עניין בפרשת בחוקותי: בדין תמורה

התורה אוסרת להחליף בהמה שהוקדשה לקורבן בבהמת חולין אחרת ואפילו אם בהמת החולין טובה מן הראשונה.

האם הממיר עובר על שני לאוין או רק על איסור אחד

המשנה במסכת תמורה בדף ב. אומרת שהממיר לוקה ארבעים ומקשים התוס' בחולין ב. בד"ה וסופג וכן התוס' בתמורה ב. ד"ה וסופג מדוע המשנה כותבת שהממיר לוקה רק ארבעים לכאורה היה צריך ללקות שמונים כיוון שבתורה כתובים שני לאוין לא להמיר ולא להחליף

תירוץ ראשון מתרצים התוס' שבאמת הממיר לוקה שמונים אלא שהמשנה נקטה לשון של סופג את הארבעים ולא נקטה סופג שמונים כי למשנה היה חשוב להדגיש שהממיר לוקה ופחות היה חשוב לה לומר כמה הוא לוקה

ומבאר השיטה מקובצת את דברי התוס' שמאחר והדין הוא שעל לאו שאין בו מעשה לא לוקים וא"כ על הלאו של לא יחליפנו ולא ימיר אותו לא היה צריך ללקות כי ההמרה נעשית בפה ודיבור לא נחשב מעשה לעניין חיוב מלקות ולכן המשנה מדגישה שהממיר לוקה למרות דהוי לאו שאין בו מעשה.

תירוץ שני מתרצים התוס' שהממיר לוקה רק ארבעים אלא שהתורה כתבה שני לאוין באיסור ההמרה כדי ללמד שלא רק הממיר את הקורבן שלו בבהמה אחרת עובר על איסור אלא גם הממיר את קרבן חבירו עובר בלאו דלא ימירנו וכגון שחבירו אמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר וא"כ הממיר את קורבנו באמת צריך ללקות רק ארבעים מפני שעבר רק על לאו אחד כי הלאו השני נאמר על ההמרה של קורבן חבירו.

נמצאנו למדים כי קיימת מחלוקת בין תירוצי התוס' כמה לאוין עובר הממיר את קורבנו לתירוץ הראשון הממיר עובר על שני לאוין אבל לתירוץ השני הממיר עובר רק על לאו אחד.

קושיית המהרש"א על תוס'

המהרש"א בחולין שואל שלכאורה אין הבנה לקושיית התוס' כי תוס' שאלו מדוע המשנה כתבה שהממיר לוקה ארבעים והרי באיסור ההמרה נאמרו שני לאוין לא יחליפנו ולא ימיר

ושואל המהרש"א שהרי הדין הוא שעל לאו הניתק לעשה לא לוקים ולדוגמא באיסור גזילה נאמר לאו של לא תגזול אבל כנגדו יש עשה של והשיב את הגזלה אשר גזל ואם העובר על הלאו מקיים את העשה אז אינו לוקה על הלאו.

וא"כ קושיית התוס' לכאורה לא מובנת כי הגמרא בתמורה ד: אומרת שהלאו של תמורה לא ימירו ולא יחליפנו אינו ניתק לעשה למרות שכתוב בהמשך הפסוק עשה של "והיה הוא ותמורתו קודש" והסיבה היא שבתמורה יש שני לאוין ואין עשה אחד של "והיה הוא ותמורתו קודש" מנתק שני לאוין של לא יחליף ולא ימיר וא"כ רק לאו אחד מתנתק לעשה ולא לוקים עליו והלאו השני נשאר וממילא מובנת המשנה שמחייבת רק ארבעים מלקות על לאו אחד כי הלאו השני התנתק לעשה ולא לוקים עליו. והמהרש"א נשאר בצריך עיון על קושיית התוס'.

השאגת אריה בשו"ת סי' עח' טוען גם כסברת המהרש"א שאפילו אם נאמר שבאיסור ממיר יש שני לאוין כפי שהתוס' סוברים בתירוצם הראשון בכל זאת מהגמרא בתמורה ד: משמע שהממיר צריך ללקות רק ארבעים.

הרמב"ם בהלכ' תמורה פרק א' הלכ' א פוסק שהממיר לוקה רק ארבעים ומבאר הלחם משנה שהרמב"ם סובר כמו התירוץ השני של תוס' שהממיר עובר רק על לאו אחד ולכן לוקה רק ארבעים.

סיכום מניין הלאוין ומניין המלקות בממיר את קורבנו

מתוך הדברים עולה כי בהתייחס למניין הלאוין נחלקו שני תירוצי התוס' שלפי התירוץ הראשון הממיר עובר על שני איסורים של לא ימיר ולא יחליף ולפי התירוץ השני הממיר עובר רק על איסור אחד כי הלאו השני עוסק בממיר את קורבן חבירו. ועל פי דברי הלחם משנה כך גם סובר הרמב"ם.

ולגבי מניין המלקות המהרש"א והשאגת אריה סוברים שאפילו אם נאמר שבממיר יש שני לאוין כפי שתוס' סוברים בתירוצם הראשון בכ"ז ילקה רק ארבעים כי לאו של אחד מתוך לא ימיר ולא יחליף ניתק לעשה של והיה הוא ותמורתו קודש ולא לוקים עליו.

מחלוקת בביאור והיה הוא ותמורתו קודש

לכאורה צריך להקשות על הפסוק מדוע כתוב והיה הוא ותמורתו קודש התורה הייתה צריכה לכתוב והייתה התמורה קודש כי הבהמה הראשונה בוודאי שהיא קודש כי היא בהמת קורבן וקדושה בקדושת הגוף למזבח.

ומבאר החינוך במצווה שנב' שהפסוק "והיה הוא ותמורתו קודש" מחדש שלא רק הבהמה השנייה שהיא בהמת התמורה קודש אלא גם על הבהמה הראשונה שהיא בהמת הקורבן חלה קדושה חדשה מכוח הפסוק "והיה הוא ותמורתו קודש" ולאור דברי החינוך צריך לומר שבמעשה התמורה פוקעת קדושת הקורבן וחלה קדושה חדשה.

האחיעזר בשו"ת ח"ב סי' מד' כתב שקשה מאוד לומר שמעשה התמורה מפקיע את קדושת הקורבן שבבהמה הראשונה. ובהמשך דבריו כתב שאומנם אין סברא לומר שהתמורה מפקיעה את הקדושה אבל זהו הטעם שהתורה אסרה את ההמרה כי התורה חששה שאדם יחליף בהמה קדושה בקדושת קורבן בבהמה פחות טובה.

הרמב"ם בהלכות תמורה פרק ד' הלכה יג' כותב שהתורה אסרה להמיר רע בטוב מתוך החשש שאדם ימיר טוב בבהמה אחרת שהיא רעה.

סיכום

נחלקו הראשונים האם הממיר עובר על שני לאוין לפי התירוץ הראשון בתס' הממיר עובר על שני לאוין ולפי התירוץ השני הממיר עובר רק על איסור אחד

לעניין חיוב המלקות אז ברור שלתרוץ השני של תוס' לוקה ארבעים כי יש רק לאו אחד אבל לפי התירוץ הראשון של תוס' שהממיר עובר על שני לאוין בפשטות נראה שילקה שמונים אך המהרש"א והשאגת אריה כתבו שיכול לעבור על שני לאוין אבל ללקות לוקה רק על אחד דהיינו ארבעים והסיבה היא כי לאו אחד ניתק לעשה

החינוך סובר שקדושת הקורבן פוקעת מן הבהמה הראשונה וחלה עליה קדושה חדשה מכוח הפסוק והיה הוא ותמורתו קודש

אבל האחיעזר הקשה שלא ייתכן שקדושת הקורבן תפקע במעשה ההמרה (ועיין בדבריו דהוכיח כסברתו מגמ' תמורה ט.)

וממילא זכינו לפשט בפסוק. החלק הראשון של הפסוק "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" עוסק בהגדרת מספר הלאוין שהממיר עובר כפי מחלוקת התירוצים בתוס' והחלק השני "והיה הוא ותמורתו קודש" עוסק בקדושת בהמת התמורה ולפי החינוך גם בקדושת הבהמה הראשונה.