פסק הדין שהתפרסם השבוע, הקובע כי יש לעצור את תשלום הבטחת ההכנסה לאברכים, מצטרף לשורה ארוכה של פסקי דין שהוציא בג"ץ, המתערבים בקביעת הכנסת והממשלה בכל הנוגע לתנאיהם ולמעמדם של לומדי התורה.
בכל המקרים, התבססה ההתערבות על הפגיעה בערך השוויון. במילים פשוטות, בג"ץ קובע כי לאור עקרון השוויון הנהוג בשיטת משפטנו, לא ניתן להפלות את לומדי התורה לטובה, על פני קבוצות אוכלוסייה אחרות. התקציבים והתנאים של לומדי התורה צריכים להיות שווים, במידת האפשר, לכלל האוכלוסייה. ברור אפוא, שבמקרה וקיימת הטבה כלשהי, שחלה רק על בני הקבוצה, ובענייננו – על האברכים ולא על כלל הסטודנטים, יש לבטלה.
ואולם, הטיעון המשפטי היבש המובא כאן, טומן בחובו שינוי משמעותי בסטטוס-קוו הישראלי. שינוי החומק מהדיון הציבורי. במה דברים אמורים?
ללימוד התורה יש שני רבדים: הרובד הראשון הינו החובה האישית והאינטרס הרוחני הפרטי של הלומד. תקופת הלימוד בישיבה מאפשרת ללומד להעמיק את ידיעותיו ושורשיו, באופן שיאפשר לו להקים בית של תורה והלכה. העיסוק בדברי התורה במשך תקופה ארוכה, מספק ללומד את החיבור לנמל הזהות התורני. משם, תוכל כבר להפליג האוניה ולנווט את דרכה בים החולין.
אך ללימוד התורה רובד נוסף, והוא הצמחתם של גדולי תורה, מאורי הדור. אותם יחידים שצמחו לאורך כל הדורות, והאירו את ישראל בתורתם. היו אלו התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים, פוסקי ההלכה ואנשי המוסר, ראשי הישיבות והמחנכים. ואולם, על מנת שאחד ייצא להוראה, יש להכניס אלף למקרא. כאן העניין שונה במקצת: אותם שנכנסים למקרא, מסייעים לא רק לרוחניותם שלהם, אלא גם להצמחתו של גדול הדור הבא. בכך הם נוטלים חלק במשא הרוחני של האומה כולה.
נראה, כי ישראלים רבים, גם כאלו שאינם שומרי מצוות, מסכימים על העיקרון הראשון. מדינה ליברלית חייבת לאפשר לחרדי המעוניין ללמוד, לבנות את זהותו הייחודית, באופן שיאפשר לו לשמר את אורח חייו. ואולם, זהו אינטרס פרטי של הלומד. אנו כחברה, איננו נדרשים לשלם על כך מחיר, ולמצער, נקטין את המחיר למינימום הנדרש. בהתאם לעיקרון זה על המדינה לאפשר את לימוד התורה בדיוק כפי שהיא מאפשרת לספורטאי או למדען למצות את כישוריו.
אך האם קיימת חשיבות, אובייקטיבית, לאומה כולה, בלימוד התורה דווקא? מה המחיר שהחברה הישראלית מוכנה לשלם על מנת להצמיח דור חדש של גדולי תורה?
עד לא מזמן, התשובה לכך הייתה ברורה. המדינה, באמצעות העמדת תנאים מיוחדים ללומדי התורה, הסכימה כי לימוד התורה הינו ערך שיש להתאמץ עבורו. וכפי שניסח זאת היטב נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר, מיד לאחר קום המדינה: "אף בחשכת מזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה... וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות, אין דינה כדין עיר".
כמדומה, שסטטוס-קוו זה, שהיה חלק בלתי נפרד מזהותה של המדינה היהודית היחידה בעולם, נשחק. הנגיסה בתנאיהם של לומדי התורה ובמעמדם, מאותתת כי לימוד התורה כערך לאומי, איננו בעל משמעות מעשית רבה. בשל כך, לומד וחייל – חייל עדיף. לומד ומדען – מדען עדיף. וכך על זו הדרך.
תפקידנו להסיט את הדיון חזרה לבסיסו. לימוד התורה, בנוסף להיותו חובה אישית, הוא ערך לאומי. הוא היוצק משמעות של ממש להיותנו מדינה "יהודית". הוא המחבר אותנו לשרשרת ההיסטוריה הנצחית של עמנו. הביטוי שיכולה לתת המדינה לחשיבות לימוד התורה, הינו בהעמדת תנאים ייחודיים ולא שוויוניים, לקבוצת עמלי התורה. אכן, אין מדובר בשוויון, אך מדובר בתכלית ראויה שהיא סלע קיומנו כעם.
הכותב הוא ד"ר למשפטים ומרצה בקריה האקדמית אונו. מחבר ספר "שחור, כחול-לבן"