פרשת ניצבים וילך: שלוש בחינות בדין

בכל שנה, כשאני מתעורר מחדש בקריאת הספרים המלמדים על כך, אני נפעם ומתרגש נוכח המתנה הזו, קטנת הכמות ורבת האיכות - לתקן בסופו של המסע את כל הדרך מתחילתה!

השבת האחרונה של השנה היא שבת חשובה ביותר, ויש במעלתה לתקן ממש את כל מה שח"ו טעינו במשך כל השנה כולה. לכן ראוי בשבת זו להוסיף מחול על קודש מוקדם יותר, וכן ראוי להחמיר בה את כל החומרות, למרות שבמשך השנה אנחנו לא נוהגים אותן, כדרך מה שמובא בהלכות ראש השנה על חומרת כשרות במאכלים במשך עשרת ימי תשובה, כך בשבת זו אנחנו צריכים להחמיר ולהתנהג.

סגולתם של עשרת ימי תשובה לדעת האריז"ל

לעומת זאת, מצינו שנכתב בשם האר"י ז"ל, כי סגולת התיקון (לתקן את כל ימי השבוע) טמונה דווקא בעשרת ימי תשובה. הרי ישנם רק שבעה ימים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים שאינם בכלל מועד. באותם שבעה ימים יש סגולה לתקן את העברות של הימים שכנגדם.

אמנם נראה לומר, כי אין סתירה בין המקורות. גם על דרך הפשט מצינו שיש מעלה בחיתום ובסיום, וכדאמרינן בש"ס: "הכל הולך אחרי החתום". מתוך יסוד זה, השבוע האחרון של השנה יונק את כוחו לטהר ולזכך את השנה הנחתמת.

ולעומת זאת, מעלת הימים שבין כסה לעשור, כוחם גדול ומכופל, והמתאמץ בעבודתו בימים אלו יכול לנפץ את מסגרת הזמן ולתקן את ימי השבוע של כל השנים שחלפו! כן ראיתי שמתרצים.

"כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה"

ישנו כלל אותו מצינו בש"ס בדיני ממונות, אך הוא תקף ונכון גם בעבודת המוסר ובעבודת ההכנה לפני המועד: "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, אמר לה ולאו אדעתיה." וראה שם ברש"י [ד"ה אמר רב הונא] דדבר שהאדם אינו נותן אל לבו, גם אם נצווה עליו איסור בדבר, הרי חזקה עליו שישכח מתוך שלא שם לבו לזכור ויעבור על הציווי.

צדיקי הדורות מסרו לנו סודות כמוסים לגבי מעלת הזמן. בכל תקופה צפונים מטמונים יקרים, ואם האדם ידע לתת לב לדברים, יוכל לנצלם ולהתעלות גבוה מעל גבוה. אמנם מציאתם של "מטמוני הזמן" מתאפשר בהצטרף ב' תנאים:

א. האדם צריך ללמוד תורה, ובפרט את הספרים המעוררים ומלמדים על מהות העבודה ושיטותיה.

ב. האדם צריך ללמוד מתוך מקום של צמא והשתוקקות וע"י זה נותר רושם בנפשו.

בהצטרף ב' חלקים אלו האדם עשוי לפרוץ את אטימות לבו, ולפתח רגישות לפרטי העבודה ודקוּיוֹתיה. בהיעדר חלקים אלו, האדם "אינו נותן אל לבו", ונעשה אדיש כלפי חומר העבודה או שכלל אינו מכיר בקיומה. מתוך שאינו לומד ומתוך שאינו שם לבו לזכור, הרי המודעות שלו לעולם הרוחני היא בבחינת "מילתא דלא רמיא עליה דאיניש", והאוצרות חולפים על ידו, מבלי שנותן לב לנצלם.

בסוף חודש אלול צריכים אנו להשקיע את כל כחותינו ביתר שאת וביתר עוז שלא להרפות חלילה דווקא בימים כל כך גורליים.

"אל תהיו כסוס" – המשל והנמשל בהכנה ליום הדין

יש משל שמובא בשם האחרונים המבטא את חשיבות "שימת הלב" כתנאי ראשון לכל צעד של עלייה, ובפרט בתקופת ההכנה ליום הדין:

בזמנם, במדינות אירופה, חלו חוקי מכס מחמירים, והמושלים נקטו ביד תקיפה לאכוף את נתיבי ההברחות בין מדינה לשכנתה. מסופר על יהודי אחד בעל סחורה מאוד יקרה, שחיפש עצה להעביר סחורתו ולהימנע מהמיסוי הכבד במעברי המכס. הלך ומכר את כל נכסיו וגייס לטובתו עגלון מקומי. העגלון ביקש סכום גבוה מאוד על מבצע ההברחה, כיון שהוא כרוך בסיכון ניכר. בראות היהודי את כל ההכנות, החל הפחד לחלחל בקרבו והיה חושש האם יצליחו לעבור את כל השלבים עד להברחת הגבול בהצלחה, וכך היה טרוד במחשבות חודש לפני היעד שקבעו.

העגלון בתחילה לא חשש כולי האי. אף על פי כן, ככל שהתקרב תאריך היעד התחיל לחשוש ולומר לעצמו: "אולי לא יאמינו לי, ויטענו עליי שלא יתכן שלא ידעתי מאומה מכל המבצע וכו'. ככל שמתקרב היום המיועד גדלו והתעצמו החששות בתוכו, והחל להעלות בדמיונו טיעונים נוספים יותר ויותר קשים שעשויים להעלות חוקריו במידה וח"ו ייתפס.

היחידים שאין להם שום דאגות ושום חששות לא חודש קודם ולא שבוע ולא שעה לפני המבצע ואף לא בשעת המבצע עצמו – הם הסוסים שמושכים את העגלה. הם אדישים לחלוטין ולא חושבים על כל התרחישים של מה יקרה אם ייתפסו, אותם לא מעניין שום דבר, לא הברחה, לא חוקים, לא מוכסים, לא משמר גבולות ולא שום דבר.

על זה היה קורא הגר"ש שבדרון זצ"ל את הפסוק: 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין', כי אם יימצא מי שלא מפחד מיום הדין ואפילו לא בימים האחרונים שלפני ראש השנה, הרי הוא דומה לסוסים שהם אדישים ולא חוששים מכלום לפני מבצע הברחת הגבול.

ג' פירושים ל"בני מרון"

המשנה בראש השנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן, בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'". והגמרא מבארת שלש פירושים למושג "כבני מרון":

א – כבני אמרנא

פירוש ראשון אומרת הגמרא: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון, הכא תרגימו - כבני אמרנא". בני אמרנא זה צאן. ורש"י מסביר: "ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד". כלומר, שהיה ממונה שבודק כל כבש עשירי, אם הוא בריא או לא בריא, גדול או קטן, את משקלו, וכך היה מחליט אם לשולחו למעשר או להשאירו אצלו ולהחליפו באחר, וכך היה סופר אותם וכל עשירי היה מסמן ואומר עליו שהוא קודש לה'.

ב – כמעלות בני מרון

פירוש שני מביאה הגמרא: "כמעלות בני מרון". היום כולם יודעים שקבר רשב"י ביישוב מרון ממוקם על ראש הר, ובתקופת הגמרא היה שביל שהיה סלול עד למקום הציון בראש ההר. אבל, כיון שהיה שביל שעולה לראש ההר, לא היה סיפק בידם לסלול שביל רחב ונוח באופן שיוכלו לעלות ולרדת זה לצדו של זה וכדברי רש"י: "כמעלות בית מרון - הדרך קצר, ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך", כלומר שאחד אחד היו עוברים.

ג – כחיילות של בית דוד

פירוש שלישי מביאה הגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל - כחיילות של בית דוד". וביאר רש"י: "כחיילות של בית דוד - וכבני מרון כבני חיילות של מלך, מרון לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה". כאן הגמרא אומרת שחייליו של בית דוד היו נמנים אחד אחד לפני שיצאו למלחמה כדי לדעת כמה מהם יוצאים וכמה מהם חוזרים למלחמה.

ובסיכום שלושת השיטות מביאה הגמרא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וכולם נסקרים בסקירה אחת. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. מאי קאמר" וכו', ע"כ. נמצינו למדים שיוצר האדם, משגיח בהשגחה פרטית ומבין לנטיות לבו ולנבכי נפשו ודן אותו בהתאם, וזהו שבאר רש"י וז"ל: "הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם - ואקרא דלעיל מיניה קא מהדר השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר אותם השגיח יחד את לבם", ע"כ. כלומר, שנסקרים בסקירה אחת ומבין ללבו של כל אחד ואחד.

והנה, ננסה להמחיש לעצמנו את גדולתו של הקב"ה עד כמה שמוחנו יכול לקלוט, והוא, שבראש השנה הקב"ה דן את כל אחד ואחד מעם ישראל בכל מקום בעולם באשר הוא, בוחן את כל מעשיו, לא רק מעשיו של השנה החולפת אלא גם מה שעשה מאז עצם בריאתו, שהרי אם אדם נכשל בעברה שח"ו עבר עליה חמש שנים קודם, והוא אמנם התנתק מאותה עברה, אך בעקבותיה ישנם אנשים נוספים שעברו עליה, וכן להפך, אדם עשה מצוה ותיקן במקום שהיה צריך לתקן, אפי' אם עכשו זה כבר לא תקף, אבל הזכויות ממשיכות ללוות אותו בזכות האנשים שנתחזקו מסביבו.

ביאור: "ספרי חיים ומתים"

וזהו מה שאנחנו אומרים בתפילה בראש השנה: "ספרי חיים ומתים פתוחים לפניך", ויש להבין, בשלמא ספרי חיים מובן מהו שפתוחים לפניך, אבל ספרי חיים מה הקשר שיהיו פתוחים לפניך? לפי מה שבארנו מובן ביותר, שכל עוד שהעברות שאדם עשה בחייו ממשיכות לגרום לנזקים ולמכשולים בעולם הזה הרי הן נזקפות לחובתו אפילו אם הוא כבר לא בחיים, וזהו "ספרי מתים". ולהפך, אדם שעשה מצוות בעולם הזה, כל עוד המצוות והמעשים טובים שלו משפיעים לטובה על אחרים הרי שזוכה לשפע של טובה גם אם הוא כבר נפטר, וזהו "ספרי חיים ומתים".

אדם שכתב ספר לפני 250 שנה, והספר ממשיך להועיל ללומדים, ויש בו תועלת ללימוד התורה או לקיום המצוות, אפילו שהלך המחבר לעולמו, בראש השנה החשבון מזוּכּה. "היוצר יחד לבם – המבין אל כל מעשיהם", כל מעשה ומעשה בפרטות שאדם עושה בא בחשבון בראש השנה אפילו לאחר שנים רבות. יש בדברים אלו כדי לשבר במעט את אוזנינו על ה"מלכות" של הקב"ה ביום הדין, והוא ביאור נפלא מאוד.

ההבדל בין שלושת ההגדרות של הגמרא ב-"כבני מרון"

רצינו לנסות להסביר מה ההבדל בין שלושת הדוגמאות שהגמרא מביאה על "כבני מרון". [הביאור הראשון היה כמו כבשים שֶׁמּוֹנִים וּמְעַשְּׂרִים, הביאור השני כמעלות בית מרון שהיה שביל צר שתהום פעורה משני צדיו, וביאור שלישי כחיילות בית דוד שהיו נמנים בקפידה].

ביאור המהרש"א

אי אפשר שלא להזכיר את המהרש"א שמבאר ששלושת הדוגמאות מפרטות את שלושת המדרגות של "ציבור" בעם ישראל, דהיינו צדיקים, בינוניים, רשעים גמורים. כמו כן, צבו"ר ראשי תבות: "צ'דיקים, ב'ינוניים, ו'רשעים". ומבאר שם שהכבשים הם כנגד פשוטי העם, אלו הרשעים, והבינוניים כנגד מעלות בית מירון שהיו ממוצעים בין שני פתחי תהום, וחיילות בית דוד הם הצדיקים.

ברשותכם, ננסה להסביר הסבר נוסף באשר להבדל שבין שלושת הדוגמאות שהגמרא מביאה:

כבני אמרנא – כפרט בתוך הכלל

אפשר אולי לומר שהגמרא רומזת לשלוש בחינות שבהן האדם נידון בראש השנה.

ניתן לחלק את המציאות הרוחנית של האדם מישראל לשלושה רבדים:

א. רובד ראשון: התמודדות האדם מול הכוחות הפועלים בתוך עצמו. האדם בכל יום מחדש צריך לגייס תעצומות נפש כדי לעמוד בדחפים שטבועים בו. התגברות האדם על יצריו ושאיפתו המתמדת בתיקון מידותיו, הינה עבודה אישית ומאוד מאוד אינדיבידואלית. אין לאף אדם יכולת להיכנס לתוך עולמו הרוחני של חברו ורק האדם בעצמו מכיר את מצוקותיו ואת חולשותיו. התמודדות אישית זו של האדם בעצמו מול עצמו בבחירתו הפרטית בין טוב לרע, היא נסתרת, אמנם הקב"ה בוחן כליות ולב ואין נעלם. את בחינה זו נגדיר "כהתמודדות הפרט".

ב. רובד שני: התמודדות האדם עם הסביבה שלו. מלבד האתגרים הבוקעים מתוך נפשו של האדם, הרי המפגשים החברתיים השונים בהם נתקל במהלך חייו, הם חוויות שמשפיעות על בניינו האישיותי והרוחני. האדם נדרש לפתח מידות של חסד ונתינה לזולת. ובמיוחד אם יש לאדם כשרונות מסויימים שחנן אותו הי"ת, האם הוא מנצל את כשרונותיו להתרוממות הרוחנית של כלל ישראל ויהיה זה אשר יהיה, הן בחכמה או כושר דיבור מיוחד שיש לו או בממונו. וגם במידת הרגישות שלו כלפי הזולת, התורה דורשת מהאדם מאמץ של התחשבות ורגישות למען האחר. על פי התורה, המופת האנושי הוא זה שזוכה לקיים "ואהבת לרעך כמוך", וכן כל אחד מישראל נדרש לתרום את אורו המיוחד לכלל. לצורך העניין נגדיר את בחינה זו כ"התמודדות של הפרט אל מול הכלל".

ג. רובד שלישי: מהות הכלל ישראל. ידוע שהגזרות שתקפו את עם ישראל בעבר באו בעקבות מצבו של הכלל ישראל. לכן אמרו חז"ל שכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו, הרי זה כאילו החריבו בימיו. אמרו חז"ל [תענית יא' ע"א]: "כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", וכן פירש הברטנורא [אבות ב', ד']: אל תפרוש מן הציבור - אלא השתתף בצרתם, שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור. עכ"ל. זהו כלל נקוט בידינו, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועל דרך האמת אין פירוד בין נשמות ישראל כלל, אלא הכל מקשה אחת. אי לכך כשאברך לומד תורה בדבקות ובמסירות כאן בירושלים, לפתע מתנצנצים להם ובוקעים להם הרהורי תשובה לאיזה נער יהודי רחוק באוסטרליה. ורבו הסיפורים על צדיקי הדורות שתלו את סרחונם של מחללי שבת רח"ל, בתחילת הרפיון בלימוד התורה בישיבות הקדושות. לפי זה, מציאותו הרוחנית של הפרט נגזרת ממצבו הרוחני של עם ישראל, ואין פירוד כלל! אע"פ שלעיתים נראה שרבו המחלוקות, כל זה רק הסתר של האחדות האמיתית הקבורה עמוק תחת עפרו של הריב והקלון. אין היחיד יכול להימלט מצור מחצבתו - מן הכלל הישראלי, ולכן החוסן והעמידה הרוחנית של כנסת ישראל משתלשל יורדת ומשפיע על נפשו של כל יחיד. נגדיר בחינה זו כ"ערבות הפרט בתוך הכלל ".

נראה אולי לומר, שג' בחינות אלו, המקיפות את מהותו הרוחנית של האדם, הן חלקי הדין עליו עומד המשפט ביום ראש השנה, וכפי המתואר בגמרא בג' השיטות:

כמעלות בית מרון – כפרט בגרם "מדרגות"

בחינה ראשונה שתיארנו כאמור היא "התמודדות הפרט". והנה בחינה זו באה לידי ביטוי בתיאור הגמרא את הדין בראש השנה: "כמעלות בני מרון", כמו המעלה הצר שיש במרון. כלומר בחינה מדוקדקת של מהותו הרוחנית של האדם בהתמודדות האישית שלו עם המטען שהונח עליו לתקן, בדרך לקנינו הרוחני האישי והנצחי.

חיילותיו של בית דוד – התמודדות הפרט אל מול הכלל.

צורה נוספת של הדין המתוארת בגמרא: "כחיילותיו של בית דוד". צבאו של דוד המלך פועל כמקשה אחת, אמנם על מנת לנצח בקרב, צריך שכל חייל יבצע את תפקידו האישי על הצד הטוב ביותר על מנת לקדם את הצבא כולו לניצחון. כדי שצבא ינצח צריך "סינרגיה" - שיתוף פעולה בין כוחות שונים, ובין יכולות מקצועיות שונות. לדוגמא: כדי לכבוש עיר, צריך שהקשתים (חץ וקשת) יפעילו את נשקם, ושהפרשים ידעו להסתער בזמן, וכן יחידות הצבא השונות צריכות לתת סיוע בתיאום אחד עם השני, וכאמור גם בתוך היחידה צריך שכל חייל וחייל ימלא את תפקידו: אחד יתצפת והשני יזעיק עזרה והשלישי יפקד וכו' וכו'. כל זה אינו מתאפשר אלא בכוח לכידות ועזרה הדדית. רק כאשר החייל הקטן לומד לתת מעצמו למען הכלל, אזי מובטח ניצחון (על דרך הטבע). וזו בחינת הדין בה היחיד נבחן אודות התמודדותו שלו כפרט אל מול הכלל.

כבני אמרנא – השפעת הכלל על הפרט

הבחינה השלישית היא בחינת מציאותו של הכלל ישראל כ"עדר". בעדר אין מציאות של בחירה אישית. אלא העדר נע ממקום למקום, ממרעה למרעה על פי הובלת הרועה. כששואלים בעל עדר מה מצב הצאן, הוא לא ימסור יותר מידי פרטים, אלא יאמר: "150 ראש"! זהו! כל השאר לא רלוונטי. העדר מסמל אוסף של "ראשים" המשרתים מטרה אחת והיא רצונו של הרועה. כך היא אותה הבחינה בכלל ישראל – כשם שהצאן עובר תחת לשבט להיבחר מי יהיה קודש, ובחינת העדר נעשית בעל כורחם ורק בגלל רצונו של הרועה, כך גם הדין בעם ישראל לפי בחינה זו. בחינת מה מצבו של העדר, ולפי זה מה הן ההשלכות על הפרט. קראנו לבחינה זו " ערבות הפרט בתוך הכלל ".

עצות מעשיות

יבוא וישאל השואל: מה עליי להפיק מכל זה? איזו עצה מעשית אפשר לקחת מההבחנה זו בשלושת מרכיבי הדין?

נראה לומר, שדברים אלו, ראוי שיציפו בקרב האדם ג' שאלות יסודיות:

1. נאמר בספר יונה לאחר שהפליג ללב ים בניסיון לברוח מציווי השם [פ"ב, פס' ד']: "וַיהוָה הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". ע"כ. והכתוב מתאר כי לאחר הטלת הגורל, נמצא כי יונה אכן הגורם לסערת הים. המלחים פונים אל יונה [פס' ח']: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה". שאלת המלחים לכאורה מאוד תמוה, מה שייך לשאול ליונה על מלאכתו באמצע לב ים ובעיצומה של סערה קטלנית? מבאר הגר"א [בביאורו לנ"ך שם] ששאלת המלחים לא הייתה על מלאכת עיסוקו בעולם הזה, אלא שאלתם הייתה מה מלאכתך הרוחנית, לשם מה הגעת לעולם ומפני איזה שליחות אתה בורח! מבאר הגר"א ששאלת המלחים אל יונה אינה על עסקי העולם הזה כלל, אלא שרצו לברר מה המצווה המיוחדת והפרטית של יונה, שהיא משורש נשמתו, שמפאת כישלונו באותו מצווה נגזרה גזרת הסערה. שאלת המלחים ליונה, היא שאלה שצריכה לבקוע בימים אלו מליבו של כל יחיד בישראל בבירור הבחינה הפרטית.

2. אני חי בהרבה מסגרות. אני חלק ממשפחה, חלק משכונה, חלק מכולל. האם אני תורם את כישרונותיי הייחודיים להצלחתם ועלייתם של חברי או בני משפחתי בכל אחת מאותם המסגרות. מה ביכולתי לעשות על מנת לקדם את עליית "הקהילה" מעלה מעלה. האם אני ממלא את תפקידי כראוי בהתמודדותי כ"פרט אל מול הכלל"?

3. שאלה שלישית: האם אני מרגיש חלק מהכלל? האם אני מרגיש אחריות על הכלל ישראל?

כיצד אדם בוחן את יחסו אל הכלל ישראל? נראה לומר שאם אדם שומע על פיגוע בצרפת ח"ו או על אברך מצפון הארץ שנספה בתאונת דרכים ח"ו והותיר יתומים ואלמנה, אם ליבו קופץ ומתעורר להרגיש את כאבו של הזולת, אזי - לפי מידת ההזדהות שהאדם חש, כך נמדדת מידת הערבות שלו עם הכלל ישראל. וכן אם יש אדם בעם ישראל שאינו זוכה לשמור תורה ומצוות, אותו אחד שזכה להצטופף באהלה של תורה, ראוי שיתעורר ברגשות של רחמים ודאגה לאחיו הרחוקים.

אתם נצבים "היום" – זהו ראש השנה

בפרשת השבוע: 'אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם... כל איש ישראל'. הנה הזוהר הקדוש מסביר את הפסוק "ויבאו בני האלקים" אלו הממונים שבאים להתבונן על מעשי האדם "להתייצב על ה'" שכולם עומדים מימינו ומשמאלו". מה שיש להוכיח מכאן, כפי שמובא בספרים הקדושים, שבכל מקום שכתוב בתורה "היום" הכוונה לראש השנה. ולכן דרשו בספרים הרבה על הפסוק "אתם נצבים היום כולכם" – הכוונה לראש השנה.

אתם נצבים – הכרה בסמכות של המלכת הקב"ה עלינו

והנה המ פרשים דרשו את המילה "היום" שבפרשת נצבים בהרבה אופנים. ברשותכם, אני רוצה לנסות לחדש ולהסביר זאת בהקשר להכנה לקראת יום הדין:

אמנם אמת הוא, ש"אתם נצבים", אבל העיקר הוא: "לפני ה' אלקיכם". והכוונה שכל אחד ואחד שמוזמן למשפט, חייב לעמוד לפני שופט. העמידה אינה רק הליך טכני, אלא ה"עמידה" היא הכרה בסמכותה של הרמה השופטת, לשפוט את נאשמיה בבית המשפט. כמו שאכן מצינו אסירים פוליטיים במשטרים השונים אשר סירבו להתדיין בפני בתי המשפט של המשטר בטענה שאין למשטר זכות וסמכות וכד'. וכמובן שעשו זאת בהפגנתיות על מנת להעביר מסר של מרידה במוסדות המשטר ומנהיגיו. ובמלכותא דארעא כך גם במלכותא דרקיע - גם בראש השנה עלינו "להכיר בסמכות" של ה"מלכות" של הקב"ה. אתם נצבים היום כולכם – זה הכלל, אבל "לפני ה' אלקיכם" זוהי התייצבות המעידה על נאמנות למלך – למלכו של עולם.

אתם נצבים היום – הכנסה בברית חדשה על ידי ערבות

ויש להבין – רש"י מסביר על הפסוק: "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם - החשוב חשוב קודם ואח"כ כל איש ישראל". יש כאן סדר מסויים, ולדעת רש"י תלוי בחשיבות. בהרבה מקומות הקב"ה פונה לכלל ישראל, ומדוע דוקא כאן נקט בסדר מפורט? הרי במקומות אחרים בתורה לא נמצא סדר כזה בפנייה לעם ישראל? אומר ה"כלי יקר" שישנה חובה על האדם להיכנס לדין כאשר הוא חש ערבות לעם ישראל.

ומבאר ה"כלי יקר" שהערבות תמנע מהאדם בכלל ישראל לחטוא. למה הדבר דומה? אדם ביקש הלוואה מחברו, וחברו אומר שהוא מוכן להלוות לו רק בתנאי שיביא ערב על ההלוואה. והיה אם מצא המלווה ערב על ההלוואה שלקח מחברו, אותו ערב עלול לעקוב אחריו מה הוא עושה עם הכסף, האם הוא משתמש בו בחכמה ובתבונה באופן שלא ילך לו כספו לאיבוד; שלא יבזבז אותו על הוצאות מיותרות. ואם יאמר לו הלוה: "מה אכפת לך מה אני עושה עם הכסף, והרי אני לקחתי אותו בהלוואה ולא אתה – יאמר לו הערב, מה פירוש "מה אכפת לך?" והרי אני ערב!! ובמידה ותבזבז את הכסף להבל וריק וילך לך הכסף לאיבוד לא תוכל להשלימו ואני אצטרך לשלם במקומך!! כך גם בעניין הערבות של עם ישראל, חייב כל אדם לצייר לעצמו, שאם לא ישתדל למנוע מאחרים לחטוא, זה בסופו של דבר יזיק ויציק לו אישית (אלא אם אין בידו להוכיח ולמנוע, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא קבלו את הערבות, עיין בהערה לשון ה"כלי יקר").

הגדולים שבעם ישראל, ראשיכם, זקניכם ועוד, הם אלה שייפגעו ח"ו בתחילה. וזהו שאומר הפסוק: ממקדשי תיראו, ודרשה הגמרא במסכת שבת "ממקודשיי תיראו", והכוונה שמי שמקודש והמורם מעם צריכים לפחד תחילה בגלל דין הערבות.

וגם כתוב 'כי תצא אש ומצאה קוצים', ואומרת הגמרא שאין פורענות באה לעולם אלא בעבור הרשעים, אבל אינו מתחיל את הפורענות אלא מן הצדיקים, אע"פ שהם מונעים את הפורענות מלהגיע, אבל היא פוגעת תחילה – בצדיקים. כך אומרת הגמרא בב"ק ס' ע"א, – כי ראשי העם הם האחראים הראשונים.

החשוב חשוב תחילה גם בעומדים לדין בראש השנה

בנוסף לביאורו של בעל הכלי יקר, נראה להוסיף פשט שני אשר יעלה יפה גם עם חידושנו הנ"ל לגבי ג' בחינות הדין: הכתוב מפרט את כולם החשוב חשוב קודם, ובחינה זהה מצינו גם בראש השנה לפי חידושינו הנ"ל: "אתם נצבים היום כולכם". מפירוט הקבוצות בעם גם יש רמז על ג' בחינות הדין: א. בבחינת הכלל - בקיום מצוות עם הקהילה. ב. בחינת הפרט בקיום מצותיו האישיות. ג. בבחינת התפקיד האישי של הפרט בתוך הכלל לקדם את עם ישראל לגאולה השלמה, וגילוי כבוד מלכותו יתברך בעולם. הרי אלו ג' שיטות הגמרא - ה"בני אמרנא", שזה הצאן וזה "כולכם" מבחינת הכלל, ויש את בחינת חיילותיו של בית דוד שזה בבחינת "ראשיכם זקניכם ושוטריכם" ויש גם את האדם כפי מה שהוא, וזהו "מחוטב עציך עד שואב מימיך" - "מעלות בני מרון".

אלו הם השלש בחינות של מידת הדין שאנחנו לומדים מהפסוק כאן.

ביאור נחמת משה לעם ישראל כשנבהלו מהקללות

רש"י (דברים שם כ"ט, י"ב) מביא את המדרש אגדה, וז"ל: "ומ"א - למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו! התחיל משה לפייסם "אתם נצבים היום" הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו". מקשים המפרשים מה התירוץ שאומר להם משה רבנו שהרבה הכעיסו למקום ועדיין עומדים וקיימים בפניו? והרי זה "נחמת טיפשים"?

ואולי לפי דברינו אמר להם עצה לזכות בדין. בפסוק "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", רמז להם את ג' בחינות הדין - הן מבחינת הכלל והן מבחינת הפרט והן מבחינת הפרט כלפי הכלל בראש השנה, שלושת הבחינות הן העצה שאם תתפסו באחת מהן תוכלו להנצל. משה העניק להם את העצה כיצד לצאת זכאים בדין.

וזהו לכאורה מה שכותב שכותב ה"אור יחזקאל" עצה להנצל בדין: "מהי הדרך שבה נעשה היחיד לחלק מהכלל, נראה שבשעה שאין אדם דואג רק לטובתו האישית ולצרכיו הפרטיים אלא שאיפתו היא תיקון הכלל ומטיב הוא לאחרים ודואג ומשתדל לתקנת הרבים בין בגשמיות ובין ברוחניות, עדיין הוא נעשה לחלק מהכלל ומובטח הוא בבטחון הכלל, ואף תפילותיו ובקשותיו ביום הדין גם כן וכו' עיי"ש. הוא מסביר, למה תקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות בלשון רבים: "שלח לנו, השיבנו, שמע קולנו" וכן על זה הדרך? כי כשאין אדם מבקש אלא עבור עצמו הוא יחיד, והוא כמו בני אמרנא, והרי יש לנו שלושה דרכים איך להנצל ביום הדין. "רק בשעה שתפילתו עבור כל הכלל ישראל אז הוא נעשה לגוף אחד עם הרבים ואז יש לו תקוה לעמוד ביום הדין".

סיום הקללות ותחילת הברכות

הגמרא במסכת מגילה וז"ל: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא - אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין, עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה סתור ואל תבנה מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה וסימן לדבר רחבעם בן שלמה".

ולכאורה יש לשאול: הרי מלבד מה שמאחלים ומתפללים "תכלה שנה וקללותיה" וכאמור לעיל, יסוד זה מונח בסידור הפרשיות ע"י עזרא וכנ"ל שיקראו קללות לפני ר"ה, אמנם חלק נוסף מן הנוסח אותו אנו מתפללים הוא: "תחל שנה וברכותיה"! היכן טמון רמז לזה בתורה? אלא צריך לומר שפרשת נצבים היא בבחינה: להתחיל את השנה עם ברכות!

ידוע בספרי הקבלה שהשבת הקודמת יש לה את הכח וההארה של כל השבוע הבא. וההארה של ראש השנה – כתוב בספרים הקדושים – מתחילה בפרשת נצבים, זה מדהים! אנחנו יכולים להיות כבר בבחינה של "ראש השנה" כבר בשבת הזאת. "אתם נצבים" כמו שכותב הזוהר הקדוש שכל שיתא יומין מתברכין. וזה העניין של השבת, כך גם אנחנו צריכים לנצל את הפרשה הזאת של "אתם נצבים". כי יש ב"תחל שנה וברכותיה" את ההארה של הברכות כולם של כל השנה הבאה עלינו לטובה.

רבי יעקב אבוחצירא כותב את זה באחד מפיוטיו שבשבת יש אותיות "תָּשֻׁב". כי בשבת תחשוב תשובה לה'. כל העניין של שבת הוא ענין של תשובה, וכל העניין של פרשת נצבים הוא ההכנה לתשובה. והתשובה הזאת צריכה להכיל בה את היסוד שלמדנו ואשר בא לידי ביטוי במילים: "אתם נצבים היום כולכם – לפני ה' אלקיכם". אנחנו צריכים לדעת שיש לנו את ההזדמנות פעם בשנה להגיע אל המלך בכבודו ובעצמו בלי שום מניעים ומבלי שאף אחד שימנע מאתנו להגיע, יש לנו את ההזמנות שלנו להגיע לפניו ממש, ואמנם באותה הזדמנות אנחנו גם עומדים למשפט. שנזכה להפנים יסודות אלו שלא יהיה המשפט בעבורנו כ"מלתא דלא רמיא עליה דאיניש", ושלא נהיה בבחינת "כסוס כפרד אין הבין".

רציתי להתייחס לסיכום לשאלה המובאת בהרבה ספרים - למה הקב"ה שופט אותנו בראש השנה ונותן לנו רק לאחר הדין את יום כיפור כדי לבקש סליחה? לכאורה היה צריך להקדים את ההזדמנות לבקש סליחה ורק אחרי כן לעמוד בדין. מדוע ראש השנה בא לפני יום כיפור, זה היה צריך להיות להפך!

אלא שתחילתו של תהליך התשובה טמון בקבלת מלכותו של הקב"ה. העצה הבסיסית לעורר רחמיו של השם ית"ש, טמונה בקבלת עול מלכותו ברצון. כשהאדם מקרב לחוש את אמיתות הדין, וכשהאדם מצליח להבקיע את חומות הלב ולעורר בעצמו מידה של פחד ויראה נוכח המעמד הנורא בו "היום הרת עולם", אזי הוא רוחש לעצמו את הכלים הרוחניים בבנין אישיותו שיסייעו לו בתהליך של תשובה והתקרבות להשי"ת. מתוך כך נבין עד כמה עמוקה ונצרכת תקנת חז"ל: "אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", ההכרה בעצם העובדה שהקב"ה דן ושופט הארץ, זו אחת מיסודות העבודה בראש השנה.

שנזכה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה!