מנהיגי ישראל, אתם גרועים מקין

בשנות השישים דורגה ישראל במקום ראשון במתמטיקה בין 12 המדינות המתועשות שנבחנו ואילו במבחני טימס במתמטיקה ובמדעים בשנת 1999 דורגה ישראל במקום ה - 28 מבין 38 המדינות שהשתתפו במחקר. ביולי 2003 פורסמו ממצאי מבחן פיזה 2002. במבחנים אלה דורגו תלמידי ישראל במקום ה - 30 בהבנת הנקרא ובמקומות 31 ו־33 במתמטיקה ובמדעים מבין 41 המדינות שנכללו בדוח. מיותר לציין חברים יקרים כי אף אחד מהממונים על מערכת החינוך בישראל לא נטל אחריות לא על העבר ואף לא על ההווה.

תסמונת הבריחה מאחריות תוקפת ומכה בכל שדירות החברה ללא הבחנה ורבים חללים הפילה בנפש ובממון. האם יש קשר בין תרבות אי נטילת אחריות לבין השפל המנהיגותי הפוקד את מדינת ישראל? האם נטילת אחריות הינה תנאי להנהגה? האם מנהיג או מנהל הנוטלים אחריות יהפכו למוצלחים או טובים יותר?

שני מבחנים תוצאה אחת.

עם בריאתו, הונח האדם הראשון בגן עדן מקדם וצווה על ידי בוראו שלא לאכול מעץ הדעת. לאחר שאכל מן העץ נתמלא בושה, הכיר בחטאו והסתתר. הבורא מתגלה לזקנינו אדם ושואלו:"המן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכלת"?. אדם הראשון אינו כופר בעובדות, הוא אכן אכל והוא אף מודה בכך אלא שאת האחריות לתוצאות מעשהו הוא זוקף לחובת רעייתו חווה – אם כל חי. ומתנצל:"האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

לאחר שהקריבו קין והבל שני בניו של אדם הראשון את מנחתם לפני ה´ נתכעס קין על שלא שעה ה´ אל מנחתו והמתין לשעת הכושר כדי להיפרע מאחיו, לכשהגיעה:"ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". לשאלתו של הבורא:"איה הבל אחיך"? עונה קין:"השומר אחי אנוכי"?. גם קין אינו נוטל אחריות על מעשהו ומנסה להצניעו.

ניתן להבחין בקווים משותפים בשני המקרים. קין ואביו אינם מתכחשים לתוצאות מעשיהם, הם מודעים היטב לעובדות. תשובתו של קין אמנם שונה במעט, הוא מנסה להסתיר את מעשהו במקום להטילו על אחרים אך אין בה בהסתרה זו כדי להאשימו בשקר. הבורח מן האחריות אינו משקר, הוא נוקט באחת מן השיטות הנ"ל. או שמעצים הוא את חלקם של שותפיו וממעיט בחלקו או שהוא מתעלם ממנו לחלוטין.

הצד השוה שבהם, שניהם, גם אדם וגם בנו קין אינם מוכנים ליטול את האחריות לתוצאות מעשיהם והם נענשים. ללמדנו שנטילת אחריות אינה זכות השמורה לו לאדם, ברצותו יטלנה וברצותו ישליכנה, היא חובה.

עד היכן מגעת חשיבותה של נטילת האחריות למדים אנו מדברי חז"ל.

מבחן מנהיגות

עם עליית שאול על כס המלוכה מצווה אותו שמואל הנביא בשם ה´:"...לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו...והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".

לאחר נצחונו חוזר שאול עם לוחמיו. אך מתברר שלא מילא בדייקנות אחר ציווי ה´ – הוא מביא את אגג מלך עמלק – חי, ולא זו בלבד אלא אף עדרי צאן ובקר מעמלק עימו. כשפוגש שאול המלך את שמואל הנביא שבא לקראתו הוא מכריז:"הקימותי את דבר ה´". הנביא הרואה את אגג מחד ושומע את קול הצאן מאידך שואל "מה קול הצאן הזה באזני?" ומייסרו - מדוע עברת על צו ה´?. כאן באופן מפתיע מעביר שאול את האחריות על המעשה אל העם "מהעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר...".

שמואל אינו מקבל את טענתו של שאול על אף שאפשר ואמת יש בה והעם מדעתו עשה זאת. אך בתוכחתו קובע שמואל כי מלך הוא הנושא באחריות למניעת מעשים שאינם מתיישרים עם הצו האלוקי שהוא ממונה לקיימו והוא מאשימו באי נטילת אחריות - :"הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה". בעקבות הכשלון המנהיגותי מודיע לו שמואל על תגובת ה´:"כי מאסת את דבר ה´ וימאסך ה´ מהיות מלך על ישראל". שאול מודח מעל כס המלוכה.

על אף שניתן היה לטעון כי העברתו מכס המלוכה לא נגרמה בעטיה של אי נטילת האחריות אלא מתוך שלא קיים במדוייק את ציווי ה´. מדברי חז"ל מתבאר שאכן אי הכרת החטא – שמקרה זה היתה הטלת העבירה על האחרים – קרי העם - היתה בעוכריו וגרמה לו לאיבוד המלוכה.

לקחת אחריות

לאחר מות אוריה החיתי במלחמה נשלח נתן הנביא אל דוד בציווי ה´ כשבחיקו משל כבשת הרש והוא שוטח בפני דוד את סיפורו של העשיר, הגוזל מן הרש את כבשתו שהיתה לו כבת ושוחטה לכבוד אורחיו. לשאלתו מה דינו של העשיר עונה דוד בהחלטיות:"בן מוות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתיים".

"אתה האיש" קובע נתן הנביא ותגובתו המיידית של דוד המלך היא: - "חטאתי לה´".

יכול היה דוד ללא ספק להסביר כי לא חטא ובת שבע אינה אסורה לו כיון שנתגרשה. יכול היה דוד לטעון כי מורד במלכות היה אוריה החיתי. דוד אינו מתחמק הוא נוטל את האחריות על מעשיו ומודה מיד "חטאתי לה´". מודה הוא גם במעשה וגם בתוצאותיו ואף נוטל את האחריות על כך.

חכמינו קובעים כי נטילת אחריות זו היא שהותירה את דוד על כס מלכותו והם שהרגישו בכך לימדונו:"שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו".

נטילת האחריות - תחילתו של שיקום

בדרך כלל, השקר אינו מהווה מטרה כשלעצמו, אלא כאמצעי בו משתמש השקרן - או כדי להיחלץ מן הצורך לשלם את מחיר מעשיו – מחד או כדי ליטול שכר על מעשים שלא עשה מאידך. הבריחה מאחריות אמנם אין היא בכלל השקר אך מבית מדרשו היא יוצאת. גם השקרן וגם הבורח אינם מוכנים לשאת במחיר הכשלון אלא שהבדל יש ביניהם. בעוד שהשקרן - משנה לשם כך את המציאות העובדתית, הבורח ממנה – עושה זאת על ידי שהוא משנה את חשיבות משקל אחריותו היחסי ביצירתה של אותה מציאות. נכון יהיה לומר כי הבריחה מאחריות אינה שקר היא בת ביתו.

הבריחה מאחריות, מלמדת כי הבורח ממנה אינו מוכן או מסוגל לקבל את העובדה שהוא הגורם המכריע והמרכזי המשפיע על מעשיו שלו ועל תוצאות מעשיהם של הכפופים לו. אדם כזה קובעים חז"ל - אינו ראוי להנהיג.

טייס שאינו מאמין שמעשיו משפיעים על מהלך הטיסה או כיוונה אינו ראוי שגורל נוסעיו ימסר בידיו. מנהל שאינו מודע להשפעתו על דרך התנהלותם של הכפופים לו אינו מנהל אלא מנוהל ועל כן אין הוא ראוי לשבת על כסא המנהלים. או מפני שאכן אין ביכולתו להשפיע או מפני שאין הוא מודע ליכולת זו, כך או כך פסול הוא מלהנהיג.

מנהל או מנהיג שאינם מבינים שהתנהגות של עובדיהם או נתיניהם היא בבואה של אישיותם וכושר הנהגתם אחת דתם - איבוד שליטה. בעקבותיה תבוא נפילתם שתגרור בעקבותיה אף את נפילתם של הכפופים להם.

בין כשלון לאחריות

הכישלון - אנושי הוא, ושורשו בעץ הדעת בגן עדן. העונש – הבא בעקבותיו - אינו מושת על האדם כנקמה על הכשלון וכבר לימדונו חז"ל ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו". תפקידו של העונש הרוחני להביא את האדם להכרה כי הוא ורק הוא נושא בעול האחריות על מעשיו. נטילת האחריות על כשלון מבטיחה את תיקונו ואת מניעת הישנותו, הבריחה ממנה ממסדת אותו ועל כך נענש הבורח.

ניתן לומר כי משבר מנהיגותי, הפוקד חברה הינו תוצאה של הנהגה שאינה מכירה באחריות על תוצאות מעשיה. על ידי התנהגות זו - יוצאים המנהיגים מהיכל ההנהגה ונכנסים בשערי העסקנות התככנית שם שולטים ה"ראש הקטן" ה"דילים" ומרכזי המפלגות. כשמונהג עם על ידי מונהגיו, העם הוא המנהיג. אך כיון שאין העם נושא באחריות המנהיגותית ואף אינו מוכן להתנדב ולשאתה, מונהג העם בידי מונהגים, המונהגים אף הם על ידי מנהיגים שאינם ראויים להנהגה.

בית מדרש למנהיגים

תחילתה של נטילת אחריות והודאה בכשלון שורשה בהכרתו של מנהיג כי אין העם משרת את יצר שלטונו האישי אלא משתמש הוא בכוחו ובכשרון שלטונו לטובת בני עמו. הסיבה לחוסר המוכנות של אדם להודות בטעותו מיוחסת על ידי חז"ל למידת הגאווה שיש בו באדם. לעומת זאת נטילת האחריות תוביל להכרה בטעות הכרה שתוליד הודאה וההודאה בזרועה של הענווה היא תלויה ועל מצעה היא צומחת.

כדי להנהיג נדרש המתאים לכך לברוח מן ההנהגה, בריחה המלמדת על ענווה השוכנת בקרבו. אם ירדוף אדם אחר המנהיגות אין הוא ראוי לה. שורשו של המשבר המנהיגותי הפוקד את עמינו נעוץ בעובדה כי מנהיגינו לוחמים ביניהם כדי להגיע אל כס ההנהגה במקום לברוח ממנו, עובדה המלמדת כי הגאווה שולטת בכיפת השלטון.

אמור מעתה, אם חפצים אנו להמליך עלינו מנהיג בעל שיעור קומה הנוטל אחריות על מעשיו ועל מעשי עמו, נדרשים אנו לבחור באדם הבורח מן השררה, המכיר בעומס האחריות המוטל עליו ולא באלו הרודפים אחר הכבוד והשררה.

העמידו נא ידידי את כס המלכות ברחובה של עיר והכריזו בקול כי כל הרוצה ליטול את הכס יבוא וייטול. את השועטים אל הכסא הרחיקו הם אינם מנהיגים.

אם תבחינו באדם המפלס את דרכו ומתרחק מן הכסא ומן השררה. תיפסוהו!!! הוא המנהיג האמיתי!!!

שבת שלום.