פרשת וירא: עקידת יצחק – מאז ולתמיד

פרשת וירא: נכון שהיה זה נסיון לא קל בעליל, לאדם כאברהם שלאחר שנים רבות של ציפיה זכה סוף סוף לבן שימשיך את דרכו ומורשתו וכעת הוא מצווה לשוחטו, אך עדיין מדוע הזכות הזו היא נצחית, מדוע אנו מזכירים זכות אחת – גדולה ככל שתהא – לאורך כל הדורות? מאיפה ה"זכות" להזכיר את הזכות הזו גם אחר אלפי שנים מעת התרחשותה?

הרב אלכסנדר ליפשיץ | כיכר השבת |
ברית. אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)

מספרים על ילד קטן, שעשה פעם מעשה טוב - אמא שלו בקשה ממנו שיוריד את הפח, והוא התנדב מיד לעשות זאת. כשהוא סיים אמרה לו אמו: "היית ממש צדיק" ונתנה לו סוכריה, למחרת בבוקר לפני שהילד יוצא לחיידר, מבקש הילד שוב סוכריה, והאמא שואלת אותו: נו, מה קרה, והוא משיב לה, הרי אתמול הורדתי את הפח, אחה"צ מבקש הילד שוב סוכריה "כי אתמול הורדתי את הפח", וכן בערב, עד שלאמא שלו נמאס, והיא אמרה לו אולי הגיע הזמן שתעשה משהו אחר, ולא תזכיר כל הזמן את אותו המעשה....

גם עם ישראל דומים לכאורה לאותו הילד, יום אחר יום, שנה אחרי שנה, אנו מזכירים את ניסיון העקידה, אותו נסיון עליו אנו קוראים בסוף הפרשה (כב א ואילך):

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

בימים הנוראים תקענו בשופר בראש השנה להזכיר את אילו של יצחק, ומדי יום אנו פותחים איתו את התפילה.

פרשת עקידת יצחק היא אחת הפרשיות המעוררות ביותר בתורה, הפרשה הזו נחרתה לדורות כסמל לגילוי נשגב של אמונה ומסירות, פרשה שלאורה אנו מתחנכים ומחנכים את ילדינו כדגם ומופת להקרבה אישית וקידוש השם, בה מלמדים סנגוריה על עם ישראל שעה שכול באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, והיא מהוה את אחד מיסודות הקיום של העם היהודי, ומן הראוי שנתבונן ונבין מדוע.

נכון שהיה זה נסיון לא קל בעליל, לאדם כאברהם שלאחר שנים רבות של ציפיה זכה סוף סוף לבן שימשיך את דרכו ומורשתו וכעת הוא מצווה לשוחטו, אך עדיין מדוע הזכות הזו היא נצחית, מדוע אנו מזכירים זכות אחת – גדולה ככל שתהא – לאורך כל הדורות? מאיפה ה"זכות" להזכיר את הזכות הזו גם אחר אלפי שנים מעת התרחשותה?

האם – להבדיל – אין אנו דומים לאותו הילד שמזכיר כל הזמן את ה"מעשה הטוב" שהוא עשה?

ע"מ לעמוד על סוד העניין נעמיק מעט במהות נסיון העקידה.

נסיון העקידה – מהו?

ובכן, על פניו נדמה לכאו' שהקושי העצום בנסיון העקידה לאברהם אבינו היה, שמצד אחד אברהם אבינו אוהב מאוד את הקב"ה, ומן הצד השני הוא אוהב מאד את יצחק בנו, וזאת לא היתה אהבה רגילה, זו היתה אהבה של אברהם אבינו, -מבוע האהבה הגדול - לכל אדם באשר הוא, וקל וחומר לבנו.

אברהם אבינו מידתו "חסד" כידוע, ולא בכדי, די בעיון קל בפרשה ע"מ לעמוד על עוצמת החסד והאהבה של אברהם אבינו.

הוא מוכן לעזוב את הקב"ה בשעת קבלת פני שכינה "לטובת" הכנסת אורחים של ג' ערבים (כך הם נדמו לו לפחות), ועוד ביום השלישי למילתו, כמתואר בתחילת הפרשה.

הוא עומד ומתאמץ כ"כ בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה שוב ושוב, ע"מ להציל את היריבים הגדולים ביותר שלו - אנשי סדום וחבריהם - שהיו ה"אנטי תזה" המוחלטת לדרכו ולמעשיו.

