בראשית פרשתנו מובאת הבטחת השם ליעקב בחלומו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה - לך ולזרעך אתננה... והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך...". והנה יעקב אבינו התנה על כך תנאי: "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה... ושבתי בשלום לבית אבי...". יש מהמפרשים (ראה רמב"ן) שביארו, שיעקב היה מסופק בקיום ההבטחה וכפי שכבר העירו המפרשים, הדבר לתמוה, וכי ניתן להרהר אחר הבטחת הבורא?! (ואמנם מכוח תמיהה זו ביארו מפרשים שיש לפרש את הוראת המילה "אם" - כאשר, ולא שעלה ספק בלב יעקב. אך מדברי המדרש שיובאו להלן יתבאר שלא כן).
בהמשך הפרשה מסופר שרחל מפצירה ביעקב (ל, א): "הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנכי". וביארו המפרשים (רש"י וראב"ע) שביקשה שיתפלל בעדה. והנה יעקב גוער בה (שם ב): "התחת אלוקים אנכי, אשר מנע ממך פרי בטן". וכבר תמה רמב"ן, וכי לא מצינו שהצדיקים מתפללים ואפילו בעד נשים נוכריות (פירוש: זרות) כאליהו וכאלישע (ראה מל"א יז, כא; ב, ד טז)?!
ביטחון בנס?
בבארו את נושא הביטחון בהשם, מתאר רבנו אברהם בן הרמב"ם (בספר המספיק לעובדי השם) את יציאת יעקב מחרן באספקט מעלת הביטחון, ואלה דבריו: "במקלו, הולך רגלי, לא בהמה לו לרכב עליה ולא חבר להשתעות עמו ולא חרב. להגן בה על עצמו, כמו שנאמר (ברא' לב, יא): כי במקלי עברתי את הירדן הזה...". ומבאר שם שעם זאת "יעקב נתירא מאלימות לבן והערים לברוח מפניו... והוא נתירא מעשו, כמו שנאמר (לב, ח): ויירא יעקב מאד ויצר לו..". לאחר שבחן מקורות נוספים, מסכם רבנו אברהם כך: "ומכל הדברים האלה אני למד, עד כמה שידי מגעת, כי ביטחון כזה שהוא ביטחון בניסים - לא נשמעו! ובחסדי אלוה גדולים שמעלתם קרובה למעשי נס, יתכן רק בזכות רוח הקודש ובמצוות אלוהים".
מטרות התפילה והביטחון - חיזוק התודעה האלוקית
מדבריו מתבאר שישנו הפרש בין הכמיהה לנס שלא שמענוה, לבין הביטחון בחסדי השם וכן קושר הוא את זה האחרון בהליכה במצוות האלוקים ומסייגו בהליכה בדרכי הטבע. לעניות דעתי יש לבאר כדלהלן: משמעות התפילה והביטחון היא התלות המבטאת ביטוי עמוק לזיקה עם האלוקים על כל משמעויותיה ומכאן התביעה הנלוות לילך בדרך השם וכן נאמר במשלי (כח, ט): "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה". והנה בוודאי שלא ניתן להפריד בין הזיקה לבורא לבין הטבע שטבע הבורא ומכאן שיש ללכת בהנהגת הטבע.
אך כאשר האדם תולה את יהבו בנס, מחטיא הוא את מטרת התפילה והביטחון ומתרחק מהקשר לבורא, שהרי סוטה הוא מדרך ההנהגה שטבע הבורא בעולמו, כמו כן הגזמתו בביטחונו כרוכה בשמץ גאווה והאדרה עצמית הקושרת אותו בפולחן האדם, וכן חוטא הוא בראיית התפילה והביטחון כפונקציה למילוי מאווייו, שהרי מעצים הוא בתודעתו את מלוי מאווייו במקום את תלותו וזיקתו התמימה לבוראו והלא אין התפילה והביטחון אמצעים להשגת מאוויים, אלא מטרות - חיזוק התודעה האלוקית על כל מובניה, ולכן חובת התפילה, לדעת הרמב"ם, מן התורה - בכל יום; ומדרבנן - כתמידין ומוספין, כסידרן וכהלכתן. היינו משום שמהותה התפילה היא העצמת הזיקה לתודעה האלוקית. (ובודאי שאף לדעת הרמב"ן הסובר כי מצות תפילה מן התורה היא רק בעת צרה, פירושו של דבר באופן המסכים לדרכנו).
לפי דרכנו, תתבאר גם כן על נקל התניית יעקב בקיום ההבטחה, כי מטרת ה"הבטחה", לסלול מסילה בין האדם לבוראו ומשום כך, אך טבעי הוא חששו של יעקב שמא יגרום החטא. על כך הביא רמב"ן שהדברים מפורשים בבראשית רבה (עו ב): "רב הונא בשם רב אחא, הנה אנכי עמך, וכתיב אם יהיה אלהים עמדי? אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה". על זו הדרך יתבאר חרון אפו של יעקב בהגזמתה של רחל באופי התפילה "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" - וכי "תחת אלוקים אנכי", שאוכל לבצע ניסים ולדחוק את הקץ?! וכי התפילה היא כמכשיר אשר בשל כך יכונה המתפלל כ"מביא בנים"?! הלא אין התפילה אלא לקיחת האדם לחסות בצילו של האל ובדרכו, ולא להפיכת המתפלל למחולל פלאות. (אמנם כבר תפסו עליו חז"ל - כך עונים את המעוקות?! אך עצם דבריו בדרך האמת היו).
• • •
"ויצא יעקב - למה הזכיר יציאתו? מכאן שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם... יצא משם, פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה" (רש"י כח, י).
השבוע ציינו בית ישראל את מלאות שלושים ימי הבכי והאבל על מרן פוסק הדור זצוק"ל. מרן זצוק"ל, כחלק מגדלותו בלטה שיטתו והנהגתו בנועזות ובמהפכנות ובעקביות בהליכה עם השם. והכל בהגיון בריא ושפוי וללא רבב של פניות אל ניסי רהבים ושילוב אמונות רעועות או רעות בהלכה. רבנו התמקד בבקשת האמת והיושר והחדרם בלב העם. יהיו הדברים לעילוי נשמתו ולוואי שנתעורר כולנו לילך בדרכו.
שבת שלום!