עם אברהם פריד, ליד חווארה / טורו של אלי שפירא

"בוא נלך להופעה של אברהם פריד, יש לי שני כרטיסים" אמר לי חבר טוב. כשאני שומע את צירוף המילים -פריד, כרטיסים- המילה "לא" פשוט מתאדה מהלקסיקון שלי. רק שאלה קטנה, איפה ההופעה. היכל התרבות בתל אביב? אמפי שוני ברעננה? תיאטרון ירושלים, אולי קיסריה? כמובן, בריכת הסולטן! לא לא! צווח עליי החבר, באלון מורה. נו, דקה וחצי משכם, אל תדאג, יהיה כיף. סגרנו? סגרנו.

למרות שכבר אמרו חז"ל: "אין סומכים על הווייז", בהעדר אלטרנטיבה אחרת, הפעלנו את האפליקציה הישראלית, תדלקנו את האוטו בדלק 95 אוקטן ואת עצמינו במצב רוח, ויצאנו אל מחוץ לקו הירוק, עם קצת חשש בלב מאבנים מזדמנות או איזה בקבוק תבערה חביב שנפגוש ליד צומת תפוח.

הנופים, כמאמר הקלישאה, כמובן היו עוצרי נשימה, הרים שניצבים בארץ התנ"ך עוד מימי בראשית ומימי האבות הקדושים שהתהלכו כאן עוד כשהערבים היו נוצרים, והצ'רקסים עדיין אכלו עם הידיים, או משהו. על הכביש המתפתל אל עבר האין סוף, והררי קדם סובבים את המכונית הבודדה שנוסעת על הכביש המפותל, ומצד שמאל השמש כבר מתחילה לשקוע וצובעת את חבל הארץ הקסום, בצבע אדמדם שמשרה שלווה מדומה.

הלאה אל המרחק אנחנו נעלמים לתוך כל היופי הזה כאשר השלט שמקדם את פנינו "צומת תפוח" מעיף אותנו חזרה למציאות המורכבת כאן. הצומת הקטלני, שהתרחשו בו עשרות אירועי דקירה וירי, נהרגו בו כמה יהודים השם יקום דמם ואף סוכלו עשרות פיגועים בחסדי שמים, גורם לנו לבלוע את הרוק ולנסות ולהדחיק את העובדה שאנחנו בלב ליבה של הרשות הפלסטינית, חשופים לגורלינו, ולכל אירוע שעלול להתרחש ולבוא.

אנחנו מתרחקים מצומת הדמים, ויחד אתו גם תחושת ההדחקה מתפוגגת והפחד והזרות מחליפים את מקומה. השלטים בערבית בלבד, גם סמלים של הרשות הפלסטינית כבר מתנוססים פה ושם, לוחיות הרישוי לבנות מתמיד, ועל ההרים של אברהם אבינו ניצבים מסגדים. אנחנו עמוק בתוך הכפר הפלסטיני העוין "חווארה" (כן, ההוא מהמחסום דרומית לשכם..), לא כי תוכנת הניווט לא פעלה כראוי, התוכנה דווקא הייתה בסדר לשם שינוי, אלא בגלל שהדרך היחידה לאלון מורה עוברת דרך הכפר. מאוחר יותר יספר לנו טרמפיסט מזדמן שהמדינה מתכננת לבנות כביש עוקף חווארה, "לא בגלל שהוא מסוכן, אלא כי בבוקר יש פקקים".

ואם במוסיקה יהודית עסקינן, במהלך הנסיעה, כמו אורחים בלתי קרואים ומעצבנים, כל שירי הימין החסידיים פתאום מתנגנים לי בראש. 'לא נזוז מכאן' שר מ.ב.ד בהחלטיות מרגיזה מהאולפן הביתי שלו בניו יורק, ואני פשוט מת לשאול אותו, מרדכי, אתה בטוח?.

שלט ירוק בעברית שאומר: "איתמר שמאלה, אלון מורה ימינה" מצליח קצת להרגיע ואנחנו מבינים שיצאנו מהכפר בשלום. ממשיכים במעלה ההר אל תוך החושך העמוק, כאשר לצדינו פרושה העיר שכם, שבלילה נראית מוארת ויפה.

בחסדי שמים הגענו לאלון מורה, נזכרים בעצם שבסוף הנסיעה המפחידה, יש גם ממתק. אבריימל' פריד שהגיע לשמח את תושבי המקום כבר מתכונן להוריד פצצת אטום מוסיקלית על היישוב השקט, כאשר לפניו, כמו על פי ריטואל קבוע, סוללת עסקנים ארוכה שעולים לבמה בזה אחר זה כדי לאכול את הראש שלנו לארוחת ערב, פרומו מתיש במיוחד לפני שהזמר היחיד בדורו עולה לבמה.

והוא עולה רבותיי, ומהאיש הקטן והצנום הזה בוקע קול אדיר ונשמה אדירה וגם חוש הומור לא רע בכלל. הוא שר את הרפרטואר העשיר שלו , בקשת רחבה של צבעים מוסיקליים, החל מהשיר 'רק תפילה' הישראלי, ועד היצירות 'רצה השם' ו'תניא' הנוסטלגיות, דרך 'כמה טוב שנפגשנו' – שיר ההצדעה לקהל הנאמן שגם לאלון מורה מגיע בהמוניו. לרגעים היה נדמה מצב סוריאליסטי, כאשר אלפי יהודים חוגגים בטירוף עם במה ענקית, תזמורת מקפיצה ואורות מרצדים בכל הצבעים, כשקילומטרים בודדים מפרידים בינינו לבין הקסבה של שכם, וכמה קילומטרים מאתנו משפחת פוגל הי"ד נטבחה על ידי מחבל פלסטיני צמא דם.

במהלך ההופעה ואולי לכמה שניות ולא ממש יותר, הפחד המציק מהדרך חזרה, וחוסר הנעימות פינו את מקומם לסוג של הערכה לאנשים (המקסימים!) שמתגוררים במקום. זמן קצר לאחר מכן שמנו את פעמינו בחזרה אל ירושלים, עיר שבעצמה הייתה מוכת פיגועים אך לפני כמה שנים, אל אשליית הביטחון שכנראה תישאר אשליה עוד שנים ארוכות בארצינו מוכת הדמים, ארץ אשר תמיד עיני השם אלוקיך בה אבל גם ארץ שמקיאה את מי שלא ישמור את התורה, ושום סיסמא לאומנית ומתלהמת לא תעזור.

אנחנו עושים את דרכינו חזרה לירושלים, ואני נזכר כי בשנה שעברה ביקרתי בישוב אפרת שבגוש עציון, גם כן לרגל הופעה של אברהם פריד, ומגיע למסקנה המתבקשת שבזכות פריד- אני מתחיל להכיר יותר ויותר את השטחים שמעבר לקו הירוק.

"אין לטור הזה שום פואנטה"- אומר לי החבר ומסנן- "אתה סתם פחדן".