ובכלל, אברהם שזן ומפרנס את כל מי שבא באהלו.

כך שאין אף אדם בעולם שידע לאהוב ולרחם כמו אברהם אבינו.

ובגיל 100 נולד לו בנו יצחק, הבן שאמור להמשיך את השושלת המפוארת, הבן שאמור להעביר את לפיד האמונה לדורות הבאים.

וכעת, כשיצחק בגיל 37 ואברהם בגיל 137 מצווה עליו הקב"ה, לא פחות ולא יותר: "והעלהו שם לעולה". אברהם אבינו מצווה ללכת ולשחוט את יצחק - בעשרת אצבעותיו הרחימאיות, אותם אצבעות שעשו חסד ושחילקו מזון לאורחים מדי יום, "איש החסד הגדול" הולך לשחוט את בנו.

כך שעל פניו הניסיון לכאו' הוא, שמצד אחד עומדת לה אהבת ה' , ומן הצד השני עומדת אהבת בנו יצחק, וכעת הניסיון הוא איזו כף תכריע.

האם יתכן שאברהם המאמין לא ישמע בקול ה'?

אלא שאם אכן זהו כל הנסיון, הדבר תמוה מאד, משום שהאם למישהו יש צד שאאע"ה יבכר את אהבת בנו על אהבת הקב"ה, האם אברהם אבינו - המאמין הגדול, מי שפרסם את האמונה בקל אחד בעולם כולו - יסתפק לרגע האם להעדיף את אהבת בנו יותר מאהבת ה', בוודאי שלא. אז מה א"כ הנסיון ?

יתירה מזו בילקוט שמעוני (משלי ל"א על המזמור אשת חיל) מובא הסיפור הידוע הבא על ברוריה אשת ר' מאיר:

"ד"א אשת חיל מי ימצא. אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו, מה עשתה אמן הניחה שניהם על המטה ופירשה סדין עליהם, במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש אמר לה היכן שני בני?, אמרה לו לבית המדרש הלכו, אמר לה צפיתי בבית המדרש, ולא ראיתים, נתנה לו הכוס של הבדלה והבדיל, וחזר ואמר לה היכן שני בני?

אמרה לו פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשו הם באים, הקריבה לפניו לאכול, לאחר שאכל, אמרה לו: רבי שאלה יש לי לשאול, א"ל אמרי שאלתך, אמרה לו רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון ועכשו בא ליטול אחזיר לו או לאו, אמר לה בתי מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו?!, אמרה לו חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו, מה עשתה תפשה אותו בידו והעלהו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר בני בני, רבי רבי, בני בדרך ארץ ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן, באותה שעה אמרה ליה רבי לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו, כך ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, א"ר חנינא בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו לכך נאמר אשת חיל".

המדרש שם בא כמובן ללמד על גדלותה של ברוריה אשת ר"מ, ועל החכמה העצומה שהתלוותה לצורה בה היא בישרה לר"מ על מות בניו - בניהם -"אשת חיל מי ימצא".

אלא שכאן נשאלת השאלה וכי אברהם אבינו לא הבין חלילה מה שברוריה ור"מ הבינו?

אדרבה, מי כמו אברהם אבינו הבין שבנו הוא פקדון שהלא אברהם כבר לא יכול היה ללדת, וגם לשרה לא היה סיכוי ללדת בדרך הטבע, ויצחק נולד בצורה נסית בעקבות הבטחתו של הקב"ה, כך שאאע"ה ראה בצורה הכי מוחשית שיצחק הוא פיקדון, ועכשיו בא הקב"ה ומבקש במפורש את הפיקדון בחזרה, הקב"ה אומר לאברהם אבינו בהתגלות נבואית ברורה "קח נא את בנך את יחידך" וכו' , האם לאברהם היה צד בכלל שלא לשמוע בדבר ה' ?

ובכלל, הלא בכל הדורות רבבות רבבות של יהודים מסרו את נפשם עקד"ה - למרות שלא היו נביאים, ולמרות שהיתה להם אפשרות גשמית להציל את נפשם, וכ"ש אאע"ה ששמע בעצמו מפי ה' את הציווי ללכת ולעקוד את בנו! האם היה צד לומר שאברהם לא ישמע בקול ה'?

