הסערות האחרונות הפוקדות את החברה החרדית בשבועות האחרונים בסוגיות הקבוצות הבדלניות שבתוכה לצד פעילויותיהם האלימות של קבוצות הסיקריקים ומלחמותיהם הברוטאליות של הפלגים השונים, מחדדים שוב את השאלה מה היא הדרך הנכונה להתערבות בנושאים כל כך רגישים וכל כך פנימיים בתוך קהילה המנסה לשמור על עצמאותה ועל אופייה הייחודי.
כי אם ניתן ללמוד משהו מסיפור עמנואל, הזכור שלא בטוב, שדווקא בנושא אקוטי כמו האפליה הבזויה נגד בנות, הוא שככל שמדובר במגזר הרואה את עצמו כמיעוט, לעיתים נכון יותר להותיר לו את פתרון הבעיה. לעיתים דווקא התערבות מבחוץ יוצרת את הפעולה ההפוכה, כשמעורבות הרשויות המוסמכות מאגדות את המגזר כולו נגד פעילותן, גם כשברור לכולם שאין לכך הצדקה מהותית.
מגזר הרואה את עצמו כמיעוט הנאבק לשמור על דמותו ואופיו חייב "לקחת צד" כשהוא רואה ניסיון להתערבות של גורמים מבחוץ בתהליכים פנימיים המתרחשים בתוכו . זו הייתה הסיבה שבסיפור עמנואל רובו של הציבור החרדי נעמד בשורה אחת מול בית המשפט העליון ומשרד החינוך כשברור לכולם שהדעות בתוככי החברה החרדית היו חלוקות ובאופן עמוק, על העניין המהותי ורבים רבים חשבו שהאפליה אכן מתקיימת ויש לעוקרה מן השורש. הפניה לבג"צ במקרה הזה עשתה בדיוק את הפעולה ההפוכה בכך שלא אפשרה גם למתנגדים החריפים לאפליה לעמוד על דעתם או אפילו לעמוד מן הצד כשהתדמית שנוצרה היא ניסיון להתערבות מן החוץ ופגיעה בחברה החרדית כולה .
והנה, דווקא כעת, בלי התערבות חיצונית מתנהל בתוככי החברה החרדית מאבק ענייני וממוקד ואפשר לומר שגם הרבה יותר יעיל בתופעת האפליה הפסולה. דווקא כשמשרד החינוך אומר את דברו ומותיר את ביצוע המלאכה לגורמים חרדים אנחנו עדים לכך שראשי רשויות לצד דמויות פוליטיות מרכזיות מבינים שאת תפוח האדמה הלוהט הזה הם צריכים להוציא מהאש וכשהם עושים את זה הם גם זוכים לגיבוי הציבורי - החרדי שנעדר כל כך במאבק המכוער של קיץ תש"ע.
על פי גישה זו ישנם מקרים בהם עדיף לגורמי הממלכתיים לעצור את עצמם קצת ולהותיר את המלאכה פנימה לתוך המגזר. בזהירות הראויה ניתן לומר כי בעוד שתופעת הסיקריקים והתנהגותם האלימה צריכה להיות מטופלת ביד קשה בידי הגורמים הממלכתיים הרי שהמאבק בתופעת השאלים וההקצנה המתלווה אליה הוא עניין שהתערבות חיצונית ולא מושכלת עלולה לדרדר את כולנו לסיפור עמנואל 2 כשנמצא את עצמנו נאלצים להגן על דבר שאנו מתנגדים לו.
לפעמים, צריך להתערב
החשיפה התקשורתית שסיפורן של הרעלות והרדידים זוכה לו עלול לגרות ולדחוף את הגורמים הממלכתיים לפעולה כשלא בטוח שיש בה צורך. הדיון הפנים חרדי העירני, הגלוי והנוקב שמתקיים בימים האחרונים בסוגיות הללו יכול לרמוז למי שצריך לשמוע שהתערבותו כעת היא לגמרי מיותרת ואפילו מזיקה.
הנטייה של אותם גורמים ממלכתיים, ושוב בעידודה של התקשורת, היא לראות במקרי ההזנחה וההתעללות שהולכים ונחשפים מדי יום בקרב קבוצה זו את החזות היחידה של התופעה. אולם דווקא בגלל שיש מספיק סיבות להתערבותם המהירה היא צריכה להיות מושכלת ומדודה, כדי שלא לשפוך את המים עם התינוק, כשבאים לפתור בעיה נקודתית והופכים את כל העניין למאבק דת שאין ממנו מוצא כמו זה שהיה בסיפור האם המרעיבה.
ומצד שני גישה זו מטילה חובה ואחריות גדולים עלינו ועל החברה החרדית עצמה. היא מייצרת לנו את התנאים האופטימאליים לקיים דיון ענייני בסוגיות הפנימיות הללו ולנקוט נגד התופעה אמצעיה אפקטיביים כמו שרק קהילה סגורה יודעת לנקוט נגד אלו ההולכים שלא בדרכה. דווקא חופש הפעולה שניתן עדיין לקהילה מאפשר לה לשקול את שיקוליה הפנימיים בצורה טהורה ולאפשר לגורמים העומדים לרשותה והם רבים, לעשות את עבודתם ממש כמו שעשתה העדה החרדית כשאמרה את דבריה נגד תופעת השאלים.
הדברים נכונים שבעתיים בכל הקשור לנושאים שעל הקו הדק שבין הלכה לפנאטיות. שם, במחוזות הלא ברורים הללו, קל מאוד ללכת לאיבוד ולטעון שהכל נעשה תחת ההלכה ומי שמתנגד לכך מתנגד להלכה. שם גם קשה מאוד לפעול בכלים חוקיים וממלכתיים, כל עוד לא נעשתה פגיעה ממשית בזכויותיו של אדם או בגופו ולכן דווקא שם כוחה של הקהילה צריך לבוא לידי ביטוי. דווקא במקרים הללו שגורמים מן החוץ יתנהלו בהם כמו פיל בחנות חרסינה, דווקא אז צריכה הקהילה לקחת אחריות ולהיות זו שמובילה את המאבק העקרוני נגד התופעה והרעיון.
ברור שגישה זו לא יכולה להיות תקפה בכל עניין. ברור הוא שכאשר מתגלים מקרי התעללות חמורים או מקרים בהם אנשים מגיעים ליד סכנת נפשות הרשויות חייבות להתערב. אבל גם אז ההתערבות יכולה וצריכה להיות בגישה נקודתית תוך התייחסות למקרה עצמו ולא לכל הנפח התקשורתי שנוצר סביב הקהילה המסוגרת הזו.
ומאידך כאשר מדובר בגילויי האלימות החמורים אליהם נחשפנו בחודשים האחרונים בקרב קבוצות הקיצון שבקרבנו, שם רק התערבות תקיפה ולא מתפשרת תוכל לסייע. במקרים הללו שברור לכולם שאין בינם לבין ההלכה דבר וחצי דבר והכל נובע מאינטרסים כלכליים או לחילופין מחשבונות אישיים, אין דרך אחרת מלבד התערבות חיצונית שתסיר מעלינו את החרפה הזו. במקרים הללו האינטרס לשמירה על שלום הציבור הוא לא של אותם אנשים בודדים, שמנעול ביתם נסתם או שמול ביתם הוצתה אש מסוכנת. האינטרס הוא רחב הרבה יותר והוא נוגע לכלל החברה החרדית הסובלת מפגיעה במרקם החיים העדין שבתוכה, מהפרת האיזון המקודש שבין הצורך לקיום חיי קהילה המבוססים על כבוד האדם לבין העדר האמצעים החוקיים לפעול נגד אלו המפרים אותו וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעה התדמיתית החמורה שכולנו סובלים ממנה בגלל אותם קיצוניים.
תהליך השתלבותם של חרדים במערכות הממלכתיות למיניהן ובמיוחד ברשויות הרווחה הביא להבנה שיש דברים שהחברה החרדית כחברה וכקהילה סגורה יודעת לעשות לא פחות טוב מהמדינה. כבר החלה להשתרש ההבנה שעובד סוציאלי חרדי שמכיר את הניואנסים הדקים המרכיבים את עולמה של המשפחה החרדית ידע למצוא את הדרך הנכונה גם במקרים היותר קשים מבלי שהסיפור יהפוך למלחמת תרבות. כבר מזמן התבססה ההכרה שאפילו במקרים חמורים יש יתרון לקצין ביקור סדיר חרדי, לשם דוגמא, שידע לגשר על הפער התרבותי שבין החוק היבש והאקלים התרבותי של אלו שבהם הוא צריך לטפל. עכשיו נותר לנו רק לקחת לעצמנו את המושכות ולטפל בצורה הנכונה בתופעות החריגות האלו לפני שלמדינה לא תהיה ברירה והיא תאלץ להתערב.