כשנתקלתי לראשונה בספר החדש של ליאור אלפרוביץ' "השליחות האחרונה – סיפורם של שליחי חב"ד שנהרגו בפיגוע במומביי", חשבתי לעצמי שזה ספר קצת מיותר. הרי סיפור הטבח הקשה בבית חב"ד בהודו לפני שלוש שנים מוכר וידוע לכל יהודי בעולם. מי לא זוכר את המתח והתפילות ביומיים שחלפו מאז נודע דבר המתקפה על בית חב"ד? את הסוף המר ביום שישי, דקות לפני כניסת השבת? מי לא התרגש עד דמעות מול התמונה של סנדרה היוצאת פתאום מתוך התופת כשבידיה מוישי הקטן? אז אחרי כל הכתבות והדיווחים, עכשיו גם ספר? מה כבר אפשר לחדש לנו?
אבל אז התחלתי לקרוא, ומהר מאוד הבנתי שהספר הזה הוא ממש לא רק על הפיגוע בבית חב"ד. למעשה, תיאור אירועי הדמים שם תופס רק כמה עשרות עמודים מתוך 350 דפי הספר, שיצא השבוע בהוצאת "אחוזת בית". אז מה יש בספר? יש בו, לראשונה, תיאור מעמיק של תופעת "שליחי חב"ד" המופלאה.
תופעה שכל כך כבשה את העולם שהיא כבר נראית מובנת מאליה. כולנו התרגלנו שהם שם, מניחים תפילין ברחובות, עושים סדרי פסח לאלפי ישראלים, מהווים כתובת לכל עניין יהודי במקומות הרחוקים ביותר. נו טוב, אנחנו אומרים לעצמנו, זה הרי מקום העבודה שלהם, הם חב"דניקים, לא? אז זהו, שזה לא דבר טריוויאלי, וכבר מזמן היה ראוי להתעמק בסיפור שלהם ולהבין אותו.
במיוחד בשנים האחרונות, כשכל כך הרבה זרמים ביהדות הדתית הצטרפו, בסגנון כזה או אחר, אל הרעיון של הפצת המעיינות: מהציונות הדתית על גרעיניה התורניים, ועד מיזמי קירוב חשובים של ארגונים ליטאיים (שפעם עוד קראו להם "מתנגדים").
ארון הספרים החב"די עשיר ואינסופי. מספר התניא, דרך "ליקוטי שיחות" ו"אגרות הקודש", ועד ספרי חסידות מעובדים בשפה קלילה וספרי ילדים מצוירים. אבל הקורא הישראלי שחיפש חיבור מקיף על תופעת השליחים, תיאור עיתונאי בשפה עכשווית ולא "מטעם", לא מצא את מבוקשו (וסליחה, אבל "ביוגרפיה" של הרבי מלובביץ' שנקראת "נביא מקרבך", ושאת השער האחורי שלה מעטר הסלוגן "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" – זה ממש לא זה).
דווקא המבט מבחוץ של המחבר אלפרוביץ', ביום-יום מבקר הספרות של העיתון הלא-חסידי "טיים אאוט", הופך את הספר למרתק כל כך. הוא מלווה את התפתחותם האישית של גבי ורבקי. את הילדות בבית ההורים, היא בעפולה והוא בקרית מלאכי ואחר כך בריו דה ז'נרו ובברוקלין, את הלימודים בסמינר ובישיבה. בעצם, הספר הולך עוד הרבה אחורה, אל הבעל שם טוב, אל האדמו"ר הזקן, אל שורשי המורשת החסידית שממנה הושפע והשפיע הזוג הזה כל חייו – מהילדות ועד השליחות הראשונה שהיתה גם האחרונה.
בשבועות האחרונים התקוטטו כאן בישראל המגזרים השונים סביב סוגיות רבות הנוגעות ליהדות. האמנם? יהדות? הקריאה בספר החדש מזכירה לך מהי בעצם יהדות, ועד כמה רבנו פה לאחרונה על פוליטיקה, על אלימות, על אינטרסים ושאר שטויות, אבל ממש לא על יהדות. אלפרוביץ' פשוט כותב על שגרת היומיום הדתית, וכמה תוכן ומשמעויות גנוזים בה. כשמדברים על מיזמי הסברה שונים ומשונים, נדמה לי שהכי טוב לקנות כמה עותקים של הספר הזה ולחלק אותם, במקום להתווכח ולשכנע. המחבר מיטיב לתאר, למשל, מהי חתונה יהודית. אישית חשבתי שהפרק על חופתם של גבי ורבקי הוא המרגש ביותר, עד שהגעתי לפרק על השבת אצלם. אני לא רוצה להתנבא, אבל נדמה לי שאת מה שהספר "מקימי" עשה לברסלב, הספר החדש הזה עוד יעשה לחב"ד.
זה מוזר. הספר נקרא בנשימה עצורה, למרות שהסוף הנורא שלו ידוע היטב. אולי כי משורה לשורה אתה מוקסם יותר ויותר מגיבוריו הכה צעירים, הוא בן 29, היא בת 27, ומנסה להספיק איתם כמה שיותר. אתה יודע שהסוף מתקרב, אז חייבים לחטוף: עוד ליל סדר מרגש עם תרמילאים, עוד קריאת מגילה במסירות נפש לאסירים יהודיים שהסתבכו בהודו, עוד ניגון חסידי בסעודת שבת
"רגילה" עם עשרות אורחים. מהר מהר, אין זמן, המחבלים הפקיסטניים כבר מחכים בסמטה.
"גבי ורבקי הולצברג מעולם לא חיפשו לא את הפרסום ולא את התהילה", כך נפתח הספר, "למעשה, ההיפך הוא הנכון: הם ביקשו לחיות את חייהם הרחק מאור הזרקורים, ולמלא את ייעודם כשליחי חב"ד. יש להניח כי אילולא נהרגו בהתקפת טרור במומביי – בבית חב"ד שהקימו וטיפחו – שגרת ימיהם העמוסה היתה נמשכת עד היום, ושמם היה מוכר רק לבני משפחה, לחברים, לשליחים אחרים ולמבקרים מזדמנים, שהיו מן הסתם ממשיכים לפקוד את ביתם גם כעת".
ואולי גם זו תחושה חזקה שמלווה אותך לאורך קריאת הספר המרגש: סיפור חייהם של גבי ורבקי הי"ד התפרסם מקצה העולם ועד קצהו, כשמסרו נפשם על קידוש השם – אבל יש עוד אלפי שליחים ושליחות החיים ופועלים ממש עכשיו באינספור נקודות נידחות. גם עליהם אפשר בקלות לכתוב ספרים כאלה. אלא שמי שלא קרוב אליהם, מי שלא מבאי ביתם, לא ישמע עליהם לעולם. וטוב שכך. זה סימן שהכול בסדר, והם ממשיכים, לאורך ימים ושנים, לחיות חיים של מסירות נפש על קידוש השם.
מוזיקה עברית, עבודה עברית
עשו טובה לעצמכם, כשאתם מבקשים מהמוכר את הספר "השליחות האחרונה", נסו להתעניין אצלו גם באלבום האחרון של בניון. לא עמיר בניון אלא אח שלו, אבי בניון. עמיר לא צריך את ההמלצות שלי. אחרי הרבה שנים של יצירה מוזיקלית וסערות תקשורתיות, הוא זוכה בימים אלה לפרגון גדול. אלבומו החדש, שבחלקו הגדול מורכב משירים שכתבה אשתו מרים, מושמע שוב ושוב ברדיו ומקבל ביקורות נהדרות. אני מאוד מקווה בשבילו שחיבוק הדוב הגלגל"צי לא יחנוק אותו. זה עלול להיות מסוכן. אם יהיה יותר מדי טוב לעמיר בניון, שכאבו-אומנותו, מה יקרה ליצירה שלו? הוא יתחיל פתאום לכתוב שירים של חנן יובל?
אבל אנחנו מדברים עכשיו על אחיו הצעיר אבי (32), שחזר בתשובה ביחד איתו, לפני כמעט עשר שנים. יש אומנים שאפשר לייחס את הצלחתם לזה שהם "בן של" או "אח של". כאן זה להיפך. אני אומר לכם באחריות שאם אבי לא היה "אח של" הוא היה מצליח הרבה יותר. מה לעשות, קשה לפתח קריירה עצמאית כשאתה גדל בצל אח גדול, ענק.
וכך אנחנו מפספסים יוצר נדיר, עם קול ייחודי, עם אמירה. בכל פעם שאני שומע אותו שר או אפילו מדבר, אני לא מבין איך הציונות הדתית עוד לא אימצה אותו בחום. נכון, הוא לא מהגבעות, הוא מבאר שבע, והוא שר קצת יותר מחוספס מהרזאלים, אבל יש בו משהו כל כך אמיתי ומקורי. וזה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להתפרנס מהמוזיקה שלו, זה רק בגלל שאנחנו חיים בתקופה של הסתר פנים. האמת המוזיקלית תהיה נעדרת. אז איך הוא מרוויח את לחמו? בעבודות בניין. הוא שיפוצניק שעובד אצל אביו הקבלן בדרום. בלילות הוא מחליף את מערבל הבטון בגיטרה אקוסטית, ובין לבין, בהפסקות, גם באתר הבנייה וגם בחדרי החזרות, תמיד תראו אותו עם ספר של הרב קוק ביד.
ולא שהוא מתבייש בעבודת הכפיים. "לבנות את ארץ ישראל זו זכות גדולה", הוא אמר לא מזמן בראיון ל"ערוץ אורות", "זה דבר קדוש. זה ממש כמו ללכת עם תפילין כל היום". ובכל זאת, החלום הגדול שלו הוא להצליח עד כדי כך עם המוזיקה, כך שיוכל לפרוש מהכל לתקופה משמעותית, להניח הן את השפכטל והן את המפרט, וללמוד כמה שנים טובות תורה במכון מאיר.
באחד השירים היפים שלו, שהיה צריך להפוך מזמן סוג של המנון לנוער הוא אומר: "עד שלא תהיה מסוגל להיות לבד / עד שלא תהיה מסוגל להרגיש אחד / לא תדע כמה אתה מיוחד". בפזמון של השיר הזה הוא שר לכל אחד ממאזיניו באופן פרטי: "אתה לא כמו כולם, אתה אור לעולם".
ויש את "בשם החופש", שיר מחאה זועם שמתחבר בול לתקופה האחרונה: "בשם החופש אתה חופשי לשלול ממני את החופש שלי / בשם ההיגיון אתה סבור שאין מקום למילה משלי / בשם הכוח אתה חלש ולא מוכן עוד להתמודד עם דבר / בשם הרוח אתה נרגש אך ורק ממה שכל כך מוחש". וגם שיר עם השם היומרני "החיים", שהוא בעצם זעקה פרטית: "לו רק היה לי פה לדבר / אני הייתי צועק לך את הכל / אני בנך הגדול, אני הקודש בחול / אני כמעט לא יכול, אני עברתי הכל / אני עזבתי הכל".
ואם תגידו: טוב, מה אתה רוצה, הוא שר בסגנון מזרחי, זה לא הטעם שלנו. ובכן, זה בסדר, גם אני הייתי פעם בדיוק כמוכם, אבל עם הרבה תפילות וסיעתא-דשמיא אפשר לצאת מזה. וצריך לצאת מזה. לא לעולם שוואקי.
(הטור מתפרסם הבוקר ב'בשבע')