למרות כל הקושי והמאמץ הכרוכים בכך, אברהם בוודאי היה מוצא את הכוח להתגבר. ונאמרו בענין דרכים רבים, ואנו נציג כאן את דרכו של הרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע בתוספת נופך מספרים נוספים. [כן נציין שחלקים מהמשך המאמר מבוססים על דבריו של הגה"צ ר' שמשון פינקוס זצ"ל עפ"י ספרו "תפארת שמשון"].

שני הציווים של הקב"ה בנוגע ליצחק

ובכן, ניסיון העקידה היה הרבה יותר קשה, משום שאברהם אבינו לא ידע מה באמת רוצה הקב"ה, הוא לא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה, מדוע?

משום שמצד א' היה ברור לו במאת האחוזים שהקב"ה אומר לו קח נא את וכו' והעלהו שם לעולה, ומן הצד השני באותה המידה בדיוק היה ברור לו שאלוקים א"ל "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), ובדברי האלוקים "כי ביצחק יקרא לך זרע" אומר הקב"ה לאברהם אבינו: דע לך, אתה חייב לשמור על יצחק כעל בבת עינך, משום שכל קיום העולם מותנה במתן תורה ומתן תורה מותנה במציאותו של עם ישראל ומציאותו של עם ישראל תלויה במציאותו של יצחק, ויצחק הלא טרם נשא אשה כך שאם הוא ימות עכשיו, אבד העולם ונסתם הגולל על העולם, אין לו תכלית, אין לו מטרה, אין לו יעד.

[לאמיתם של דברים לא היתה סתירה בדבריו של הקב"ה, משום שהקב"ה לא ציווה על אברהם לשחוט את יצחק, אלא רק להעלותו ע"ג המזבח וכפי שנדגיש בהמשך, ומ"מ מבחינתו של אברהם שהבין את הציווי כציווי לשחיטה, הייתה כאן סתירה].

וממילא מה שאברהם אבינו לא יעשה, הוא יעשה את רצון ה', אם הוא יקריב - הוא ימלא את רצון ה' בציווי "קח נא", וגם אם הוא לא יקריב – הוא יעשה את רצון ה' של "כי ביצחק", מה לעשות א"כ ?

אומר ר' צדוק: עמד אברהם אבינו לפני הקב"ה וא"ל, רבש"ע איך שאני לא אנהג, אוכל לומר עשיתי רצונך, אם אני אקריב את הבן אוכל לומר שעשיתי רצונך "קח נא", אם לא אקריב את הבן אוכל לומר שעשיתי רצונך "כי ביצחק יקרא לך זרע", אבל - מוסיף אברהם - מתי אני אוכל לבוא לעמוד ולומר שעשיתי את זה רק בגלל רצונך, רק אם אקריב אותו.

שהרי אם לא אקריב את יצחק, אני לא עושה את זה רק בגלל שאמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וכו' – כי את זה הלא גם אני רוצה, ולעומ"ז אם אני אקריב את יצחק הרי אני יודע בברור שזה לגמרי נגד רצוני וכל עשייתי נובעת רק בגלל רצונך, למרות שזה מנוגד לגמרי לאופי שלי ולרצונות שלי.

זה היה עומק הנסיון עפ"י דבריו של ר' צדוק, ואברהם אבינו אכן הוכיח עבדות אמיתית ומילוי רצון ה' בצורה מוחלטת ומושלמת ללא שום עירוב של נגיעות ורצונות אישיים.

השאיפה לנצח

ולאור הדברים נפתח לנו צוהר מסוים להבין, מדוע אכן עקידת יצחק היא זכות נצחית לעם ישראל.

כפי שהדגשנו לוּ יצחק היה נשחט, הרי כל המושג של "עם ישראל" היה מוּטַל בסכנה, כל המושג של מתן תורה על כל המשתמע מכך לא היה בא לעולם.

ואחדד את הדברים, אחת השאיפות המרכזיות ביותר שקיימות אצל כל אדם היא השאיפה אל הנצח והשאיפה למשמעות.

השאיפה הזו הורחבה גם ע"י הפסיכולוגיה המודרנית, זו שבאה מבית מדרשו של פרופ' ויקטור פרנקל בספרו הידוע "האדם מחפש משמעות" ועוד, ולהבדיל, כל כולה של היהדות היא נתינת אפשרות לאדם למנף את כל החיים שלו, ולהפוך את כל אותם רגעים של "עולם חולף" ל"עולם הנצח".

כידוע, הגאון מוילנא בכה לפני פטירתו, שאלוהו תלמידיו: רבי, אתה בוכה? הלא באזני רוחינו אנו שומעים כבר את שירת המלאכים, כיצד הם יוצאים לקדם את פניך, א"ל הגאון מוילנא - תוך כדי שהוא תופס את טליתו – תראו, כאן בעוה"ז תמורת כמה גרושים יכול אדם לקנות טלית ועל ידה הוא זוכה לחיי נצח, בעוה"ב תמורת כל הון שבעולם לא יכול האדם לקנות נצח!

שם "הקופה נסגרה", האדם נהנה ממה שהוא עבד כאן בעוה"ז, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

השאיפה לנצח, היא שאיפה שמקיפה את האנושות כולה, כל אדם יהא אשר יהא שואף להטביע חותם כאן בעוה"ז, להשאיר כאן משהו, לא להיות בבחינת "כענן חולף", וזה גם עומק הרצון של האדם להתחתן ולהקים משפחה.

האדם לא רוצה בשום אופן לסיים את חייו בצורה אפורה ושגרתית.

במהלך ההיסטוריה אנשים רבים מאוד עשו מעשים בעלי סיכונים אדירים, מלכים יצאו למלחמות שהיו בעלות סיכון רב מאד, אנשים העפילו לאוורסט בתנאים לא תנאים, למרות שהם ידעו בבירור שהם עלולים למות שם, ושם כידוע אין סניף של זק"א, ובוודאי לא של מד"א, והם עלולים להישאר שם למאכל לעוף השמים (אם יש שם כאלה), אבל למרות הכל הם עשו את זה, למה – מה הניע אותם ?

בספרי השיאים למיניהם תוכלו למצוא שיאים רבים ומדהימים, שבחלקם הגדול גבלו בסיכון אישי עצום, מה גורם לאנשים להסתכן כ"כ? האם המניעים היחידים הם האתגר, התהילה והכבוד? כמדומה, שמאחורי התופעות הללו מסתתר רצון אחר, עמוק יותר.

והוא: "הרצון להיכנס להיסטוריה".

לא לחלוף מן העולם כך סתם. בבחינת "כתבוני לדורות". להיות ייחודי ומיוחד.

כמובן שהשאיפה הזו בעומקה נובעת מהשאיפה לאין סוף שקיימת אצל כל אדם, ושהיא נובעת מהחלק האין סופי שבאדם, מהנשמה הרוחנית שהיא חלק אלוק ממעל, ששואפת ליותר מחיים גשמיים רגילים, היא שואפת להנציח את מהותה - להישאר נצחית.

אומות העולם עושים את הדברים בצורה גשמית, מעפילים לאוורסט, לוחמים במלחמות, מסתכנים בסיכונים כאילו ואחרים, וזוהי כמובן הרמה הנמוכה ביותר של הנצח, משום שסוף סוף מדובר במעשה גשמי, שגם אם הוא יכנס להיסטוריה עדיין המימדים שלו הם מימדים גשמיים ומוגבלים.

ולעומת זאת, להבדיל, יהודי ששומר תו"מ, בכל מעשה ומעשה שהוא עושה הוא מתחבר אל הנצח, בכל רגע שהוא מקיים את רצון ה' הוא הופך את אותו הרגע מרגע גשמי לרגע נצחי.

כל הנחת תפלין היא "כניסה להיסטוריה", בכל לימוד תורה הוא כותב את עצמו לדורות – לנצח נצחים.

עַם הנצח זכה לכוח עצום – הפיכה של רגעים זמניים לנצחיים.

וככל שאדם גבוה יותר מבחינה רוחנית כך הוא גם מודע יותר ויותר להשפעת המעשים שלו על הנצח, אצל אברהם אבינו היה זה שיא השיאים שרק יכול להיות. אברהם אבינו היה אדם שכל הנצח של הבריאה כולה היה תלוי בידיים שלו,מדוע?

פשוט מאוד, הלא תכלית הבריאה היא בשביל ישראל ובשביל התורה [ראה רש"י על "בראשית ברא אלוקים" בשביל ישראל ובשביל התורה], והלא כל מציאותו של עם ישראל ומתן תורה תלוי בו – הוא הלא אבי האומה היהודית.

עקידת יצחק – כולנו היינו שם

לוּ אברהם אבינו היה מצווה לשחוט את עצמו הנסיון לא היה כ"כ גדול, משום שבכך שהוא שוחט את עצמו הוא בוודאי עושה מסי"נ מאוד גדולה, אבל עדיין יש לו ולעולם המשך, הנצח עדיין יישאר משום שיצחק חי וקיים!

אבל הקב"ה בא לאברהם אבינו וא"ל קח נא את בנך, תשחט את כל "הנצח" של עם ישראל, את כל הבנין העצום של עם ישראל, את לוז הבריאה וההויה, תשחט במו ידיך, תשחט את הנצח.

[יש להדגיש בכל העניין, כפי שהדגשנו לעיל, שאמנם הקב"ה מעולם לא ציווה את אברהם לשחוט את יצחק, הוא רק ציווה עליו להעלותו על גבי המזבח – "והעלהו שם לעולה" וכפי שרש"י מדגיש על אתר, וכפי שאכן הקב"ה אמר לו בסופו של דבר, שיורידו מע"ג המזבח מכיוון שהציווי היה רק להעלות, ובכל אופן אברהם הבין את הציווי כמשמעותו הרגילה, להעלות ולשחוט, ולשם כך הוא הכין את המאכלת האש והעצים, כמפורש בפסוקים].

כולנו היינו שם על המזבח, כל אחד ואחד מאיתנו – בני אברהם יצחק ויעקב – היה שם, ובכלל זה עם ישראל כולו לדורותיו, החל מיעקב וי"ב השבטים, משה רבינו, אהרן הכהן, נביאים ראשונים ואחרונים, תנאים ואמוראים, גאונים ראשונים ואחרונים, עד דורינו אנו.

כ ו ל ם היו שם על גבי המזבח, כן – גם אנחנו.

המאכלת שהונפה על יצחק, הונפה על כולנו, ובעצם היא איימה להעלות את הכוֹרֵת על העולם כולו, עולם ללא תורה וללא משמעות אינו עולם!

נו, מה דעתכם להקריב את כ ל ע ם י ש ר א ל לדורותיו ע"ג המזבח? את כל התכלית של הבריאה, על כל המשתמע מכך?

כל אותם יהודים שמסרו את נפשם במהלך הדורות על קידוש השם גם הם מסרו את נפשם, אלא שהם המירו עולם חולף בעולם הנצח, ואילו אברהם אבינו בא כביכול – לשחוט את הנצח עצמו!

כך שהיה כאן נסיון עצום, אברהם אבינו יודע שמעשה העקידה עלול להיות אסון לאנושות ולבריאה כולה פי כמה וכמה מאשר פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, ולמרות הכל, הוא אינו מבקש חשבונות רבים, הוא הולך בלב שלם לשחוט את בנו, גם אחרי שלושה ימים שעברו מאז הציווי, הוא מודע לחלוטין למה שהוא עושה (עי' רש"י כב, ד) ולמרות הכל הוא הולך לשחוט את... הנצח.

אומר אברהם: בשביל מי אני דואג וחרד כ"כ לנצח, בשביל הקב"ה! כעת רצון ה' הוא שאשחט את הנצח!

ואברהם אבינו הוכיח שהוא מקיים את רצון ה', בלי חשבונות אנושיים, בלי תוספות, ובלי פלפולים, אאע"ה משועבד לגמרי לרצון ה', ואם זהו רצון ה' אז זה מה שהוא יעשה.

שאלנו, מדוע זכותה של העקידה הוא זכות נצחית כ"כ? מדוע אנו מזכירים אותה שוב ושוב?

לאור הדברים, התשובה היא פשוטה מאוד, אדם כזה שמוכן להקריב את כל הנצח למען רצון ה', זוכה ומעשהו הופך לזכות נצחית.

בינו נא זאת: מי שמוכן להקריב את הנצח למען קיום רצון ה', זוכה ומעשהו נהפך למעשה נצחי, מעשה שעומד לנו לזכות לנצח נצחים.

מאיתנו לא דורשים להקריב את הנצח, להיפך - לנו ניתנה האפשרות להידבק בנצח בכל מעשה ומעשה שאנו עושים, וכנ"ל.

מה שכן מוטל עלינו, זה ללמוד להידבק בדרכיו של אברהם אבינו, בבחינת: מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו, בדביקות מוחלטת בקיום רצון ה', ללא כחל ושרק, ומתוך אמונה טהורה!

שבת שלום!

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר