התגשמות החלום הציוני בדור התקומה בו לקח העם היהודי את גורלו בידיו באמצעות הקמת מדינת ישראל, הטילה בציבור הכללי צל כבד על ימי הצומות וזעקתם אשר בשיאם עומד תשעה באב. עוד בימי בית שני לאחר חזרת גולי בבל לארץ ישראל העמיד עם ישראל בסימן שאלה את הרלוונטיות שבקיום הצום החמישי: "הַאֶבְכֶּה, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז', ג'). האם יש מקום לציין חורבן היסטורי בתקופת הקוממיות, בימי תנופה ו"ראשית צמיחת גאולתנו" כביכול? הרי אלו לכאורה ימים שהובטחו להיות ימי מועד, ששון ושמחה?
כיצד אנו יכולים לקונן כרבי אלעזר הקליר: "זְכוֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי. הַבִיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. אוֹ י מֶה הָיָה לָנוּ, נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים אוֹי. בָתֵינוּ לְנָכְרִים"? הרי איננו חרפה בגויים, להפך, קומתנו זקופה ובוודאי נחלתנו אינה לזרים וביתנו אינם של הנוכרים ואולי אף בתיהם של נוכרים שלנו.
ולא רק זאת כי אף תקומת ישראל וקיבוץ הגלויות החיו מחדש את הקהילות והישיבות שנחרבו ונשרפו באירופה, ואף הקימו עולם של תורה המופץ במימדים שלא ידעה ההיסטוריה היהודית תוך קיום של תלמידי חכמים בהיקפים שלא היה להם אח ורע במשך אלפיים שנות גלות.
תפיסה זו הרואה בתקומת ישראל בארצו גם את הרנסנס של היהדות הופכת בקרב צבורים רחבים בישראל את זיכרון החורבן לדבר אנכרוניסטי אשר ניתן להשליכו לקרן זווית השמורה מבחינתם רק למגזרים החרדיים והדתיים.
אל ניתן למציאות לתעתע בנו, איננו אבלים רק על חורבנו של בית, אבי הנביאים בספר דברים ואחריו כל נבאי ישראל תלו את הקשר לא"י בקשר של העם לאלוקיו. אנו בני הדורות אשר אחרי השמד הרוחני שבתקופת האמנציפציה וההשכלה איננו מבנים נכוחה את הטרנספורמציה האדירה שחלה בעם היהודי.
היהודי החילוני שנוצר אז הוא בריה משונה מבחינת היהדות ההלכתית והיום מהווה את רוב בנינו ומנינו של העם היהודי. בריה זו שאפה לנורמאליות, והפרה את האנומליה המובנת של היהודיות ושעל בסיסה ראתה היהדות את זכות קיומה, בבחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג ט').
על מה לבכות באמת
הקשר האנומלי אשר בו הדת מכוננת את הלאום: "היום הזה נהייתה לעם לה' אלוקיך" (דברים כ"ז, ט'), עם אחד, רב-אתני, המבוסס על דת אחת (בשונה מהדתות האחרות שהם אוניברסאליות באופיין ואינן קשורות ללאום מסוים) הומר לעם יהודי בעל מאפיינים נורמאליים בו הזהות היהודיות מבוססת בעיקר על הלאום כאשר הדת היא רק מרכיב בתרבות היהודית. עם בעל יעוד שבבסיס זהותו היה קבלת עול מלכות שמיים ושמירת תורה ומצוות, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", הפך לפסידו-עם בזכות הנורמאליות, וכי מה יכול לחבר אדם שחור מאתיופיה עם אדם לבן מרוסיה? הרי אלו בריות הרחוקות ביותר מבחינה אנושית ותרבותית, וכיצד אנו מקבצים בני אדם מכל תפוצות הארץ ורואים בהם עם אחד, האין זה פיקציה?
רק הגרעין המאחד של הדת יכול לגבש אותם לחטיבה לאומית אחת כדברי רס"ג "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", ברם, הציונות החילונית עקרה גרעין זה ושתלה במקומו את המנגנון השלטוני הנקרא מדינה, ובכך המדינה ממלאת את תפקידה של הדת. האין זו עבודה זרה של היהודים בעידן המודרני?
במשך אלפיים שנה התייחסו היהודים לא"י באופן לא טבעי ואנומלי כאל נחלת ה' ולא כאל ארץ מולדת, פלטין (ארמון) של מלך, לכן אף חששו להגיע אליה בהמוניהם מפאת קדושתה ותובעניותה: "ואינו דומה המורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין", שכן הארץ "מקיאה" את עוברי העברה. אין הם ראו "זכות טבעית" על הארץ אלא זכות על-טבעית זאת המפקיעה את הארץ מבעליה הטבעיים עובדי עבודה הזרה ומעבירה את הארץ לבעליה העל-טבעים "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו וברתיו ינצורו" (תהילים כ"ה, מ"ד).
התעוררות הלאומית ודחיקת הדת אפשרה את חילון הארץ והפיכתה לארץ מולדת ובכך הכשירה הקמת מדינה נורמאלית וקיום חיי חולין לאומיים. ירושלים שסימלה את משכן ה' מקום ההקרבה והקירבה, הפכה לסמל לאומי ככול העמים וכך חילנה את עיר ציון. אנו מחזיקי הדת השואפים לקיים את היעוד הגדול חייבים להיות ערים לרוחות אלו ולבכות בצום ובמספד את עם ה' שאבד בעוונותנו הרבים בחלקים נרחבים של העם היהודי בן ימינו, ובא לציון גואל.