מוקצים מחמת גיוס

מי שמקונן על הזלזול בכוח החרדי, יכול לבוא בטענות בראש ובראשונה לעצמו. החיים בשלישייה לא מוסיפים בריאות לתדמית הכה חשובה של תנועה יציבה. מנהיגות, מסתבר, אי אפשר לבנות תוך שוויון מלא בנטל. טורו השבועי של אבי בלום, העוסק בשבוע הפוליטי החולף

אבי בלום | כיכר השבת |
אבי בלום (צילום: בועז בן ארי)

אחרי שהלכו לישון עם שלושה עשר מנדטים וקמו עם אחד עשר, החלו לנהל בש"ס, את קרב הבלימה על דעת הקהל. כמה מהש"סניקים התחנחנו באולפני הטלוויזיה, ובשפה רכה, הרחוקה שנות אור מהלשון שהתגלגלה בהתלהמות במערכת הבחירות, ביקשו רק דבר אחד: קח אותי ביבי.

אכן, תמונות קשות. למתבונן מהצד נראו כמה מהנציגים כמו אב ספרדי המבקש מראש-ישיבה אשכנזי, לקבל לבין כותלי הישיבה את הבן-יקיר הספרדי שכל חטאו - במוצאו. איה הגאווה הספרדית? שאלו עצמם הצופים. אלו מביניהם שהצביעו ש"ס, זעו באי נוחות לנוכח התמונות שרצו על המרקע.

המצביעים המיוסרים יכולים להתנחם בכך שהמטרה לא הייתה להתחנן וגם לא להתחנחן. כי הרי עודף נחמדות הופך לנשק בידי היריב שמזהה פגיעות ונכונות מרחיקת לכת לפשרות כואבות, ולכן, כשהבינו והפנימו בש"ס שזה נשמע רע, הם התאפסו על עצמם. הגו והקו הזדקפו קמעא, ולפתע שמענו גם דיבורים על שיתוף פעולה עם יהדות התורה.

זוהי שעתם הקשה של הנציגים החרדיים, אבל דווקא הש"סניקים עשו חושבים ושיחקו השבוע טקטי: במקום להיתפס בדעת הקהל כסרבני שלום, הם הושיטו יד ודיברו על נכונות להידברות. היה זה ניסיון של הרגע שלפני-אחרון לשנות את המגמה, לעצור את הסחף בתודעה הציבורית שהביא את יאיר לפיד ואותנו עד הלום. העניין הוא שבמשחק כזה, הגבול הדק בין הידברות להתפרסות הוא כחוט השערה.

החשש הגדול של הנציגים החרדיים היה מצונאמי של דעת קהל שיהפוך את השוויון בנטל לחזות הכל ויהפוך את החרדים למוקצים מחמת גיוס. נתניהו הוא הראשון שזיהה את המגמה ולכן אץ-רץ להתרפס בפני לפיד ולהצהיר אמונים, בוקר, צהריים וערב, למצע מפלגת 'יש עתיד' - שהפך לאג'נדת ההווה של הליכוד.

ביבי נראה גרוע יותר מכפי שנראו חברי-הכנסת החרדים. אותם עוד אפשר להבין, שהרי אין להם שום אלטרנטיבה זולתי כניסה לקואליציה. את ההתנהלות של ביבי לעומת זאת, היה קשה לקבל. אם כך מנהל 'ראש ממשלה חזק' משא-ומתן להרכבת ממשלתו, כיצד יתנהל מול אויבי ישראל הצרים על הגבולות? במקום להתנהג בממלכתיות ובקלאסיקה, ביבי שידר פאניקה.

נתניהו עצמו, חולק מכל וכל על ההנחה ומאמץ את המשפט שהיה שגור על לשונה של לבני, כי מה שנעשה "זהו הדבר הנכון לעשות". נימוקים לא חסרים, לאיש שהסברתו אומנותו: קודם כל, צריך לזכור שבאותה שעה, יאיר לפיד עמד פוטנציאלית בראש גוש חוסם. אבל גם אחרי שהגוש התפורר, ביבי סבור שמאום לא השתנה. מבחינתו אין מצב שגורלו יופקר בידי 61 חברי-כנסת, נתון לגחמותיו של כל פייגלין וסטרוק מזדמנים.

ישי מתפלל עם הגר"ע יוסף תפילת שחרית, דרעי נכנס לקפה שאחרי, ואטיאס מסתפק בארוחת עשר עם בני המשפחה המלכותית. כל זה מוביל לכך שביבי מסתכל על הנהגת ש"ס ורואה יהדות התורה. החיים בשלישייה לא מוסיפים בריאות לתנועה, ומנהיגות, אי אפשר לבנות תוך שוויון מלא בנטל

לטעמו של נתניהו, אגב, זה הרבה יותר מחישוב מתמטי כזה או אחר. כשבכירים בליכוד הסבו את תשומת ליבו של ביבי לכך שללפיד מנדט עודף בלבד על החרדים, הפנה אותם נתניהו לנתוני ההצבעה. "איבדנו את הצעירים", אמר נתניהו, "כמעט ואין לנו נתח מצביעים בקרב אלו שהלכו בפעם הראשונה לקלפי. זה לא העניין של מנדט לכאן או לכאן – אלא ההתרסקות בדעת הקהל. אם נלך לממשלה עם החרדים ונשאיר את לפיד בחוץ, נמצא את עצמנו מהר מאוד בתוך סיר לחץ ציבורי ותקשורתי". מחאת קיץ אחת הספיקה לנתניהו והדבר האחרון שהוא צריך זה המונים שיוצאים לרחובות בקריאה להפלת ממשלתו, תכף עם הקמתה.

לכוד בליכוד

שבוע אחרי הבחירות, ניתן לזהות כמה סימני שפיות והתנהלות נבונה אצל נבחרינו הטריים. הסערה אינה מאחורינו ונראה שהאופוזיציה לפנינו, אבל גם אם מבחן התוצאה לא משביע רצון, ההתנהלות בהחלט נבונה. עובדה: בתקשורת נשמעים לפתע גם קולות אחרים. ממשלה עם חרדים – מזוהה עם אופק מדיני. התבונה שבהעדפת בנט על פנינו – מוטלת בספק.

את הקרדיט לכך ניתן לתת להתנהלות נכונה של חברי-הכנסת שבמקום לשלוף מהמותן איומים והפחדות, השמיעו את הזמירות הנכונות, בסתר ובגלוי. אריה דרעי לא חדל לטפטף על הצפוי לישראל במישור המדיני, אם אכן תקום כאן ממשלה שתהיה תלויה בחסדיו של בנט וחסידיו. כל השאר, כולל גפני, לא הפסיקו להסביר, בראיונות נוטפי נופת צופים, שיש על מה לדבר. אפשר לשבת בממשלה אחת עם כ-ו-ל-ם, אפילו עם יאיר לפיד. רק את יאיר, החתן המיועד, הם שכחו לשאול.

הפאזל רב החלקיקים של קואליציית נתניהו השלישית, מורכב מאינספור אינטרסים וכדי להבין את תמונת המצב, צריך לבחון כל חלק בפאזל לגופו. קחו לדוגמה את איווט ליברמן: עוד גורם שנראה בשלב הראשוני בלתי ניתן לחבירה.

איווט של תוצאות הבחירות הנוכחיות, אינו איווט של הבחירות הקודמות. אם יטוס למינסק גם הפעם, פרקליטיו יחושו בחסרונו הרבה יותר מאשר הפוליטיקאים. ובכל זאת, אי אפשר לזלזל במידת השפעתו על נתניהו. איווט כבר לא עומד בראש המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה, אבל העובדה שישראל ביתנו אינה מתנתקת מהליכוד, מותירה את נתניהו בפוזיציה של ראש הסיעה הגדולה. הסתגרותם של ביבי ואיווט לשיחות ארוכות, בארבע עיניים – מלמדת שהשפעתו אומנם פחתה, אך לא פגה.

איווט ליברמן עבר מיני-מהפך במהלך השבוע האחרון. למוצאי יום הבחירות הוא הגיע עם בטן מלאה בעקבות הקמפיין של ש"ס שתקף את העלייה הרוסית בבטן הרכה. זה לא שאיווט התחשב יותר מדי כששלח את אטיאס למשרד התיירות, אבל ליברמן טען כל העת, כי ש"ס הייתה הראשונה להתחיל – כמו שאומרים הילדים - כשפרסמה את תמונתו עם כיפה שחורה, וקשרה את שמו עם התבוללות.

הקמפיין מאחורינו, אבל המשקעים לא נעלמו. במפה הסינופטית של היהדות החרדית, חשרת עבים מתקדרת באופק. אל הזעם הכבוש של איווט על החרדים, נלוותה פרשנות רציונלית – שהסבירה מדוע יש להותירם בחוץ: ליברמן ראה בתוצאות תמרור אזהרה. כשבחר להצטרף לליכוד עשה זאת כרץ למרחקים ארוכים – בתקווה עתידית להשתלט על הנהגת הימין. לפי איך שהליכוד נראה בבחירות, זה הפך עבורו למרוץ מכשולים, מסלול כישלונות.

