היו אלו ימים יפים שלא אשכחם לנצח. הייתי אז צעיר לימים אומנם, אבל המחזה היה בלתי-נשכח.
אחר תפילת ערבית, במוצאי חג "שביעי של פסח", היה דופק הזקן המרוקאי של ביהכנ"ס ומזמין את כולנו לחגיגת המימונה בביתו הקטן.
השמחה היהודית שפיכתה שם לזכר האמונה והרמב"ם ושאר מקורות החג בהררי הקודש, הייתה שמחה יהודית אמיתית.
יושבים היינו, אשכנזים לצד מרוקאים ושאר בני עדות המזרח ומשוררים בשירי הלל ותשבחות למוציאינו ממצרים וגואלינו בכל הדורות.
אוח, אלו היו ימים.
היום אתה יוצא בערב שביעי של פסח אל מחוץ לבני-ברק, והינך רואה מרוקאים צעירים כבר קונים את הבצק לחגיגות מוצאי החג.
בפארקים, מארגנים עמדות מנגל נוספות לחגיגות המרוקאיות שמתחילות עוד קודם השקיעה...
אולם חילונים ומנהג שנשתבש אצלם אינו עניינינו כלל. הבעיה מתחילה כאשר אתה מחפש את ניחוחות החגיגה המסורתית של פעם אצלינו בבית ו.. אבוי, לשווא תטרח.
החגיגה המסורתית והחשובה שיסודה מן הסתם בהררי קודש הפכה שוב למין אכילה גסה של פיתות מוחמצות בדבש, וסתם עוד הזדמנות לברנז'ה לחגוג אצל הפוליטיקאי המקופח תדיר.
ומשנה לשנה זה מידרדר, מיד עם צאת הגברים לתפילת ערבית כבר מתארגנות להם הנשים בהכנת בצק החמץ ומשיחתו בדבש ושאר מיני המתיקה, ופסטיבל הפוליטיקאים מתחיל לנהור בהמוניו למוקדי הבילוי כשהוא צוחק על המרוקאים הפתיים.
ואני עומד בכאב וזועק: וכי הלילה הזה כולו מופלטה?
הרי הוא חג ההודיה, ואיה הניצול שיודה למציל בהוללות, קלות ראש ואכילה פרועה של מחמצת, רגע אחרי החג שכל מהותו היא בהפרשה מהחמץ האסור.
האם מישהו כאן לא איבד את הבלמים, האם נהיינו כחילונים אשר תוכנו המקודש והערכי של החג איבד מזמן וכל שנשאר הינו קצת צלופן ותפאורה עלובה ורדודה.
זה כואב שבעתיים, כאשר הינך קורא את הדיווחים הקורצים בלעג בכל המדיה החרדית בכלל והחילונית בפרט לחג הזה.
הרי מבחינתינו זהו ככל חג שבתורה ובכל זאת הזילות בו היא עצומה.
ומי שאשם בזה, זה רק אנחנו!
בטוחני שהרמב"ם שלפי חלק מהשיטות לפחות נקראת על שמו המימוני חגיגת המימונה, מתהפך כעת בקברו בכאב נורא.
אני פונה כאן בקריאה לרב הראשי הספרדי, מיוצאי מרוקו, הרב משה-שלמה עמאר, אנא טול את המושכות לידיים, צא בהבהרה קלה על מהות וקדושת החג שיצא מכלל שליטה ונהיה ממש כצילום אילוסטרציה לחגיגה האמיתית.
הפסטיבל החילוני בפארקים הינו מראה כואבת וצורבת למראה העגום של החג אצלינו בבית, ורק שינוי אצלינו יוביל למהפכה אצלהם.
יופיו של החג כפי שהינני זוכרו בעבר והתמוססותו הנוכחית, צורבת את לבבי וע"כ נזעקתי בכאב.