"טוב, השבוע אנחנו נוסעים לצימר. רק תבחרי, הגליל העליון, מישור החוף, או רמת הגולן"? אני מודיע בחגיגיות לאשתי, מנסה להלהיב אותה לבחור כבר כיוון. "שום צימר ושום בטיח" היא קובעת בפסקנות. "למה"? אני מזדעק. "שנינו עובדים כל כך קשה, לא מגיע לנו קצת לנוח, איזה שלושה ארבעה ימים בשקט וניתוק מוחלט מההמולה היומיומית שלנו"? "לא אמרתי שלא מגיע לנו לנוח, אבל זה לא כזה פשוט".
"מה עם אוכל כשר כמו שצריך"? "מה עם בית כנסת נורמאלי לשלוש תפילות ביום"?
-"מה הבעיה"? אני מנסה כרגיל נגד כיוון הנסיעה, לתת מענה לכל קושיותיה. "ניקח איתנו אוכל. ובית כנסת נמצא, אנחנו בישראל לא במדבריות אפריקה... אל תדאגי, יהיה בסדר".
"אה, באמת? אתה רוצה שנצא לטיול בחיפוש אחר בתי כנסת? וחוץ מזה במחירים האלה של אוגוסט, אני מעדיפה להוציא כבר על נסיעה לחו"ל". "אתה בכלל טס בעוד חודשיים לניו יורק, לא"?
כך בעוד אופציית הנופש בארץ דועכת לה, אני מוצא את עצמי מהרהר בדבר אפשרויות הנופש לנואשים כמוני. או שנופלים על איזה קרוב משפחה מדרגה שביעית, שהפעם האחרונה שראית אותו זה באלבום התמונות מהבר מצווה שלך לפני כעשרים שנה... או שמתנחלים אצל חברים במחיר כבד של לקחת תחת חסותך את עשרת ילדיהם ההיפראקטיביים להרי יהודה ולהתבונן מקרוב בצב זקן ואיטי במיוחד מזן הולך ונכחד. מה עושים באמת אנ"שים כמוני הרוצים לצאת לחופשה? יוצאים עם שחר למסע טרקטורונים בוואדי מחלול וחוזרים בחצות הליל?
איך קינאתי בשבוע שעבר ביושבי הסובארו סטיישן הלבנה והחבוטה שחלפה על פניי בכביש החוף מקרטעת ומעשנת. "אין ייאוש בעולם כלל" חייך אליי מהסטיקר סמיילי שעבר גיור כהלכה וליבי נחמץ בקרבי. מאחור היו דחוסים להם שמונה ילדים מיוזעים ומאושרים, כשחלקם מבצבצים מצידניות שעמוסות לבטח בבשר עסיסי וריחני. מלפנים, ההורים: האבא, בעל-תשובה עם כיפה ענקית לבנה שמכסה את תנוכי אוזניו.
פאותיו הארוכות והסבוכות מתבדרות ברוח, בידו השמאלית סיגריה מעוכה כאילו לא מספיק שלילדיו אין מספיק חגורות בטיחות ברכב לא רק שהוא מסכן את חייהם הוא גם פוגע בבריאותם ואף דעתו מוסחת ומרוכזת בעישון הסיגריה מאשר בריכוז בדרך, כל כולו חיוך של קדושה מאוזן לאוזן למשמע בדיחותיו של הרב אמנון יצחק ככל הנראה.
לצידו, מאופקת יותר, האימא בשביס זרחני, קוראת בדבקות, בנענוע ראש מכני, מתוך ספר תהילים. הם לא היו נראים מודעים כלל למלחמת העולם השלישית שמתחוללת בספסל האחורי. שקיות של במבה וביסלי מתעופפות מעל לראשיהם. הנה, כך נראית חופשה אמיתית, אני חושב לעצמי. למה אני לא יכול לצאת ככה בספונטאניות לתור את הארץ הקדושה לאורכה ולרוחבה?
"זה פשע שדחפו ככה חמישה ילדים יותר מהמותר במושב שמיועד לשלושה!" פסקה הגברת והמשיכה: "למה רק אצלנו הורים שיוצאים לנופש לקחת סיכון בהסעת ילדים במספר גדול מהמותר? איך מסבירים להם שהם לא מצפצפים על החוק אלא על חיי ילדיהם? אנשים צריכים להבין אחת ולתמיד, רכב שעמוס מעבר למותר הוא סכנת נפשות ליושבים בתוכו ולרכבים בסביבתו. עומס כזה מקשה על השליטה במכונית מה שמעלה את הסיכוי לתאונה וגם האפשרות של הנהג לחלץ את נוסעי המכונית בשלום מאירוע לא צפוי על הכביש, יורדת פלאים. אנשים חייבים להכניס לראשם את המודעות לסכנה הכל כך מוחשית הזאת ולשים לזה סוף"!
-"כן אבל מה זה קשור לחופשה שלנו"? התקוממתי מהיסח הדעת הזה שנכפה עליי. "זו הסיבה לכך שאת לא רוצה לצאת לחופש"?
"לא רק, הנה לך עוד סיבה" אומרת לי אשתי ודוחפת לידי חוברת "נופש למהדרין בחופש". התבוננות חטופה בחוברת הפרסומית של צימרים "כשרים למהדרין", כך לפחות מופיע על הכריכה. מגלה, שלא מהדרין ולא נעליים. "כשר בהשגחה מקומית"; "כשר בהשגחת מועצה מקומית הגליל העליון".
"אפשרות לבשר גלאט בהזמנה מראש, צימר אבו חסן..." ממתי מועצות מקומיות מלוות תהליך בישול ואפיה בכשרות מהודרת? אני מדמיין לעצמי איזה קיבוצניק במכנסי חאקי ושפם עבות, מודיע לי חגיגית שהבשרים היישר מגוש קטיף (ז"ל) והנענע נתלשה מגינתו של הרב לנדא". או משהו בסגנון הידוע, "בטח שזה כשר, אתה מעליב אותי, אתה יודע שסבא שלי היה רב גדול בעיראק וסבתא שלי מצילה במקווה...?"
בלית ברירה, אני מרים טלפון לסוכן הנסיעות שלי ומתעדכן במחירי הכרטיסים לניו יורק השתא. הלב שלי כמו מכונת תפירה גוססת, הרגליים שלי מתחילות לרעוד והדם אוזל לי מהפנים לכיוון העקבים. "אם אתה רוצה באמת לחסוך", הוא אומר לי, "תטוס דרך לפלנד, עם עצירת ביניים נוספת בבנגלדש. וזה יעלה לך במקום 2000$ רק 1650$...". חופשה במחיר של פשיטת רגל והתקפת לב, מעולם לא נראתה טוב יותר.
