פרשת לך לך: מנוע ושמו עיניים ולב

אף אחד מאיתנו לא צריך להזכיר לעצמו מידי בוקר שמסוכן להכניס את היד לאש, גם לא שמסוכן לשתות רעל.

ומאידך גיסא אומרת המשנה בפרקי אבות (ב, ד): אל תאמין בעצמך עד יום מותך, בעניינים רוחניים צריך האדם לעמוד תדיר על המשמר, ולראות שמא הוא חלילה נוטה לצד הלא טוב, ותמידין כסדרן צריך האדם לעורר את עצמו ע"י לימוד בספרי מוסר ויראה, כידוע.

מדוע?

הלא עבירה שורפת פי כמה וכמה ממה שהאש שורפת!

כולנו מאמינים בשכר ועונש, ואנו יודעים נאמנה שעל כל מעשה ומעשה ניתן דין וחשבון, אנו גם יודעים שחומרת העונשים על העבירות חמורה מאוד.

די אם נתבונן בדברי הרמב"ן הידועים כי לו הייתה ניתנת לאדם האפשרות לבחור בין רגע אחד של עונשי הגיהנום לבין יסורי איוב כל ימי חייו, היה האדם בוחר באפשרות השניה! נו, אז איך יתכן אם כן שאנו ממשיכים לחטוא ה"י?

נניח והיו אומרים לנו שבכל פעם שנדבר לשון הרע, יכניסו את קצות אצבעותינו לאש, האם מישהו היה מעיז להעלות על דעתו לדבר לשון הרע? מהאש הפיזית אנו מפחדים, ומהאש הרוחנית ששורפת פי כמה וכמה – לא, היתכן?!

ואולי כדאי שנשאל דווקא מהמקום החיובי של קיום המצוות, והשכר הניתן על כל מצווה ומצווה. נניח והיו מבטיחים לנו על כל רגע של לימוד תורה 100 דולר, האם מישהו היה מתבטל?

איך יתכן שהכסף הגשמי "מדבר אלינו", ואילו השכר הרוחני שניתן תמורת כל מצווה ומעשה טוב - שהוא גדול לאין ערוך מכל שכר גשמי שקיים בעולמינו - לא מדבר אלינו כ"כ?

הלא דברי חז"ל מלאים במעלת השכר הרוחני העצום שניתן תמורת כל מצווה ומצווה, די אם נתבונן במה שאמרו חכמים בפרקי אבות (ד, יז): יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, וכן במאמרים רבים ונוספים שֶמורִים על עוצמת השכר הניתן עבור כל מעשה טוב שלנו בעולם הזה, למשל, המשנה המפורסמת בסוף מס' עוקצין: אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר

(משלי ח), להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא. ופי' שם הרע"ב: יש, בגימטריא הכי הוי, שלש מאות ועשר. כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה, שאין העולם הזה כולו אלא חלק משלש מאות

ועשר ממה שיש לכל צדיק וצדיק נחלה לעולם הבא.

במקביל אנו מוצאים מאמרים רבים שֶמוֹרים על עוצמת השכר לכל מי שנמנע מעבירה,למשל מה שאמרו במשנה בסוף מכות כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ע"ש.כן ידועים דבריו של הגאון מוילנא באיגרתו המפורסמת ש"כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו [מלשון הרע] זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער".

מדוע א"כ איננו נמנעים מעבירות בשעה שמבטיחים לנו שכר רב כ"כ?

בוודאי שאנו צריכים להיות כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס (אבות פ”א מ”ג), ובכל אופן כולי האי ואולי, הלוואי ולפחות נירא מעבירה ולו מאימת הדין, או שלפחות נרדוף אחר המצוות בגלל שכרם, זה ודאי עדיף מכלום. וכבר אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (נזיר כג ע"ב).

ע"מ לענות על השאלות הללו נעיין בשאלה עצומה שמתעוררת בפרשת השבוע.

נסיון ה"לך לך"

הנסיון הראשון של אברהם אבינו שמופיע בתורה, מופיע בפסוקים שפותחים את פרשתינו: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

הפסוק הזה מכיל בתוכו את תמצית הניסיון, הקב"ה דורש מאברהם אבינו לעזוב הכל, להתנתק מכל עברו, מארצו ממולדתו ומבית אביו, וללכת לעבר הבלתי נודע.

ניסיון לא קל, בפרט בהתחשב בגילו של אברהם אבינו – שבעים וחמש, ובגילה של אשתו שרה - ששים וחמש. בגיל כזה לתפוס את מקל הנדודים, לעזוב הכל וללכת ל.... זה ודאי לא קל.

אלא שכשאנו קוראים את הפסוקים הבאים, אנו תמהים, האם זהו ניסיון? שימו לב כמה הבטחות הקב"ה מבטיח לאאע"ה לו הוא ישמע לו:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

בפסוקים אילו מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו כי לו הוא ישמע בקולו הוא יזכה לכל הדברים הבאים:

א. ילדים – ואעשך לגוי גדול [בהתחשב בגילם של אברהם ושרה מדובר בהבטחה עצומה, מה גם שזו הייתה תקוות חייו של אברהם. ראה בהמשך הפרשה (טו, ב) "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי"].

ב. עשירות – ואברכך - בממון (רש"י).

ג. הוספת אות לשמו – אברהם – ואגדלה שמך, וראה עוד ברש"י.

ד.כוח הברכה – והיה ברכה, וראה רש"י לפירושים נוספים.

ה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר – כפשוטו, כל מי שיברך את אברהם ימצא את עצמו מבורך, ולהיפך – להיפך. כוח רוחני עצום.

ו.ונברכו בך כל משפחות האדמה, ומפרש רש"י: אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וע"ש עוד. אברהם אבינו ייהפך לסמל של האדם המוצלח, זה שמתברכים להיות כמותו.

ואם בכל אלה לא די, הרי שכבר בפסוק הראשון הקב"ה אומר מפורשות לאברהם אבינו שהניסיון הזה "משתלם", לֶך לְךָ ומפרש רש"י את כפל הלשון: להנאתך ולטובתך, ע"ש.

כך שהשאלה "צועקת" מן הפסוקים עצמם, האם אחר רשימה ארוכה של הבטחות משמעותיות כ"כ – אפשר לקרוא לזה ניסיון? ברור שקיים קושי בעקירה ממקום מגורים, אך כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לאברהם אבינו שכר רב כל כך – הקושי מתגמד ואף נעלם כליל לכאורה, אז היכן הניסיון הגדול?

מספר דרכים נאמרו בישוב השאלה, ראה למשל בדבריו של האור החיים הק' על הפסוק (ד) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" שהתורה מעידה על אברהם שהוא לא הלך בגלל כל ההבטחות הללו, אלא רק בגלל "כאשר דבר ה'" – לקיים את רצון הבורא, הליכה טהורה שכל כולה לשם שמיים ולא לשם קבלת מתנה כזו או אחרת.

אנו נצעד בדרכו של בעל ה"תורת אמת" - הרה"ק ר' לייבל'ה אייגר זי"ע, נכדו של הגאון רעק"א, ונביא את דבריו בתוספת נופך.

מה מניע אותנו – המוח או הלב?

ע"מ להשיב על השאלות הללו ניאלץ לחקור היטב את עצמינו...

נשאל את עצמינו, מה מפעיל אותנו בחיים – המוח או הלב, הידיעה או ההרגשה?

אין ספק שֶלו נענה על השאלה הזו - ספונטנית, התשובה וודאי תהיה – המוח - השכל, הלא אנו אנשים חושבים, רציונליים, לא כן?

אז זהו שלא!

כולנו יודעים שמאכלים עתירי שומן מזיקים לבריאות, האם אנו אכן נמנעים מאכילתם?

המעשנים מודעים היטב לסכנה הרבה שכרוכה בעישון, האם הם מפסיקים לעשן?

הרגלים רבים שאינם טובים מושרשים אצל כל אחד מאיתנו, האם אנו נגמלים מהם?

המטה ללוחמה בטרור מפרסם מדי פעם אזהרות מסע למקומות מסוימים, ודבריהם מבוססים על הערכות מודיעיניות מבוססות ואמינות, לצערינו פעם אחר פעם אנו רואים כיצד חלק גדול מאוד מהציבור לא "לוקח" את הדברים ברצינות, עד שחלילה קורה אסון לשונאיהם של ישראל ה"י, מדוע? האם מישהו חושב שהדברים נאמרים לחינם? לא ולא! ובכל אופן, אתה רואה שלא כולם מתנהגים לפיהם.

הלא אנו יודעים בידיעה ברורה שלא נכון, בריא, וכדו' להתנהג כך, מדוע אנו בכל אופן מממשיכים בהתנהגויות הללו?

כי אנו רגילים... וזה מושך אותנו ונחמד לנו....ו........

מה שמלמד שלא הידיעה היא זו שבהכרח מפעילה אותנו, אלא ההרגשה היא זו שמפעילה אותנו, הסיגריה קורצת למעשנים, והעוגות מגרות את העין, וכך כל יתר ההרגלים השליליים שדבקו בנו.

מתי נצליח להיגמל מהם?

ביום שהידיעה תיהפך למודעות.

ביום שהידע שבמוח ימלא את הלב.

ידיעה - זו האינפורמציה גרידא, והיא יכולה להיות אצל האדם ברורה לחלוטין, אך כל עוד האדם לא יהיה מודע – דהיינו שהוא אכן יפעל ויתנהג על פי אותה הידיעה, אין לידיעה כל משמעות מעשית.

המוח יכול להתוות מדיניות – אסטרטגיה, אך מי שמפעיל את האדם באמת זה הלב, ההרגשה הפנימית של האדם.

בגוף האדם ישנם שני איברים חשובים ונחוצים מאוד, הלב והמוח. הם מאוד קרובים מבחינה פיזית, אך המרחק הרוחני ביניהם הוא אדיר, וכפי שאמר פעם אחד מראשי הישיבות "המסלול הקצר ביותר והארוך ביותר הוא הדרך בין המוח ללב".

לא לחינם אומרת התורה (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבת אל לבבך" – לא די בידיעה גרידא, הידיעה צריכה למלא אותנו, כיצד? - והשבות אל לבבך, כשנשיב את הדברים אל הלב או אז הם אכן יפעלו את פעולתם וישפיעו עלינו כדבעי.

תוכלו לבחון את הדברים כמעט בכל שטח מתחומי החיים, ותמצאו שהדברים נכונים.

האם תעדיפו לקנות בחנות הזולה יותר, או בחנות שנותנת שירות ויחס טוב יותר?

האם חיוך של סוכן מכירות לא ישפיע עליכם יותר מאשר איכות המוצר אותו הוא מעוניין למכור?

שפת הלב – השפה המוחשית

אחר שהראנו לדעת את עוצמת השפעתם של הלב וההרגשה על כל אחד מאיתנו, נוסיף נדבך נוסף ונחדד את הדברים: לא הרי שפת הלב כשפת המוח.

אל המוח מדברים במלים, אל הלב מדברים בתמונות.

המוח – השכל מבין אינפורמציה, לוגיקה, הגיון, ובאופן יחסי אפשר לשכנע אותו בקלות.

שפת הלב – לעומת זאת – היא שפת המוחש, מה שמוחשי ונראה לעין מדבר אל הלב, ומה שלא – כמעט ולא תופס אצלו מקום.

הלב מִתְפַעֵל ומתרגש, ממה שהוא רואה ולא ממה שהוא יודע. הוא יכול להתפעל גם מידיעה גרידא, אם היא "חמה" ומרגשת, לא הרי ידיעה "קרה" ואינפורמטיבית כידיעה "ריגושית"...

"עיניים רואות ולב חומד" כלשון חכמינו.

עכשיו הבנתם מדוע "תמונה אחת שווה אלף מלים".....

יתירה מזו, ההשפעה החזקה ביותר על הלב – היא דרך החוויה האישית, כשהלב חווה דברים בצורה מעשית הם משפיעים עליו בצורה החזקה ביותר.

אנו מאמינים אך לא רואים

שאלנו מדוע איננו מתפעלים מהשכר שניתן לנו עבור המצוות כשם שאנו מתפעלים משכר גשמי? ומדוע אין אנו נרתעים מעונשם של העבירות כשם שאנו נרתעים מעונשים פיזיים?

התשובה לאור הדברים היא פשוטה, אנו ודאי מאמינים בשכר ועונש, אבל אילו אינם מוחשיים אצלינו, 100 דולר הוא סכום שאנו רואים מול העיניים, את השכר הרוחני איננו רואים.

אש שורפת, רעל ממית - זה מוחשי, אש הגיהנום אינה מוחשית.

ואנו כבר למדנו שהאדם מופעל ומִתְפַעֵל מהמוחש בדווקא.

אמונתינו היא במוח, אך כפי שראינו בכך לא די, משום שבשעת ניסיון עומד לנגד עיננו הטוב המדומה של העולם הזה - כאן ועכשיו, מגרה ומפתה, לעומת שכר או חלילה עונש רוחני עתידי.

אחד מבעלי המוסר הגדיר זאת כך: היצר הרע - משלם בכסף מזויף אך במזומן, היצר הטוב - משלם בצ'ק בנקאי אך דחוי.

האדם רואה מול עיניו את עולם הגשם, והוא מאמין שקיים עולם רוחני, העולם הגשמי הוא אמנם עולם השקר אך מה לעשות והוא "חי", צועק, מגרה, הוא מוחשי, ואילו עולם הרוח הוא ודאי עולם האמת אך אחרי הכול הוא לא לנגד עינינו וממילא באופן טבעי הוא פחות משפיע עלינו.

כמובן שחלק מרכזי מאוד בעבודתינו הרוחנית הוא להפוך את הידיעה למודעות, ולהשריש בקרבנו את האמונה בצורה חדה חיה ומוחשית, כך שהדברים יעמדו לנו כמגן בשעת ניסיון.

איך בכל אופן נשפיע על הלב?

קיימות מספר דרכים שמובאות בספרי המוסר, ע"מ שדברים אכן יחלחלו וישפיעו בפנימיות הנפש של האדם, למשל, חזרה ושינון תמידי של ספרי מוסר ויראה, לימוד בקול ובהתלהבות, ועוד, בצורה כזו יש לדברים השפעה עמוקה על הנפש, הם חודרים לתת המודע של האדם והם משפיעים עליו ביתר שאת כאילו הוא רואה זאת בעיניו.

עצה נוספת שמוזכרת בספרי המוסר היא חזרה על קטע מסוים מדברי חז"ל וכדו' ש"מדבר" אל האדם במיוחד, עשרות ומאות פעמים, עד שהדברים נקלטים ומשפיעים עליו בכל עת. בעניין זה ידוע הסיפור על הגר"א שחזר במשך לילה שלם מאות פעמים על מאמר חז"ל (שבת לג ע"ב) "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" {עד כדי שהדברים השפיעו על שכינו ששמע זאת כל אותו הלילה ובעקבות זאת הוא סגר את כל עסקיו והקדיש את חייו לתורה ועבודת ה', ראה את הסיפור במלואו בספר "חיים של תורה" להר"י בייפוס שליט"א בח"ב עמ' רפא וע"ש שהאריך בזה}. כן ידוע בעולם הישיבות הסיפור המפורסם שמספר הגר"י גלינסקי שליט"א על הסטייפלר זי"ע כיצד בהיותו בחור הוא חזר במשך לילה שלם על מאמר חז"ל (עירובין נד ע"א) "שיננא חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמיא", {מאמר חז"ל שמורה על זמניותו של העולם והצורך "לחטוף" תורה ומצוות כמה שיותר}.

"טכניקה" זו מנוצלת להבדיל גם בעולם הפרסום והפוליטיקה, שם מרבים להשתמש במסרים פשוטים וקצרים, קלילים וקולעים, וחוזרים עליהם פעמים רבות עד שהדברים נטמעים בלב ההמון. גם בעולם הפסיכולוגיה מקובל להשתמש בטכניקה זו, ואין כאן המקום להאריך.

כאמור, הרעיון מופיע כבר בספרי קודש ואנו צריכים לנצל אותו לצד הקדושה.

אברהם מאמין בלב שלם, אך מה הוא רואה בעיניו?

ומעתה מתיישבת כמין חומר השאלה אודות ניסיון ה"לך לך" של אברהם אבינו, שאנו תמהנו שלכאורה אחר כל השכר הגדול שמובטח לאברהם, אין כאן כל ניסיון, והתשובה ברורה לאור הדברים.

אברהם אבינו בוודאי האמין בכל לב בדבריו ובהבטחותיו של הקב"ה, ובכל אופן מה הוא רואה לנגד עיניו?

הוא כבר בן 75 ,שרה אמנו כבר בת 65, סוף סוף אחר הרדיפות שהוא עבר באור כשדים, הוא בא אל המנוחה ואל הנחלה, יש לו ב"ה קהילה יפה ומשגשגת בחרן ["ואת הנפש אשר עשו בחרן" (פסוק ה), ראה רש"י], הוא מצליח להשפיע אמונה על הסובבים אותו, הוא נמצא במעמד גבוה ומכובד, ואת כל זה הוא רואה לנגד עיניו.

וכעת בא הקב"ה ומצווה עליו לעזוב הכל וללכת לעבר הבלתי ידוע, אמת נכון הדבר שהקב"ה מבטיח לו הבטחות מופלגות, אבל הוא אשר אמרנו, למוחש שעומד מול העיניים קיימת השפעה חזקה יותר מאשר הבטחות עתידיות.

הלא לנו קשה יותר לשנות הרגלים פעוטים הרבה יותר, את חנות המכולת שלנו אנו מתקשים להחליף, ק"ו בגיל כזה ובמעמד כזה, לעזוב ולנטוש הכל לטובת נדודים שאין להם יעד מוגדר.

ואברהם אבינו, למרות הכל, שומע בקול ה', מתנתק מהכול, והולך כאשר דבר ה'.

אברהם המאמין שאינו מהרהר אחר דבריו של הקב"ה, הראה לנו – בניו – את הדרך, למרות הכל, בעוז ובתעצומות, לא להתרגש ממראה העיניים של עולם הגשם, להאמין באמונה תמימה וחיה – וידעת היום והשבות אל לבבך - ולצעוד בעוז בדרך ה'.

שבת שלום!