אוריין רייס: מחול הספדים לאשכנזיה שבי

ההיא שבתמונה, ממוצא גרמני-פולני עם חצי טוניסאי שולט. מברכת בידיש אבל נשואה למרוקאי. חרדית עם נשמה ברסלבית, שלמדה בסמינר ליטאי מתון לחוזרות בתשובה. רגע קדושה, רגע מעונה. מדדה בין עולמות הפוכים. לוחשת מתוך געגוע עמוק לדלתות שנפתות בלילה. לעיתים מבעד לקול שירה נסדק ודחוק לפינה. לעיתים בקול תרועה גאה שפורץ קדימה. מגששת לאט-לאט כדי להדליק את המקורות, שהיו לה פעם לחורבן. אוריין רייס בטור אישי ראשון מתוך סדרה קבועה, תוהה מתי הוזלנו את "ואהבת לרעך כמוך", לסיסמה והפכנו את השנאה למצווה?

אוריין רייס | כיכר השבת |
(צילום: פלאש 90)

בס"ד

האמת מתחילה בך, גם אם היא כואבת. נשמע דרמתי ועייף כמו סטיקר דהוי של מסע בחירות על טנדר עתיק יומין. או שאולי זה בכלל המסע שמתיישן עלינו לטובה. אין לדעת. מה שיש למיישע, זה שאריות קיומה הדועכת של האמת, ניטלות בתחינה ביתר טרגיות על שעריו של הקב"ה. (אבקש רק אם אפשר להנמיך את תופי ההתראה/הרתעה ברקע, לפני שאשחרר אנקדוטה חסידית לאוויר הווירטואלי)

רבי נחמן הצהיר, שמי שטוען שהאמת באמתחתו, יש לברוח ממנו, גם אם אין רודף. מסתומא אז, שזה המדבר על האמת, וודאי אינו עוסק בה. ודי לחכימא ברמיזה.

פעם אחרונה שבדקתי קראו לי אוריין רייס. לבטח יש סיבה שכך התגלגל על מפתן יומי, להיות לי לחיי. וכך יצא שהוא בחר בי מכולם. ילדה. אשה. ציר כפיו. צלם אלוקי. חלק מפאזל שבא לתקן. בדיוק כמו כל עין יבשה שמהנהנת ממש עכשיו בראשה, לבעירת אותיות הקדושה שמסגירות את ליבי על המסך שלפניכם. ההיא שבתמונה, ממוצא גרמני-פולני עם חצי טוניסאי שולט. מברכת בידיש אבל נשואה למרוקאי. חרדית עם נשמה ברסלבית, שלמדה בסמינר ליטאי מתון לחוזרות בתשובה. רגע קדושה, רגע מעונה. מדדה בין עולמות הפוכים. לוחשת מתוך געגוע עמוק לדלתות שנפתות בלילה. לעיתים מבעד לקול שירה נסדק ודחוק לפינה. לעיתים בקול תרועה גאה שפורץ קדימה. מגששת לאט-לאט כדי להדליק את המקורות, שהיו לי פעם לחורבן.

נעים מאד מכובדים ומכובדות, זהו עולמנו הפרדוקסאלי. סתירה על סתירה של 60 ריבוא מגולגלים, שיוצרים חומה. חומה בת 5772 שנה וממשיכים לספור (מי ייתן ולא לעוד הרבה זמן). חומה מתנשאת. חומה שתכלס, מחכה רק שיבוא האמיץ וירסס אותה עד אפר. לא ישאיר שום זכר או סימן. כולנו מחכים, אך עסוקים מידי ב"אמת" מכדי לעבוד ב-אמונה.

השם האשכנזי שימש כרטיס כניסה בדצ"י

כששואלים אותי למה חזרתי בתשובה מפאר, התחלה של פרסום נוצץ כזמרת ובלי איזה משבר הצלחה, לרוב, אני נשארת אלומה. נשענת להאמין שהשם רצה שאחתור לאמת. את גזרת הספקנים כבשתי כשכתבתי ותיעדתי את היותי צדיקה וחסודה באתר "מאקו" החילוני, שעזר לי לשמר את "מעמדי". כלומר מספיק קרובה ועדיין מספיק רחוקה. בחסדי שמיים, שחיתי די מהר בדת, והדפתי בשניות ובשנינות שאלות אפיקורסיות לשמה. שלפתי פסוקים ומשלים מהגמרא תוך פחות משנה לימוד (ואני בכלל אשה..), והכל כמובן בהגייה ליטאית מושלמת כדי להראות חלק מהצד ה"מבוקש" שלנו.

אחרי שצלחתי את משימת החילונים, חיכה לי בלא יודעין, רשת בטחון מולדת. שם משפחתי שמצלצל כל כך אשכנזי-ארי ולא מיוסר, קישט לי כרטיס כניסה בד"צי. שהות במינכן בילדותי, זרזה תהליכים והקפיצה את היידיש שלי פלאים. למזלי גם התברגתי במשפחות המיוחסות ביותר, שחרדים מבית רק חולמים על ברכה מאותם גדולי דור, שאיתם אף סעדתי. הכל גם יחד יצר אשליה שהדרך ל"אמת", סלולה ונוחה.

אברהם אבינו יצא לחפש את העוברים ושבים. אלה שעברו עבירות - ושבו בתשובה. החוזרים בתשובה, אלו שבאים להקב"ה, הם אברהם אבינו. הם עוזבים את ארצם - פרנסתם ושפתם. נוטשים את מולדתם – את ההרגלים והתוואים שלהם. נעקרים מבית אביהם - המשפחה והחברים. הם יוצאים לניסיון ה"לְךְ לְךָ" הפרטי שלהם, רק כדי לגלות שבארץ המובטחת מובטח שיחכה להם, עולם שממש לא מחכה להם. לזה הם קפצו כשדים?

גם אם נתחבא מאחורי תירוצים על רגשי נחיתות, האמת המרה מראה אחרת. כמו בן מלאכים שספינתו טבעה באי בודד, והמקומיים מסתכלים עליו בחשדנות נלאית וכלל לא מבינים את גודל השעה ומי עומד מולם. הוא נאלץ להסתפק בפירורים, רק כי אינו מדבר את לשונם, ונשלח להיות משרת או מקסימום שמש.

מוכר לכם? מחילה מטורח הציבור הקדוש, בפתיחת תיבת פנדורה מדושנת מלח זו, אבל כך היה מקרה שהיה. לפני 60 שנה, מתוך שנאה שאין לה מושגים אנושיים, קמה לתחייה האהבה. הצורך הבסיסי האנושי המשותף לכולנו ללא הבדלי צבע. הצורך בלהיות שייך. שייך לעם. שייך למסורת של דורי דורות. שייך להיסטוריה ולעתיד. שייך למשהו נצחי. להיות יהודי. משהו שאם ראוי למות למענו, אדרבה ראוי לחיות למענו.

הפשטות של עדות המזרח תפסה את המקום האחרון באוטובוס

לדאבוננו החלוקה היתה מאד ברורה: הפשטות והאמונה התמימה של עדות המזרח תפסו את המקום האחרון באוטובוס. כמה אירוני, שמתוך הכרה ושלמות פנימית, היו הם אלו דווקא שאפשרו לגינוני הכבוד והמלכות של יוצאי מזרח אירופה להתקיים, (חרף ייחוסם הקבלי הנודע של הספרדים). לעומתם, תחושת הנחיתות התת-הכרתית של האשכנזים היתה ניכרת בשטח. מרוב שחשו מאוימים מעוצמות הרגש והחמימות שהפגינו הספרדים. הם הסבו זאת בכך שפרגנו להם בזלזול בוז ודריסה כתשובה, וכך נוצרה האשליה שהם העליונים והחשובים.

לימים נתונים סטטיסטיים מוכיחים, שרוב-ככל החוזרים בתשובה הם ספרדים. המסורת בדמם ונשמתם והחתך הסוציו-אקונומי הירוד בקרבם, מעורר ביתר קלות צימאון לחיפוש וחשיבה על מהות החיים - מאשר מריפוד העור בפורשה ממוזגת עם השלושה תארים / בלונדיניות / וילות על הצוואר.

החרדי האשכנזי הממוצע, וודאי ילעג למו על מילותיי אלו, שכן הוא שרוי בקונספציה הזו ממש, שהוא דווקא סייע לספרדים. שהחילונים הם אלו שיצרו את הבקע המיותר. הוא יטען לאצילות שלא היתה לו שום בעיה עם ה"פרנקים". אדרבה! הוא היה בעד האינטגרציה ולחתן את ילדיו איתם. הוא יפרסם שעזר להקים עבורם ולמענם מוסדות חינוך וכ"ו וכ"ו, ושבעצם זוהי עלילת דם על האשכנזים.

ופה בדיוק קבור הכלב החי. תחושת היוהרה היתה קיימת מתחת לפני השטח לכל אורך ההיסטוריה. בצורה רדומה אולי, כי שוב המציאות לא הראתה שום התנגדות. הצד המזרחי של הגלובוס - שתק. מי שיטען לחפותו ושרק בחלוף 50 שנה למדינת היהודים, נוצר הקרע העמוק מיש מאין - שיחזור בתשובה, ויפה שעה אחת קודם, (ואני אומרת את זה קודם כל לעצמי). האמת הצרובה היא שהשנאה בעבעה כאן תמיד, ובעשור האחרון היא פשוט פשטה עורה לכל שביל טהור, ורקמה גידים גלויים. כאלה שכבר לא מתייראים לצאת בריש גלי, ולרדת אל לב הרחוב הסואן. ואז לראשונה, נשמעה זעקת תהומם.

וככה אנו, בני התמותה. קשה לנו לשבר, כשהכל מסביבנו נשבר, אז מחפשים מחסה "לפשעי האהבה" עד שיעבור זעם. ככה אנו גם בינינו לבין היקרים לנו מכל! בין אב לבנו. בין בעל לאשתו. בין חמות לכלתה. רוצים להיות שייכים, בעיקר אחד לשני, אבל השנאה שחלחלה בגנים, משכיחה את האהבה האדירה בין הנשמות הטועות.

ואני לא אבין אותו לעולם את זה שאמר ו"יהי עולם". וטוב שכך. אחרת, אמרו לי, וודאי הייתי "מהנדסת" גם אותו לנהוג לפי רצונותיי. ורצונו התגלה בבהירות מסנוורת עד עיוורון ב-י"א תמוז השנה.

"וַתִּתְכָּס רִבְקָה"

לפני חודש ושבוע בדיוק, זה נכנס בי כמו רוח פרצים, מהדלת הראשית בלי הטריקה. לא יכולתי להסתיר יותר. התחתנתי. רייס הפך לזנו. מחשבות על פאה התחלפו בכיסוי ראש מהוסס וצעקני מידי, ואת מקומם תפסו תובנות שעדיין הייתי בוסר מכדי להכיל. פתאום ורעמסס, כל מה שהיה מוכר וידוע לי עד כה נהיה לזר ומוקצה. שוב חזרתי בתשובה? ממש לא שוב! אלא לראשונה.

לראשונה שבתי אל חיפוש האמת. חזרתי בתשובה. מקורח (הנסיבות והמציאות) ועדתו, העדה ה"אליטיסטית" הפוטוגנית שלי, כבר לא שיחקה תפקיד. יתרה מכך הפכתי אני למיעוט הנהיר. ברחוב הייתי "ככל האדם". אשה. ספרדייה. חוזרת בתשובה. ברסלבית. גוואלד! המסגרת שהכניעה את שערי, הסגירה, וחייבה אותי להתאמת ולהתעמת עם עצמי וה"אמת" שבי, ועם האמת והתשובה, שחיכו לי בחוץ.

"וַתִּתְכָּס רִבְקָה" יש משהו במטפחת שהוא יהודי מובהק. כשר. מזהים אותו ממרחקים. וכשהוא מסתיר הכל בלי חנופה, הוא מגלה בלי התנצלות את כל האמת. אמת שאפילו מכאיבה קצת בניקיון הכפיים שלה. וכמוני שלא החזקתי באמת הזו ובאמת בכלל, היה זה נעים וקל יותר להנחית את זה שמולי בהאשמות על איפה האמת שלו. לתת לו תחושה שהוא הנחות. המנודה. השוליים. הלא מפותח. ללא נימוסי שולחן וכד', והרשימה מפותלת מכדי להעפיל.

ובלי הודעה מוקדמת עשו את לי את זה. האשכנזים עיקמו אף על הספרדייה שבי, והספרדים עיקמו פה על האשכנזייה בי. חשופה בלי בית קמתי לאמת. מובכת ומבוישת עד כלות הנשמה בארצי, מולדתי, במסורת בית אבי ובשמי. מה לו לשמשון בלי השיער המתבדר ברוח..

"וֶנָסְתֶּם מִכָּל עָלֶה נִדַּף". וזה עצוב שהחוסר ביטחון של עצמנו בעצמנו, משתק את זה שממולנו. נתבקש ההיפך, שכן, אם אני תלוי בסרגל המוסר והערכים של האחר, כדי לא להתנדנד עם הסרגל האישי שלי, הרי שאני הוא בעצם העלה הנידף, ולכן נסתי ממנו כל עוד נפשי בי. נסתי כדי שהוא ירגיש לא רצוי לא שייך וכתוצאה מכך אני ארגיש מעליו. כדי שחלילה לא יתברר שאני החלש.

גיבורים גדולים אנחנו - כשאין התנגדות. מוכנים לשלם כל מחיר, רק שלא נידרש לקפוץ לעמוקים. שלא נתערער בטעות. או נכשל אולי. רק שלא נאלץ להתמודד מול "אמת" אחרת מזו שלנו, ולגלות שיש בה שמץ של אמת. מצחיק שמה שאנו הכי מפחדים ממנו, הוא תוצר מיידי של מה שאנו כביכול מייחלים לו יותר מכל: ל א ה ו ב.

הרי חונכנו על זה. גדלנו על מיתוג התורה - "ואהבת לרעך כמוך", כשבפועל, כל תזוזה או סטייה מנתיב ההמראה הישיר שלנו לעולם האמת, מיורט וממוגר לאלתר. אנחנו רוצים שלום אבל פותחים במלחמה, רק כדי להסיט את תשומת הלב מהחולשות שלנו. עמלים בלהסתיר ולהחביא פגמים, במקום לחשוף ולהיחשף ולאפשר לשני להיות מי שהוא באמת, בלי כל קשר לאם יתברר שאני יותר או פחות ממנו. נעשה הכל! כולל לשקר, העיקר שלא יתגלה סדק ב"אמת" שלנו. בלפיד החוצב להבות שמאשש לנו ש-אני הצודק. שלא תבוא עלינו חלילה מציאות מאתגרת. מציאות שתדרוש מאתנו לעבוד קשה. להתמודד. מציאות שתבקש מאתנו לקחת אחריות (ההלוויה של המילה "אחריות", יצאה ממזמן אבל אף אחד לא בא להספיד אותה, כי אף אחד לא זכה להכיר אותה).

עד מתי נמנע מלקחת אחריות על המעשים שלנו? רק בגלל כשהכרית לא מרופדת ולא מה טוב ומה נעים. לחיות במציאות שלא מנוהלת ולא מונעת מחרדה קיומית על הגאווה הלאומית שלי, או כל אג'נדה שלא תהיה באשר תהיה. מציאות שמזכירה לי כל שניה שבשביל זה באנו לכאן: בשביל לנצח את עצמנו. לצאת מהריבוע הסקטוריאלי, המגביל, המפריד והמפלג. זה שמסתיר, שאולי כולנו בעצם רק יהודים עם הבדלים בכובעים. כי זה מה שיקרה כאן גם ככה, (איתנו בע"ה או בלעדנו ח"ו). כשהאמיץ ההוא יופיע, המשיח. אתם יודעים הרי מה יקרה? אנחנו נאלץ כולנו - להחזיק ידיים. כן, כן כולנו. שכן עם שכנתו המוזרה עם השאל, שבעצם עשתה לו חסדים בסתר כל השנים. ליטאי מבית עם חוזר בתשובה קופצני ונודניק שילדיהם התאהבו, אבל הם - הרסו להם. אתיופי עשיר עם רוסי, שלא אוהב וודקה, שיכלו להיות חברים טובים בחיים אחרים. בעל עם גרושתו, שאותה הוא כל כך רצה לאהוב, אבל לא ידע איך. בגלל החברה שמסיטה ומטיפה לקרע בין הגזעים, ויוצרת חוסר ביטחון באדם, שמפחד לאהוב. אז הוא מבקש רק משיח-משיח, שיעזור לו, להפסיק לשנוא.

אמרו לי פעם שמי שיש לו את מי לשנוא, הוא הראשון שנפגע, מעצם היותו אדם ששונא.

שנזכה לאהוב. באמת. קודם כל את עצמינו, ולא מול המראה, כי מה עוד נשאר בעולם שכזה?

שבת שלום!

הערת מערכת: זהו טור ראשון בסדרה הקבועה של אוריין. לתגובות, הצעות לשירים ודברים שבקדושה - ימסר מייל בשבוע הבא

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר