לפני כשנה כתב הרב יעקב בצלאל חרר באתר כיכר השבת שאין בטונה משומרת חשש בישולי גויים. נהניתי לקרוא את חידושיו מעוררי המחשבה, ולכבוד הוא לי להעיר מספר הערות על דבריו.
א. ראשית כל אציין שחרף מה שכתב הרב המחבר שהסושי נאכל ללא בישול כלל, לעיתים קרובות הסושי נאכל ´צרוב´ - כלומר צלוי מעט. ואע"פ שעודנו נא במרכזו, צריבתו היא גמר מלאכת בישולו (כמו הדחת מליח ישן בשבת לט.), ומצד האוכלים אותו צרוב הרי הוא בכלל הגזרה. כמו כן מה שהטונה נמכרת כבושה ללא בישול במקומות כמו יפן אין זה מחמת עשירותם של היפנים כפי שמשתמע מדברי המחבר, אלא מפני טעמם של היפנים, שאינו מעלה או מוריד לבני המקומות בהם הדבר אינו מקובל.
ב. לעצם העניין, ובלי להכנס לשאלה האם רוב האנשים אוהבים סושי או לא, המחבר עצמו מודה שהסושי נעשה לרוב מזנים מסויימים של דגי טונה. אף אם מאן דהו יהא מעוניין בכך, קשה להשיג דגי טונה משאר זנים כשהם נאים, כי אין להם ביקוש (וההבדל אינו רק בצבע בשר הדג). אין נפקא מינא לכך שהזנים האחרים ראויים לסושי מצד עצמם, עכ"פ על ידי הדחק, ואף לא ליחידים שאוכלים אותם נאים בפועל. או כלשון רי"ד בע"ז לח: ד"ה "דג": "דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י" (שהלכה כמותו) "ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא" ... "וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס´ הישר:" אמנם מדברי חלק מהפוסקים משמע שהדג המליח נאסר מפני שנאכל חי רק ע"י הדחק, ואכתי צריך בירור מה דינו של מאכל שהרוב אינם אוכלים אותו נא אך נחשב אצל מיעוט חשוב למעדן. אך כל זה אינו נוגע לדגי הטונה מהזנים המצויים בשימורים, שבודאי במקומותינו רק יחידים אוכלים אותם נאים, אם בכלל, ועיין בערוך השולחן יו"ד קיג´ יב´.
ג. באשר לטענה שהטונה המשומרת אינה עולה על שולחן מלכים, ודאי שעולה ´ללפת בה את הפת או לפרפרת´, כלשון השו"ע (יו"ד קיג´ א´) וכידוע שאוכלים אותה בסלט שהוא מנה בפני עצמו, וגם מלפתים בו הפת.
אלא שהמחבר דייק מלשון הרמב"ם דבר חדש, שלא נאסר אלא תבשיל שאדם מזמין את חברו לאוכלו. וזוהי לשון הרמב"ם: "במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים" ... "שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו." ולדרכו של המחבר צריך לומר שאדם היה מזמין את חברו לאכול לחם וביצה. (אולי בערב תשעה באב?) אלא ודאי שכוונת הרמב"ם היתה רק לבאר את הטעם שחכמים אסרו כל מיני תבשיל העולים על שולחן מלכים, ולא חילקו בין תבשיל שהוא עיקר הסעודה לשאר תבשילים המלפתים את הפת. גם אין סיבה שיחלקו, כי אין דרכם של אנשים חשובים שמזמינים את חבריהם לסעודה, לפרט מה יהיה עיקרה. אך תורמוסים הותרו כי אינם עולים על שולחן מלכים כלל.
ד. ובטעם שכתב להתיר מצד שהבישול נעשה בקיטור ובבתי חרושת במכונות מיוחדות, כבר נחלקו בדבר גדולי עולם. ואכן ה- OU מכשיר שימורי טונה על סמך היתרים אלו, אך הבד"צים בארץ ישראל מחמירים. והחיד"א שהזכיר המחבר דוקא אסר בישולי פלטר אף למקילים בפת פלטר, בזו הלשון: "והנה מ"ש הרב דגם בבישולי גוים יש התר בפלטר, זו לא שמענו, דדוקא בפת הותר הפלטר ולא בבשולי גוים". אלא שאסר ביסקוגו"ס של גויים רק לנזהר מפת פלטר, כי הם פת ולא תבשיל. וחבל שהמחבר השמיט דברי האוסרים, ומאידך תלה את ההיתר בבעל מנחת יצחק, שלא התיר את הדבר כניכר למעיין בספרו, אלא נשאל רק אם יש להיתר תבשיל פלטר יסוד בהלכה, והשיב שאינו להלכה אך חזי לאצטרופי, והזכיר את הסוברים שבישול בקיטור מותר.
ה. ובטעם האחרון שכתב להתיר מצד שמלכתחילה הדגים מבושלים חלקית לשם שימור ועיבוד, גם לפי דרכו של המחבר שלאחר בישול זה הם ראויים למאכל (ומסתמא סמך כאן על דעתו שכיום ממילא המנהג לאוכלם נאים), אין כאן די להתירם, כי ההיתר הוא רק כשהגוי לא התכוון לשם בישול כלל, ואילו כאן הגוי רוצה שבשר הדג יהיה מבושל, ומאי שנא מהמבשל פתילה או סממנים בשבת שחייב למרות שלא בישלם לשם אכילה. ועוד שמסתמא המפעלים לוקחים בחשבון את הבישול המוקדם בחישוב משך זמן הבישול הנוסף שנדרש, וממילא יש לומר שהמבשל הראשון מבשל גם לשם אכילה (ועיין ט"ז ס´ קיג´ ס"ק ה´ וכל שכן לענייננו, ומכל מקום יעויין במנחת יצחק ג´ עב´ שהחשיב סברת המחבר כסניף להקל לצורך קטן).
אסיים בתקוה שמתוך כך יתבררו הדברים ובברכת ואת והב בסופה.