זו הייתה התובנה בסביבתו הקרובה של איווט במוצאי הבחירות. מאז, משהו השתנה באווירה. פומבית, ניתן לכך ביטוי באישור השיחות שהוא מנהל מול דרעי על כניסה לקואליציה – ואצל איווט, גם זה סוג של אמירה.

מהו האינטרס של איווט? האיש עצמו לא יאמר מילה, אך דומה שניתן לעשות לבד את החשבון: עתידו הפוליטי לוט בערפל, הוא הולך למשפט שיוציא אותו מהמשחק הממשלתי לפחות בחצי השנה הקרובה, ואם יודבק לו קלון, יפספס את הקדנציה במלואה (ומן הסתם ידאג לכך, שהקדנציה לא ממש תהיה מלאה).

אם לפיד מעוניין להתפשר בישורת האחרונה, הוא לא היה ממשיך לטפס על העץ ולשלוח את דובריו להתבצר בעמדותיהם. כל סטייה מתו התקן של אחד מה-19, מטופלת. כשחברים משותפים של דרעי ולפיד ניסו לתווך, הם גילו שיאיר לפיד מסנן גם אותם, אחרי שנים רבות של חברות משפחתית

לכוד בתוך ליכוד עוין, בין חברים החשים כי האיש לא סיפק את הסחורה, הדבר האחרון שאיווט צריך זה לצפות מהיציע, איך הכוכב החדש יאיר לפיד מפליא לשחק במגרש הפוליטי. אם תמומש אג'נדה אזרחית – היא תיזקף לזכותו של לפיד ולא לזכותו של איווט שהיה האיש החזק בממשלה הקודמת ולא סיפק את הסחורה.

זה לא שאיווט שינה את עורו. נכון לכתיבת השורות, אפילו למתווה יעלון הוא לא הביע הסכמה. ההצעה האחרונה שלו הייתה שש"ס תצטרף לממשלה לאחר שתאושר חקיקה. בש"ס הבהירו בתגובה, שאין כל סיטואציה שבה יישבו בממשלה שהעבירה בחקיקה את גיוס בחורי הישיבות. נחיה ונראה.

הסכמה מצידו של איווט עדיין אין, אבל שימו לב לניואנסים שהשתנו. השיח בסביבתו נשמע קצת אחרת. פחות אנטי-ש"סי. כנראה שגם ליברמן מבין שעם דרעי בממשלה, זה יהיה עבורו פחות נורא. זה טוב לאיווט, זה טוב גם לדרעי, בשביל זה יש חברים.

בשם האב

את זה שנתניהו לא ממש טוב לחרדים, כבר הספקנו להפנים מזמן, ולמרות כל מה שאכלנו מהאיש, בכל פעם מחדש - חזרנו והתמסרנו.

אין לביבי שותפים נאמנים יותר מהחרדים. פראיירים גדולים מאיתנו, הוא לא ימצא אפילו בליכוד ביתנו. הבעיה שלו, באמת ובתמים הינה יאיר לפיד והמשמעות הפוליטית והציבורית שתיווצר אם יעדיף את הברית עם החרדים על פניו. בסיוטיו הליליים, ביבי רואה את כיכר רבין מתמלאת ברבבות מפגינים כשאת מרוץ הלפיד מוביל יו"ר האופוזיציה הטרי.

"אני רוצה אתכם אבל אתם חייבים להבין שעליכם להתפשר. שבו איתו ומה שתסכמו איתו מקובל עלי", הוא אמר השבוע לחרדים. אז הם הלכו לשמוע מה אומר לפיד והבינו שאין עם מי לדבר.

הקו האדום של הנציגים החרדיים הוא מתווה יעלון. עזבו אתכם מהתנגדויות רשמיות, אם זה מה שיוגש לבסוף, גם בש"ס וגם ביהדות התורה יאכלו ויעכלו את הצפרדע, תוך הבעת קרקור מחאה כדי לצאת ידי חובה. העניין הוא שיאיר לפיד לא מוכן לשמוע. מבחינתו, כל בן 18 יתייצב בבקו"ם וגם אם התהליך ייקח כמה שנים, צה"ל יגייס בשנתון הראשון באותם היקפים שהיו עד כה, כשבהיעדר חוק, המגויסים ייבחרו, מתוך הישיבות, על פי הצרכים הצבאיים.

"מה שיאיר לפיד רוצה זה בדיוק את מה שרצה אביו טומי: ממשלה בלי חרדים, רק ללפיד הבן אין את האומץ והעזות שהיו לאביו לומר זאת במפורש. בסוף מה שהוא רוצה זה שבתמונה הקבוצתית של הממשלה החדשה בבית הנשיא הוא יופיע במרכז ומסביבו לא יהיו חרדים", אומר אריה דרעי. בעניין הזה, קולה של שלישיית ש"ס זהה, "זה הרי לא נשמע טוב להדיר את החרדים מהממשלה, לכן הוא מטפס על עצים בידיעה שלא יוכל לרדת מהם", סבור גם אטיאס. ההיגיון בשיגעון הינו, שלפיד מבין כי לגייס בפועל, הוא לא ממש יוכל, ולכן הוא נחוש למקסם את ההישג היחיד שיתקבל במחיאות כפיים ולא במחאות: ממשלה בלי חרדים.

מי שבונה על כיפת הברזל שהחרדים מספקים לנתניהו דרך קבע, כמעט בכל הצבעה, עלול לגלות שכיפת הברזל השחורה, כבר לא אפקטיבית. ביבי סופר אצבעות ונכון לרגע כתיבת השורות אין לו אלטרנטיבה. הוא לא מאמין בממשלת 61, ולגבי צירופו של מופז, ביבי העריך השבוע כי מי שפירק ממשלה בגלל שוויון בנטל, לא יקים אותה מחדש, עם החרדים, בתנאים גרועים יותר. למרות שאצל שאול – זה מאחורינו – מופז, הכל יכול לקרות. את לבני, ביבי סובל כמעט כמו בנט, והיא האחרונה שעליה יסמוך כשותפה נאמנה. מכל כיוון שהוא מחשבן את הקואליציה העתידית, ביבי מגיע ללפיד.

הנחת העבודה של הפסימיסטים מתוכנו הינה, שאם לפיד רוצה להתפשר בישורת האחרונה, הוא לא היה ממשיך לטפס על העץ ולשלוח את דובריו להתבצר בעמדותיהם. כל סטייה מתו התקן של אחד מה-19, מטופלת מיידית. כשיעקב פרי, השמיע על דעתו האישית אמירה בעד שותפות עם החרדים על חשבונו של בנט, הוא הושתק ואמירה ברוח זו, שוב לא נשמעה.

כשחברים משותפים של דרעי ולפיד ניסו לתווך, הם גילו שיאיר לפיד מסנן גם אותם, אחרי שנים רבות של חברות משפחתית. כל זה מוביל את שרינו וח"כינו המדוכדכים למסקנה, שדרכם לאופוזיציה סלולה. הנה, אפילו אריאל אטיאס, שנחשב לאחד מהנציגים החרדים הפחות מדוכדכים, מעריך שבכנסת הבאה יישב על ספסלי האופוזיציה. להושיב שר פעלתן כאטיאס על ספסל חכפ"ש, לצידו של ניסים זאב, זה בערך כמו לשלוח ראש עיר דינמי כיעקב אשר, להתנצח עם אייכלר בישיבות סיעת יהדות התורה.

שוויון בנטל ההוכחה

בארסנל של הנציגים החרדיים נשאר נשק די חלוד, אולי הכדור האחרון בקנה: הם מסבירים לנתניהו שהמטרה האמיתית של לפיד היא לפרק את ביבי מבני בריתו, להיכנס בלעדיהם לממשלתו ואז – לפעול כסוס טרויאני ולגרום לפירוקה. עובדה מספר אחת שמאוששת את ההנחה: לפיד לא מוכן לפשרה. עובדה מספר שתיים: לפיד מתנהל כראש ממשלה, מחלק תיקים ומקרקף ראשים כשהוא דורש להקים ממשלה עם 18 שרים. עובדה מספר שלוש לראייה – הצהרתו הרהבתנית של לפיד בתוכנית 'עובדה' על מועמדותו לראש ממשלה בקדנציה הבאה.

"הרי כבר במערכת הבחירות אמר יאיר לפיד שממשלה בראשותך זו לא משאת חייו", מזכיר מי שמזכיר לראש הממשלה, "הוא יסכסך אותך עם החרדים ואחרי שישלים את המשימה ימצא את התירוץ לפרק לך את הממשלה".

ביבי הוא פריק של פראנויה ומשהו מהמסר הזה כבר נקלט. עובדה שמלשכת נתניהו יצאו מסרים נגד לפיד שרואה עצמו כראש ממשלה ומחלק תיקים. העניין הוא שלפי איך שזה נראה כרגע, ביבי אומנם חושש מכוונותיו העתידיות של לפיד, אבל הפחד הזה מתגמד אל מול תרחישי זוועה גרועים בהרבה, של שותפות צרה עם חרדים ומתנחלים. ביבי ילך עם מי שמפחיד אותו יותר, ובינתיים, זהו יאיר לפיד. השוויון בנטל ההוכחה על נבחרינו, להוכיח שגם במצבים קשים מנשוא, בכוחם לשקם את כושר ההרתעה.

אפרופו נטל ההוכחה, הנטל הזה מוטל גם על הבית היהודי, שמחזר לפתע אחר שותפות למראית עין עם החרדים. זהו אותו נפתלי בנט שיום למחרת הבחירות התחיל לדבר 'לפידית' וגילה לפתע את ערך השוויון בנטל. הבית היהודי אומנם נחלק לשלושה (הבית היהודי, האיחוד הלאומי ותקומה), אבל אחד מהשרים החרדיים מזהיר, כי על אף אחד משלושת החלקים, אי אפשר לסמוך יותר מדי. אפילו לא על אורי אריאל, שהוכיח בקדנציה האחרונה כי יש לו מילה.

"במקרה הטוב הם יבקשו חופש הצבעה, במקרה הפחות טוב הם ימכרו אותנו תמורת עוד קרוואן בהתנחלות. אם יציעו להם רב ראשי מטעמם הם בכלל יחגגו", מזהיר השר הבכיר האמון על כבדהו וחשדהו, גם כשמדובר בחברים לספסל בית הכנסת בכנסת. המסקנה שלו היא שבנט וחבריו ינסו להשתמש בנו כדי להיכנס לקואליציה – וברגע האמת, כשהחרדים יידרשו לשלם את המחיר, זה יהיה, מבחינת הבית היהודי, המחיר הזול ביותר.

עניין אחרון, ואולי ראשון, שיש לתת עליו את הדעת, הוא הברדק בש"ס שממש לא תורם לאווירה. אלי ישי מתפלל עם מרן הגר"ע יוסף תפילת שחרית, אריה דרעי נכנס לקפה שאחרי, ואטיאס מסתפק בארוחת עשר עם בני המשפחה המלכותית. כל זה מוביל לכך שבמקום היציבות הנפלאה שש"ס סיפקה לנתניהו קדנציה אחר קדנציה – ביבי מתבונן על ש"ס, ורואה יהדות התורה.

"הש"סניקים מסבירים לנו שאיתם תהיה הממשלה הכי יציבה, אבל כשאנחנו מסתכלים איך הם נראים אנו מבינים שזה נהיה עוד יותר גרוע מיהדות התורה. הרי סוד המשא-ומתן זה לסגור דברים בארבע עיניים מבלי לחשוש שמאחורי הגב יהיה מי שינסה לטרפד כל הבנה. היום, כל סיכום עם אחד מהשלישייה הופך למשבר עם השניים האחרים", אומר בכיר בליכוד, על סמך מה ששמע בלשכת ראש הממשלה.

ש"ס ויהדות התורה נראות כמו תאומות זהות, לא רק בסוגיית הגיוס אלא גם בסוגיית ההנהגה, כאשר שלישיית ש"ס עוד מתואמת פחות מאשר שלישיית יהדות התורה (גם שם, ליצמן, גפני ופרוש ילכו ביחד לבית הנשיא, אחרי שהצעתו של אייכלר להצטרף נדחתה בנימוס).

הנה אנקדוטה שמלמדת יותר ממשהו, על איך שש"ס נתפסת בימים אלו: בלשכת הנשיא פרס, התקשרו השבוע לראשי המפלגות כדי לתאם את סדר ההגעה לבית הנשיא לצורך המלצה על ראש-הממשלה. כשהגיעו לש"ס התפתח דיון, למי בדיוק להתקשר? לבא-כוח הסיעה אריה דרעי (ששהה בחופשה), או שמא לממלא-מקומו והמקום הראשון ברשימה, אלי ישי (שניצל את חופשתו של דרעי והוסיף לעצמו עבודה)?

יקבל מי שיקבל את הכבוד המפוקפק להמליץ בפני פרס על נתניהו. העניין הוא, שאת מה שרואים מלשכת פרס, רואים גם מלשכת ביבי. מי שמקונן על הזלזול בכוח החרדי, יכול לבוא בטענות בראש ובראשונה לעצמו. החיים בשלישייה לא מוסיפים בריאות לתדמית הכה חשובה של תנועה יציבה. מנהיגות, מסתבר, אי אפשר לבנות תוך שוויון מלא בנטל.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר