מנהלים זועמים על הפיתרון לחינוך המיוחד: "מקצצים לנו מהלחם וקונים מים"

שאלה זהה, אם כי בשפה שונה, הפנה השבוע יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני לסגן שר החינוך מנחם לייזר מוזס. ביום חמישי האחרון, נועדו גפני ומוזס עם שר החינוך גדעון סער ובכירי האוצר בראשות משה בן סימן טוב, כדי לדון במה שנראה כמשבר גדול על כסף קטן: סוגיית כיתות החינוך המיוחד שעלותה מוערכת, לכל היותר, ב-18 מיליוני שקלים.

הפרשה הזאת, נחשפה כאן בשעתו, עוד לפני החופש הגדול, בעת שמשרד החינוך שיגר מכתב למנהלי אגפי החינוך בערים החרדיות עם הנחיה לפתוח כיתות חינוך מיוחד ללקויות קשות בלבד. מאז ועד היום, עברו נופשים אינספור בצימרים של מירון. החופשה הסתיימה, אבל ילדי החינוך המיוחד טרם התחילו את לימודיהם. מוזס הבטיח להם בשידור חי פתרון עד יום שני שעבר, וכדי לממש את ההבטחה, נאלצו ההורים לשכור השבוע את שירותי עו"ד אביעד הכהן הזכור לכולנו מעמנואל. רק שלא יוציאו מהמחסנים את המאהל מעמנואל, וישמישו אותו לכיתת חינוך מיוחד.

המשבר היה אמור להיפתר ביום חמישי שעבר, בפגישה בה השתתפו, כאמור, כל הקודקודים. קווי הגזרה של ישיבות מהסוג הזה, נסגרים בדרך כלל מראש, כאשר הבכירים בכבודם ובעצמם מתיישבים בחדר אחד רק אחרי שהם יודעים שיש על מה לדבר. לפחות במשקפיים של יו"ר ועדת הכספים זה בדיוק מה שהיה גם הפעם: הוא אומנם רטן מלכתחילה שהוא לא יכול, בכל משבר, להפוך ל"כספומט של המדינה", אבל בסוף, כמנהג הבנקאים שרוטנים ומאשרים, השיג מהאוצר תגבור תקציבי של חמישה מיליוני שקלים. גפני היה בטוח שמשרד החינוך יראה דוגמה אישית של שוויון בנטל וישלים את התקציב הנותר.

סער ראה את הדברים אחרת: "את הכסף, בכלל קיבלנו מהאוצר והמחסור בשעות חינוך מיוחד קיים בכל המגזרים ולכן, כל שקל שנכנס עד עכשיו וייכנס מכאן ולהבא יחולק בין החינוך הכללי לחינוך החרדי", הצהיר סער בפוזה ממלכתית.

פניו של גפני התכרכמו. הוא היה בטוח שבא לסגור פינות ומצא עצמו בקרן זווית. אם היה עושה שיעורי בית מראש, ולא ממתין לתגבור לימודי מסער, תוך כדי ישיבה, היה גפני מגלה ששר החינוך סוגר בשנת הלימודים הנוכחית, חשבון שנפתח בשנה שעברה.

ומעשה שהיה כך היה: בשנה"ל הקודמת, כמו בנוכחית, התווספו כ-5,000 שעות גידול טבעי לחינוך המיוחד החרדי. המנהלים התלוננו אז (כהיום), שחסרות להם עוד כ-4000 שעות. דלית שטראובר עשתה אז את צעדיה הראשונים כמנכ"לית חדשה שהחליפה את שמשון שושני. הנעליים היו גדולות ואת הצעדים הראשונים היא עשתה בהיסוס.

אחת הפגישות הראשונות של המנכ"לית הטריה במשרד, עסקה בשעות החסרות בחינוך המיוחד החרדי. הקולות של הילדים המיוחדים נגעו לליבה והפעולה הביצועית הראשונה שעשתה על כיסא המנכ"לית הייתה, להעביר תוספת תקציבית שהשלימה את השעות החסרות בחינוך המיוחד במגזר החרדי.

כשסער שמע על זה הוא יצא מכליו: "את תוספת התקציב", אמר השר למנכ"לית, "השגתי מהאוצר בשביל להשלים חסרים שקיימים גם במגזר החילוני. מה פתאום הלכת ושמת הכל בחינוך החרדי?". הפוליטיקאי המשופשף, סער, שהצליח במחצית השנייה של הקדנציה לבנות תדמית חדשה במגזר החרדי, הבין שאת הנעשה אין להשיב, ואחרי שהמנכ"לית נתנה, הוא לא יכול להפוך לאיש הרע ולקחת בחזרה. דבר אחד הוא הבטיח כבר אז: "הטעות הזאת, של העברת תקציבים אך ורק לחינוך המיוחד החרדי, לא תחזור על עצמה בשנת הלימודים הבאה".

לשר, בניגוד לסגנו, יש כלים להבטיח וגם לקיים, ולמעשה, מה שאנו רואים בשבועות האחרונים, זה בעצם, מימוש ההבטחה. מנהלת אגף חינוך מיוחד במשרד החינוך, רעיה גוטמן, מציגה נתונים המעידים על חסר כפול של שעות חינוך מיוחד בחינוך הממלכתי: אם באגף המוכש"ר חסרים כ-4000 שעות (מעבר ל-5173 שהוקצו כגידול טבעי), הרי שבחינוך הממלכתי חסרים כ-9,000 שעות. מרוב דיבורים על דקות ושעות, נשמעו פקידי משרד החינוך השבוע, כמו נציגי חברות סלולאריות שלא מפסיקים לדבר על תעריפי זמן אוויר.

משימה בלתי אפשרית

עכשיו תשאלו, אז איך זה שבחינוך הממלכתי שקט-דממה? "כי שם המפקחים מיישמים את ההנחיות ומשלבים ילדים עם לקויות קלות בכיתות הרגילות", אומרת גוטמן ומסבירה, "הרי מדובר בילדים עם לקויות קלות שמקבלים גם סיוע במסגרות של כיתות שילוב. בחינוך הממלכתי לא משאירים אותם בבית אלא שולחים אותם לכיתה נורמטיבית". אשרי המאמין (תתפלאו, אך יש כאלו שמאמינים גם בלי בדיקה).

המסקנה של סער מכל הפרשה הייתה: "אם בעיית תקציב החינוך המיוחד היא מצוקה חוצת מגזרים, אז די כבר עם הנהי והבכי על כך שמפלים לרעה את הילדים החרדיים".

גפני שמע את הדברים בישיבה והתפוצץ מבפנים. לך תתמודד פומבית מול טיעון של שוויון לכל, אחרי שבמשך כארבע שנים אינך מפסיק להצהיר על היותך יו"ר ועדת כספים של כ-ול-ם. זה מה שחסר לגפני, שפקידי האוצר ידליפו נגדו שהוא מתווכח עם השר ומבקש להפנות כספים אך ורק לחרדים. אלף תמונות בחברת עובדי פרי הגליל המפוטרים לא יצליחו לאזן כותרת אחת בדה-מרקר על גניבת כספי החינוך והעברתם לילדים החרדים.

במקום לקצוף על השר החילוני, הם זעמו על סגן השר החרדי. מוזס, לטעמם, היה צריך לבוא למפגש עם תשובות ואם במקום זה הוא בא עם תירוצים וסנגוריה על השר הממונה, עולה השאלה את מי הוא מייצג: את יהדות התורה במשרד החינוך או את משרד החינוך ביהדות התורה?

במקום לקצוף על השר החילוני, רתחו בסביבתו של גפני על סגן השר החרדי. מוזס הוא זה שהיה צריך לסגור את הסיפור, עוד לפני הפגישה. אם במקום לתת תשובות הוא מספק תירוצים ודברי סנגוריה על השר הממונה, נשאלת השאלה את מי הוא מייצג: את יהדות התורה במשרד החינוך או את משרד החינוך ביהדות התורה?

נכון לכתיבת השורות, מציגים בלשכתו של מוזס פתרון חלקי לתשבץ. ראשית לכל, וזה מה שחשוב באמת: הילדים כולם ישולבו בכיתות חינוך מיוחד, ושיבוצים לרשויות כבר הוצאו. אלא מה? המימון כולו יתבסס על שני עוגנים מתוך התקציב הקיים: העוגן האחד - מספר הילדים בכיתות יעובה משמונה ילדים בכיתה לשנים עשר. השני - תקציב שח"ם (שעות חינוך מיוחד), שמתקצב שעות פרא-רפואיות בחינוך המיוחד, יקוצץ רוחבית.

"זה פתרון, זה?", זועמים המנהלים, "הרי מעבר ל-5 מיליון שהביא גפני, שקל לא התווסף. מקצצים לנו את הלחם וקונים בזה מים. הרי המשמעות מהיום והלאה תהיה הגדלת מספר ילדי החינוך המיוחד בכיתות, מה שלא יאפשר לצוות להקדיש זמן ומשאבים לילדים. בנוסף, קיצוץ בתקצוב הפרא-רפואי לכלל החינוך המיוחד, משמעותו קיצוץ של אלפי שעות של ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, טיפול באומנות. הפתרון הזה יגרום לכך שהחינוך המיוחד במגזר החרדי ייסוג שנים לאחור. את הקיצוץ הרוחבי של מוזס נאכל גם בשנים הבאות, וכל הכבוד לסגן השר".

האמת, שיותר משהסיפור הזה מעיד על מוזס, הוא מלמד על התפקיד הבלתי אפשרי שהוא מכהן בו. גפני שלכל אורך הקריירה הפוליטית, ברח מכיבודים מיניסטריאליים והתמיד לשמש אף ורק בתפקידים פרלמנטאריים הוא הראשון שיודע שלסגן שר, תחת שר מכהן, אין שום סמכות, לבד מזכות הישיבה בלשכה הסמוכה ללשכת השר.

מידת ההשפעה של סגן השר, תלויה ברצונו הטוב של השר. תשאלו את מאיר פרוש שמרד בגדעון סער, והפך לעציץ נקוב. למעלה בקודש, בשושלת הנציגות החרדית, כך חשו כל סגני השרים שכיהנו במשרד החינוך: הרב רביץ ז"ל, ראה בעיניים כלות איך השרה לבנת העדיפה בשעתו להשפיע מרצונה הטוב על יועצה חזי שיינלזון. משולם נהרי, תחת השר הממונה יוסי שריד, אכל מרורים ושכנע את עצמו שיש לזה טעם ממכר של גת. היחיד שכיהן כסגן שר חינוך עם שיניים הוא הרב משה מאיה, תחת השרה אלוני, בממשלת רבין. אבל זה כבר לא קשור לתפקיד הרשמי, אלא למידת ההשפעה של פוליטיקאי שבמרבית הקדנציה היה ח"כ נטול תפקיד. אחד בשם אריה דרעי.

מה לנו כי נלין על מוזס? כמו מתמודד מוגבל במשחקים הפרא-אולימפיים, במסגרת תפקידו ויכולתו, האיש עושה, ככל שלאל ידו. הבעיה היא ברמת הציפייה. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מוגבל והציפיות צריכות להיות מותאמות. יכול להיות שגם הסגן, שהתחייב לפתרון כאילו היה שר, ציפה מעצמו ומתפקידו, יותר מדי.

מה שנכון למשרד החינוך, נכון גם לשאר המשרדים בהם מכהנים סגנים חרדיים תחת שרים מכהנים. תשאלו את סגן שר האוצר איציק כהן, שנהנה מאמון מלא של השר הממונה ומוערך גם בלשכת שר העל הכלכלי, נתניהו (ברגעים מסוימים, כמו במשבר הרופאים, ביבי סמך על סגן שר האוצר יותר מאשר על השר). השאלה היא, מה כל זה שווה לנו ולו, אם ברגעי מבחן, נקרע השר בין נאמנותו המשרדית לבין נאמנותו המגזרית, ובאותה נקודה, כל מה שיחליט ישמש לרעתו-לרעתנו.

החלטה אגבית אחת של אוחז בתפקיד ביצועי כמו יו"ר ועדת הכספים שהורה השבוע על ביטול דיון בוועדה מ"טעמים טכניים", שווה יותר מאלף הבטחות של סגן שר לשם כבוד. אם יהדות התורה, לדוגמה, הייתה דורשת את ועדת החינוך במקום את משרת סגן שר החינוך, לא מוזס היה מתחנחן בפני השר, אלא סער היה עומד כתלמיד בפני רבו, בפתח לשכת יו"ר ועדת החינוך מוזס, כדי שיאשר בוועדה העברות תקציביות. אז אולי במקום שיישבו בלשכות וירימו ידיים כדאי שסגני השרים יעברו לוועדות הכנסת וירימו אצבעות בעוד ועוד הצבעות.

לא הגרעין האיראני ולא בעיות התקציב. תוצאות הבחירות וניצחון נתניהו היו אמורים לכבוש השבוע את הכותרות. מבלי ששמנו לב חלף עבר לו השבוע ה-4 בספטמבר, המועד שכבר נקבע להקדמת הבחירות. במקום להגיע אל יום הבוחר אחרי בליץ של מערכת בחירות קצרה, ביבי הגיע אליו כמו תלמיד מתוסכל, אחרי חופשה לא מוצלחת, עייף, יגע ומזיע.

בלשכת רה"מ שוב מדברים על בחירות, בינואר הקרוב. מי שמכיר את נתניהו סבור כי לשם הוא חותר. עובדה שאת הדיונים על תקציב המדינה הוא לא החל עד עתה. לפני שבועיים נכתב כאן כי נתניהו דורש מהשותפים להבהיר שהם נכונים לקבל עליהם את עול התקציב, עוד לפני שיציג בפניהם את תוכנית הקיצוצים.

מהרגע הראשון זה נראה כמו תירוץ שמטרתו הסופית הליכה לבחירות והשבוע התחזקה התחושה כאשר אחד משרי הקואליציה, שאל את נתניהו מה יקרה אם השותפים ייענו בחיוב: "אם ש"ס וביתנו יענו אמן על התקציב עוד לפני שראו אותו ויכריזו 'נעשה ונשמע', מה אז? תהיה מוכן להתחייב שלא תקדים את הבחירות?".

ביבי התפתל: "איך אדע שאיווט או ישי לא עושים לי תרגיל? הרי הם יכולים לומר שהם הולכים איתי ואז, אחרי שאציג את תוכנית הקיצוצים הם יפוצצו הכל וילכו לבחירות. איך אצא אז? הרי אם זה יקרה, גם אכריז על קיצוצים כואבים שירגיזו את הציבור, גם איאלץ להקפיא את כל הפרויקטים שבהם התחלנו כמו בתחום התחבורה, וגם לא אצליח להעביר תקציב ונלך על הרקע הזה לבחירות. אני צריך להיות בטוח שלא עושים איתי משחקים".

הטיעון של נתניהו בנוי לתלפיות, אבל ראש-ממשלה שרוצה למשוך את הקדנציה עד תום לא אמור להעלות אותו, בוודאי שלא בשלב בו השותפים מגששים ובודקים כיצד ניתן להעביר תקציב בהסכמה. המסקנה של השר ששוחח השבוע עם ראש-הממשלה הייתה שביבי כבר החליט ללכת לבחירות, מכל הסיבות שהיו לו בסבב הקודם – ובראשן הבור העמוק שנפער בתקציב המדינה, כאילו הוטלה לכספת של המדינה פצצה חודרת בונקרים איראניים שיצרה מכתש עמוק.

אין זו הגדה

אריאל אטיאס, הוא המנצח היחיד בבחירות שלא התקיימו. או במילים אחרות: המרוויח היחיד מדחיית הבחירות שהיו אמורות להתקיים השבוע, הוא שר השיכון. אם הבחירות היו מתקיימות במועדן המוקדם, אטיאס היה יוצא הלוזר של הקדנציה במשבצת הכי משמעותית עבורו - חריש. מי היה מאמין לו שחריש עומדת לצאת או-טו-טו למכרזים? ומי היה קונה את התירוץ שגם שיווק בית שמש מעוכב בכוונה תחילה, כדי שלא לטרפד את שיווק העיר חריש?

במקום חוברות של קבוצות רכישה המתמודדות על הנתח העצום של 5,000 דירות במכה, היינו מוצאים בתיבות הדואר חוברות של קבוצות תמיכה מתוסכלות, כמו 'הגדת פה סח של חכמי חלם', מעוטרת בציורים פרובוקטיביים של יוני, שהוציאה 'קהילת לעובדך באמת' בפסח האחרון, בשלב בו חולמי חריש, ראו לנגד עיניהם רק מרור: "מה נשתנה הממשל הזה מכל הממשלות, שבכל הממשלות היו בונים בניינים וערים ובממשלה הזו כולם רק מדברים; מה נשתנה המכרז על חריש מכל המכרזים שבשאר המקומות כבר חוזים חתומים ואצלנו רק חולמים, הלילה הזה כולנו מוחים!".

והיו שם עוד כמה פנינים, שמן הסתם היו נשלפים במערכת הבחירות: "כל בניינא ודירתא דלא חזיתיה ודלא מששתיה הווי בטיל כעפרא דארעא... מעשה בר' אליהו ישי ור' אריאל אטיאס ור' משה גפני ור' יעקב ליצמן שהיו מסובים בכנסת והיו מספרים במצוקת הדיור כל אותה הקדנציה, עד שבאו בוחריהם ואמרו להם, נבחרינו! הגיע הזמן להפסיק בדיבורים ולדאוג למגורים כי באו מים עד נפש".

אם כל הפלופ של כניסת קדימה לממשלה ודחיית הבחירות לא בא אלא כדי שחריש תצא למכרזים, דיינו. בחודשים הללו, הצליח אטיאס להכניס כמה צ'ופרים בכלל לא רעים (בסיוע ועדות התכנון במשרד הפנים. צריך לומר מילה טובה על התיאום בין משרדי השיכון והפנים שהביאנו עד הלום).

הקרטל כבר נבנה, בניסיון לרכז את כל המתחמים הגדולים ביד אחת. הכל כמובן, לשם שמיים, במטרה לשמור על מחירי קרקע נמוכים, ומי שיעז לקרוא תיגר ימצא עצמו עמוק באדמה. רק זה מה שחסר לנו שבסוף מי שיטרפד את המכרז, יהיה בכלל הממונה על ההגבלים העסקיים

בלשכתו, השבוע, הוא מנה אותם בהסבה ובחיוך של מי שהצליח לגנוב את האפיקומן: השתתפות המדינה בחמישים אחוזים מתקציבי הפיתוח; מענק בסך 40 אלף לכל קבלן שימסור את הדירות בתוך 26 חודש; הגדלת המתחמים לכ-500 יחידות דיור ויותר, מה שלא יאפשר לקבלנים להפקיע מחירים, ובמקביל, הענקת פרק זמן של 180 יום להגשת מכרזים, מה שיאפשר לקבוצות לגבש רשימות; בניית מגדל מים בעלות 110 מיליוני שקלים ובניית גשר גישה ישיר לכביש 6, ולא מתקציבי הפיתוח המוטלים (חלקית) על התושבים; ההתמודדות עם פקיד היערות שכמעט ועלתה בהצטרפותו לעתירה נגד הקמת חריש, ועוד ועוד (חלק כבר הובא כאן בשבוע שעבר, ועל החלק הנוסף, מוטל עדיין צו איסור פרסום). יכלו הטורים וההטבות לא תכלנה.

יותר מדי טוב, זה גם לא טוב. אטיאס נאלץ כעת לשבת על היציע ולתת ל"כוחות השוק" לעשות את שלהם. קבוצות הרכישה מסתערות. הקרטל כבר נבנה, בניסיון לרכז את כל המתחמים הגדולים ביד אחת. הכל כמובן, לשם שמיים, במטרה לשמור על מחירי קרקע נמוכים, ומי שיעז לקרוא תיגר ימצא עצמו עמוק באדמה. רק זה מה שחסר לנו שבסוף מי שיטרפד את המכרז, יהיה בכלל הממונה על ההגבלים העסקיים.

בצומת אליו הגענו, הרוכשים הפוטנציאליים, צריכים להיזהר שבעתיים לפני שהם מפקידים/מפקירים את כספם. לקנות מקבוצת רכישה, זה כמו לתת צ'ק פתוח. אין שום סיבה להרגיש בטוח לפני שבודקים: האם ליזם יש ניסיון של בנייה בפרויקטים בהיקפים דומים או שהניסיון האישי שלו מסתכם בחתימה על שטר תנאים כערב קבלן; מיהו עורך-הדין המלווה את הפרויקט – האם ליווה בעבר פרויקטים בהיקפים דומים, ואם כן, כמפרק או כמתפרק; האם המחירים סבירים במידה, או מוזלים בהגזמה – אם המחיר קורץ יותר מדי, עדיף למשוך ידיים לפני שגורל קבוצת רכישת הדירות המוזלות, יהיה כגורל קבוצת רכישת כרטיסי הטיסה של 'שובו בנים' לאומן.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.