הגמרא ראש השנה ט. וביומא פא. דורשת את הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם"(ויקרא כג' לב') שיש חיוב להוסיף מיום תשיעי החול על יום העשירי שהוא קדוש בקדושת יום הכיפורים ומהמשך הפסוק תשבתו שבתכם שחיוב התוספת מחול על הקודש הוא גם בשבתות ושאר ימים טובים.
הרי"ף ביומא ב: והרא"ש ביומא פרק ח' סי' ח' וכן הבה"ג הלכ' יוה"כ והראב"ן סי ב' ועוד ראשונים פוסקים את הגמרות ר"ה ט. ויומא פא: להלכה ולומדים שחיוב תוספת שבת זהו דין מדאורייתא כפי שעולה מסוגיית הגמרא וכן פוסק השו"ע או"ח סימן רסא'.
המרדכי במגילה והרבינו טוביה סוברים שתוספת שבת הוי דין דרבנן
המרדכי במגילה סי' תשצ"ח מביא שהקשו לרבינו טוביה מווינה, לפי שיטת רבי יהודה שסומא פטור מן המצוות מדאורייתא וחייב רק מדרבנן כיצד יכול הסומא להוציא ידי חובת קידוש את בני ביתו החייבים מדאורייתא במצוות קידוש היום והרי אין המחויב מדרבנן יכול להוציא את המחויב מדאורייתא
ותירץ הרבינו טוביה מווינה שיש מקור לאפשרות שהחייב מדרבנן יוציא ידי חובה את החייב מדאורייתא כי הגמרא בברכות כז: אומרת שאפשר להתפלל של שבת בערב שבת וכן ניתן לקדש על הכוס בערב שבת ומבאר הרבינו טוביה כי סוגיית הגמרא קאי על זמן תוספת שבת שאז החיוב הוא רק מדרבנן ובכל זאת בזמן תוספת השבת ניתן לקיים את מצוות הקידוש שהיא מדאורייתא, וממילא ניתן ללמוד מדברי הגמרא שהמחויב בדרבנן יכול לקיים מצווה שחייב בה מדאורייתא וממילא גם ניתן ללמוד שהמחויב בדרבנן יכול להוציא ידי חובה את המחויב מדאורייתא.
לכאורה על דברי הרבינו טוביה ניתן להקשות ב' קושיות, האחת כיצד הוא פוסק שתוספת שבת הוי מדרבנן והרי גמרות מפורשות בר"ה ט. וביומא פא: דורשות מהפסוק ועיניתם את נפשותיכם בתשעה בערב וכו' שתוספת יום הכיפורים ושבת הוי מדאורייתא?
קושיא נוספת היא, שגם אם יש מקור מגמרא ברכות כז: שניתן לקדש על הכוס שזהו חיוב מדאורייתא בזמן התוספת שאז החיוב הוא רק מדרבנן (כפי שמבין הרבינו טוביה שתוספת שבת הוי רק מדרבנן) עדיין צריך להבין מהי סברת הגמרא בברכות ומה טעמה והרי יש כלל שאין המחויב בדרבנן יכול להוציא ידי חובה את המחויב בדאורייתא ?
ומבאר הרבינו טוביה את שיטתו: על הקושיא הראשונה ששאלה והרי יש גמרות מפורשות בר"ה ט. וביומא פא: הלומדות מפסוקים שחיוב תוספת שבת הוי מדאורייתא הוא מתרץ שמהפסוקים לומדים שרק בצאת שבת יש מדאורייתא חיוב של הוספה מחול על הקודש אבל בכניסת שבת אין חיוב מדאורייתא של הוספה מחול על הקודש אלא רק חיוב תוספת מדרבנן.
את הקושיא השנייה ששאלה מהי הסברת הגמרא ברכות כז: שהמחויב בדרבנן יוכל להוציא את החייב בדאורייתא והרי כלל בידינו שאין המחוייב בדאורייתא מוציא את המחוייב בדרבנן הוא מתרץ, שהרי לאחר זמן תוספת השבת, בזמן צאת הכוכבים יחול על האדם חיוב קידוש מדאורייתא לכן כבר עכשיו נחשב האדם כבר חיובא מדאורייתא ולכן יכול הוא לעשות קידוש ולצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא ואף להוציא אחרים למרות שעכשיו חיובו הוא רק מדרבנן(ועיין בהמשך תוספת ביאור בדבריו)
וכן הוא ההסבר בסומא שיכול להוציא את בני ביתו כי אם הקב"ה ירפא אותו הוא יהיה חייב במצוות ככל יהודי אז אפשרות החיוב העתידי מספיקה כדי להגדיר את הסומא כבר חיובא ויכול להוציא את בני ביתו ידי חובת קידוש.
הקושי שבדברי הרבינו טוביה
מקשים המגן אברהם או"ח רס"ז סע"ק א' וכן הקובץ שיעורים בחלק ב' סימן ל' ועוד שלכאורה דברי הרבינו טוביה קשים מאוד כי היכן מצינו שחיוב עתידי שעשוי להגיע בעוד זמן משפיע על דין האדם לפני שעת החיוב והרי הסומא יתחייב במצוות רק אם הקב"ה ירפא אותו וכן העומד בזמן תוספת שבת יתחייב בקידוש דאורייתא רק כששבת תכנס בצאת הכוכבים וא"כ מדוע החיובים העתידיים גורמים שהסומא יכול להוציא ידי חובה את בני ביתו ומדוע העומד בזמן ביום שישי בזמן תוספת שבת יכול לצאת ידי חובת קידוש מדאורייתא והרי חייב עכשיו רק מדרבנן.
ביאור הקובץ שיעורים את שיטת הרבינו טוביה
הקובץ שיעורים ח"ב סי' ל' מבאר את שיטת המרדכי והרבינו טוביה שבוודאי רק חיוב עתידי כמו בעומד בזמן תוספת שבת ורוצה לעשות קידוש כדי לצאת ידי חובת קידוש היום או סומא שאם יתפקח יהיה חייב במצוות אין בזה די להוציא עצמו או אחרים ידי חובת המצווה
אלא כדי שהאדם יוכל לצאת ידי חובה או כדי שהאדם להוציא אחרים כאשר אין עליו את חיוב המצווה מדאורייתא צריך שני תנאים: התנאי הראשון שהאדם יהיה בר חיובא והתנאי השני שבזמן שמוציא עצמו או אחרים ידי חובה יהיה חייב במצווה מדרבנן
התנאי הראשון בר חיובא פירושו שהאדם יוכל אי פעם להתחייב במצווה ומסביר הקובץ שיעורים שיש דין בכתיבת תפילין שרק המחויב בקשירה יכול לכתוב תפילין כפי שנלמד מן הפסוק וקשרתם וכתבתם ולכן גוי אינו יכול לכתוב תפילין אך למרות זאת גם לשיטות שלילה לאו זמן תפילין בכל זאת יהודי יוכל לכתוב תפילין בלילה למרות שאינו חייב במצוות תפילין בשעת הכתיבה בלילה וההסבר הוא כי היהודי הוא בר חיובא הוא שייך בפרשת תפילין והראיה שכשיגיע הבוקר הוא יתחייב מחדש במצוות תפילין וכן הסומא אם יתפקח יהיה חייב במצוות ולכן הסומא מוגדר כבר חיובא כי קיימת אפשרות שיתחייב במצוות.
התנאי השני שכעת בזמן שהאדם רוצה להוציא אחרים או להוציא עצמו ידי חובת מצווה מדאורייתא צריך להיות מחויב במצווה לפחות מדרבנן(אם מחויב במצווה מדאורייתא ברור שיכול להוציא אחרים ידי חובה)
וההסבר הוא כי חובת הציות לדברי חכמים היא דין דאורייתא הנלמד מהפסוק לא תסור מכל אשר יגידו לך וכו' ולכן העומד בזמן תוספת שבת ועושה קידוש אומנם אינו פועל מתוך חיוב דאורייתא של קידוש היום אך פועל מתוך חיוב דאורייתא של לא תסור שמשמעותו מצווה לשמוע בקול דברי חכמים וממילא יש לו חיוב בפועל לקיים את המצווה.
צירוף שני התנאים ביחד הם הפשט ברבינו טוביה מדוע הסומא יכול להוציא את בני ביתו במצוות הקידוש ומדוע העומד ביום שישי בזמן תוספת שבת מדרבנן יכול לקיים מצוות קידוש שהיא מדאורייתא
ההסבר הוא דלעניין בר חיובא מהני מה שיכול לבוא לידי חיוב בעתיד כפי שהוכיח הקובץ שיעורים מכתיבת תפילין בלילה אבל מכל מקום קיימת בעיה שהרי אינו מחויב עכשיו ממש אלא רק בגדר של בר חיובא כללי ולחיסרון הזה יועיל החיוב במצווה מדרבנן שהרי גם את המצווה הזו חייב לקיים מדאורייתא מדין לא תסור המחייב לשמוע בקול דברי חכמים.
לסיכום: הרי"ף, הרא"ש, הבה"ג ועוד ראשונים סוברים שתוספת שבת הוי מדאורייתא וכן פסק השו"ע או"ח סי רסא' אך המרדכי בשם הרבינו טוביה סובר כי תוספת שבת הוי מדרבנן.