תוכן גולשים: על קנאים, חרדים, ומה שביניהם

כך זה היה בעבר, ולאורך השנים איפה שהוא דרכינו החלו להתפצל, אני לא יודע להצביע על נקודת המפנה, כנראה בגלל שהדברים קרו בתהליך זוחל, זוחל אבל עיקש, תהליך שהביא למצב שבו כיום המגזר החרדי כבר מתחלק לתתי מגזרים וקבוצות, לא רק אל תוך המגזר פנימה אלא גם כלפי חוץ, ויש מי שמחלקים אותנו לתתי מגזרים ומבחינים בין חרדי אחד למשנהו, אפילו נתנו לנו שמות, יש סיקריקים, יש קנאים, יש חרדים עובדים ויש חרדים חדשים וחרדים ישנים וחרדים משודרגים, חרדים עם פאות וחרדים עם מטפחות, חרדים עם צ'אדורים וחרדים מודרנים, חרדים של דגל וחרדים של טוב, חרדים של ש"ס וחרדים של דרעי. אני מבולבל לגמרי, לא יודע לאן לשייך את עצמי, מי מנהיג את אלו ומי מנהיג את האחרים, מי מנהיג אותי?

אנשים ללא מגזר

התהליך הזה נושא בחובו אין ספור בעיות, אתמקד באחדים מהם, הראשונה והכואבת ביותר היא בעיית מוסדות החינוך, אמנם נכון שעדיין לא נתלו שלטים גדולים על מבני מוסדות החינוך בנוסח "תלמוד תורה חיים וחסד לבני אברכים מצויינים" ו"תלמוד תורה תורת חיים לבני עובדים ולומדים" ו"תלמוד תורה דרכי משה לעובדים שלומדים רק דף היומי" וכו', אבל באופן לא רשמי כך הם העובדות בשטח, בעיית הסינון בקבלת תלמידים כבר מזמן חצתה את הקו העדתי (שעליו יש לקונן בנפרד), כיום מתקבלים ילדים וילדות לתלמודי התורה ובתי הספר לפי מס' הטלפון הסלולרי של האבא, יש תלמודי תורה של קידומת 76,41,31 ויש תלמודי תורה של כל מספר אחר, יש תלמודי תורה לאבות עם זקנים ותלמודי תורה לאבות מגולחים, יש בתי ספר לבנות לאמהות עם פאה עד לכתף ויש בתי ספר לבנות לאמהות עם פאה מעבר לכתף.

למען הסר ספק, אני מכיר בזכותו של מוסד חינוכי לסנן את הבאים והבאות בשעריו על בסיס רוחני, זאת בתנאי שנשמרים מספר עקרונות בסיסיים, אותם עקרונות שהנחו אותנו החרדים של פעם, באותם ימים בהם כולנו היינו בני אותו מגזר, אני אישית בן עדות המזרח בן לאמא חובשת פאה ואבא אברך בכולל מאוד ספרדי שלמדו בו יותר שולחן ערוך מגמרא ובכל זאת למדתי בתלמוד תורה אשכנזי חסידי לצד ילדים אחרים מבתים חסידיים שאבותיהם היו גם אברכים וגם אנשי עמל, נהגים, עובדי ייצור ומנהלים, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל נפגשים בערב בשטיבל הקטן למנחה מעריב ואח"כ שיעור, ובשבת כולם פושטים את בגדי העבודה ועוטים את השטריימלאך או המגבעות וצועדים זה לצד זה לבתי הכנסת, כולם היו שוים, לא ברמה הרוחנית כי בודאי אין להשוות בין רמה רוחנית של מי שמקדיש את כל עיתותיו לתורה בכולל לבין מי שנאלץ להסתפק בשיעור היומי בשטיבל, אבל כולם היו שוים בשאיפות ובעקרונות, כולם לחשו בתפילתם את בקשתם היחידה והזועקת לזכות לראות את בניהם גדלים להיות תלמידי חכמים מופלגים, אמהות הזילו דמעה קולקטיבית בעת הדלקת הנרות לעתיד בניהם ובנותיהן שיהיה טוב יותר ורוחני יותר משלהם, לכן גם למדנו יחד באותה כיתה ובאותו תלמוד תורה כי שם בכיתה היינו כולנו שוים במטרה, כולנו כיוונו לאותו מקום, לגדול ולהתגדל ולפרוח לאילנות גדולים.

אנשים מחוץ למחנה

בעיה נוספת כאובה לא פחות היא מה שאני נוהג לקרוא לה אנשים מחוץ למחנה, יש מי שלא שפר עליהם גורלם ולא זכו להסתופף בהיכל ה' ולשקוד על התורה יומם ולילה, זה בסדר גמור, והראיה שרבים רבים גדולים וצדיקים בכל הדורות שהיו אנשי עמל ועבודה, הבעיה היא שכיום בעידן תתי המגזרים נדחקו רבים מתוך אנשי העמל לתת מגזר חדש, חסר רועה ומנהיג, אנשים שרוצים להיות שייכים, רוצים לטפח את הרוחניות שלהם ושל בני משפחתם, רוצים לקבוע עיתים לתורה אבל פשוט לא מצליחים, נכון, יגעת ומצאת תאמין, אבל יש מי שקשה עליהם היגיעה הזאת, הם יגעים די בעמל יומם, הם זקוקים לחיזוק! ואין מי שיעניק להם זאת, כי הם לא משתייכים לתת מגזר הנכון, הם לא "בני תורה" בפרשנות של 2012 הם עובדים ה"י, כך נוצר מצב שמאות ואלפי משפחות של בני תורה בפרשנות של שנות השמונים נדחקים היום למקום של "יושבי קרנות" בפרשנות של 2012, המשמעות, דחיקה אל מחוץ למחנה! כמה וכמה חברים ומכרים הכרתי שפעם היו בני תורה למרות שעמלו לפרנסתם והיום נחשבים לעמי ארצות, והאמינו לי עם הארץ לא נוח לו לבוא לשיעורים שיושבים בהם בני תורה, כך שבסופו של דבר הוא הופך להיות באמת עם הארץ.

זה הזמן להתחבר

הייתי רוצה לראות את עצמי שב לחיק המגזר, אני לא מעוניין להיקרא חרדי חדש או חרדי מודרני, טוב לי בחרדי סתם, ללא תוספות. כדי שזה יוכל לקרות צריכים תתי המגזרים האחרים לרדת מהעצים שעליהם טיפסו ולשוב גם הם לכור מחצבתם, הסיקריקים והקנאים והמעוררים לסוגיהם צריכים להפנים כי הם הלכו רחוק מדי, כל כך רחוק עד שחלקים רחבים מאחיהם החרדים כבר לא רואים אותם, כבר לא איתם. נתאחד כולנו בצורך לבסס ולחזק את עולם התורה, נתאגד כולנו לייצג את יהדותנו בגאון, נתחבר כולנו לפעול למען קירוב רחוקים לתורה ולמצוות, נתכנס כולנו שוב תחת אותה מטרייה הנהגתית השקפתית ואמונית שהכרנו מאז ועד היום, ובזכות האחדות נזכה כולנו גדול וקטן להיות קצת יותר קרובים לעבודתו ית'.