הרב לורנץ נלקח בהוראת רבותיו, לעשייה הציבורית, היישר מן גמרא, מלימוד התורה בה הגה בהתמדה רבה. בעשייתו הציבורית עשה ופעל רבות ונצורות למען הכלל ובפרט, אך כל זאת היה אצלו כורח השעה בלבד: ברגע שעזב את תפקידו הציבורי שב להתרפק על לימוד התורה, בערגה ובחשק כמקודם.
זו היתה מהותו ושאיפתו כל הימים.
יכולני להעיד כחבר ילדות של בניו כי הנושא עליו דיבר ואשר בו ראה חשיבות עליונה זה להיות בן תורה, לכך חינך את ילדיו וזו הייתה משאת חייו, וככזה היה כל ימיו. וסופו מעיד תחילתו ועל כל ימיו אשר עם פרישתו מן הכנסת ומן החיים הפוליטיים שב לשבת על מבועי התורה ולהתמיד בלימודה.
משנדרש לעשיה הציבורית, היה לנאמנם של גדולי התורה - שולחיו, כשידו לא זזה מידם, ובכל ענין ציבורי היה נועץ עמם. הוא היה נושא ונותן עמם בכל נושא, מעלה את הצדדים השונים, שואל ומקשה אולם ברגע שנתנו הם את הוראתם היה מבטל דעתו מפני דעתם, גם כשהיה זה קשה, הוראתם היתה קודש עבורו. והם מצידם סמכו עליו וראו בו שליח נאמן ליהדות החרדית בארץ הקודש. השקפתו היתה בהירה, ברורה ומוצקה, נשענת על דעתם הצרופה של גדולי ישראל, וממנה לא זע כמלא הנימה.
כשליח ציבור נלחם בגאון את מלחמותיו של הציבור החרדי בארץ ישראל, ועמד על זכויותיו בתחומים רבים כשהכל נעשה על ידו בצורה מכובדת ודיפלומטית, הוא לא פעל בדרך של התלהמות אלא בדיפלומטיה, בהשכל ובהסברה משכנעת הצליח להביא למילוי בקשותיו. הוא פעל רבות למען מוסדות החינוך והישיבות הקדושות כאשר גדול מפעולותיו נעשה מאחורי הקלעים ומתחת לפני השטח.
במסגרת המפלגה היה דמוקרטי מאוד, לא דחה דעות אחרות ואף צעירים שהביעו דעות מועילות והגיוניות קידם ופיתח בגישה ליברלית ודמוקרטית.
באצילותו ופקחותו הרבה קידש שם שמים בפועליו, כשבאישיותו המכובדת והמכבדת, התאהב על הכל וגם אנשים הרחוקים מתורה העריכוהו והוקירוהו.
הרב לורינץ ניחן בכשרון מיוחד לנתב ולנהל ישיבות בצורה מיוחדת ונבונה ולהביא את מקבלי ההחלטות להגיע להחלטות אותם רצה.
כעסקן ציבור אמיתי דאג בכל מאודו לכלל ולפרט, כאשר כולם ללא הבדל רקע עדה או מוצא, ספרדים כאשכנזים חסידים וליטאים, מסורתיים ואף חילוניים, מצאו בו כתובת לשטוח את בעיותיהם והוא בנפש חפצה ובענוות חן שומע את הדברים ועושה את המרב למצוא פתרון הולם לבעייתם.
הרב לורינץ, היה דמות נדירה של עסק ציבור שהקדיש בהוראת רבותיו את מיטב שנותיו למען הציבור ונשאר יחד עם זאת בן תורה מובהק כל חיו כשהוא כותב חידושי תורה ועמל בלימוד התורה עד סוף ימיו ממש, כאשר בצלילות דעת עד הרגע האחרון נאחז רק בדברי תורה וקדושה ובקריאת שמע החזיר נשמתו ליצורה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.