מלפנים רכבים משוריינים צבאיים, מאחור ג´יפים כמו במצעד יום העצמאות ובתווך הרכבים האזרחיים הממוגנים של האחרונים שיצאו מהמקום ובתוכם כותב השורות. מהציון ועד המחסום האחרון שבע דקות נסיעה בלי הפרעות. אבל היו הפרעות ועוד איך. לאורך הציר המתינו עשרות צעירים פלסטינים שלא נראו מוטרדים כלל מהיקף הכוחות. אם בהלוך חטפנו אבן אחת, בחזור זה נשמע כמו טפטוף של ברד על גג של פח. השיירה השיבה ברימוני הלם וגז ובחסות העשן הלבן נחלצנו סוף סוף מהאזור הארור.

לקראת אינתיפאדה שלישית

הביטחון העצמי של הצעירים הפלסטינים העומדים ומיידים אבנים כבדות על שיירות צבאיות הוא דבר שצריך להדאיג לא רק את עולי הרגל לשכם.

בדרך חזרה לירושלים שמענו על תעוזה גוברת והולכת של הפלסטינים המבצעים מהלכים שמזכירים את ימי טרום האינתיפאדות הקודמות. באחד המקרים חסמה המשטרה הפלסטינית בכביש 60 את דרכן של משאיות משני הצדדים באופן שרק מכונית אחת יכולה הייתה לעבור מצד לצד. מול הפתח הצר שנוצר עמדו צעירים פלסטינים עם רוגטקות ואבנים וניסו לבצע לינץ´ במכוניות ישראליות שעברו במקום.

בדרך נס, אומר לנו אחד המתיישבים, הוא הצליח לבצע פניית פרסה ולהזעיק בקשר הפנימי את כוחות הביטחון הישראליים. אנחנו עדיין לא בימים שבהם כביש 60 היה כביש דמים זרוע ציוני דרך לפיגועים קשים, אבל התעוזה הפלסטינית מלמדת שהם מתכוננים בקרוב לקחת את גורלם בידיים.

לקראת ספטמבר, המועד המתוכנן של הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם, וייתכן חלילה אף קודם לכן, עלול אירוע ביטחוני כמו הריגת מתפרע להבעיר פתאום את השטחים. כך היה באינתיפאדה הראשונה בשנת 87. הצבא הבחין לפתע בתופעה משונה. כניסת כוחות צבאיים ליישובים ולערים לא הרתיעה את האוכלוסייה המקומית שעמדה והמטירה עליהם אבנים (עמיתנו ישראל קצובר כתב על כך בשעתו מאמר מצוין בירחון הצבאי היוקרתי ´ג´יינס´ תחת הכותרת: אינתיפאדת האבן). באינתיפאדה השנייה הבעירו את השטחים השוטרים הפלסטינים. הריגתו של בן יוסף לבנת על ידי שוטר פלסטיני ויידויי האבנים של השבאב מצטרפים לפיגוע באיתמר ולאותות נוספים המלמדים כי השטחים הם חבית חומר נפץ המחכה לניצוץ הראשון.

מה תעשו באינתיפאדה נוספת, אנו שואלים את המסתננים הנלהבים בדרך חזרה. האם גם אז תמשיכו להסתנן לציון תוך סיכון חיים הגובל בהתאבדות? בזכות הצדיק, הוא אומר ותולה עיניו למרומים, נמשיך להיכנס כמו שהיה באינתיפאדה השנייה. אמנם לא בחודשים הקשים הראשונים אבל אחר כך חזרנו להסתנן. הבטנו בו בשתיקה. כל כך הרבה כוחות נפש של ביטחון ואמונה. מארי דכולא עלמא - על מה הם מתבזבזים?

(טורו השבועי של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון ´בקהילה´)

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר