פורום תקנה

אז מה עושים? התזמורת הפסיקה לנגן, הרב כבר מחכה בקצה הבמה, המפיק צועק לי באוזנייה "נו, תושיב אותם ותקרא לרב!" – ואני שוקל לסרב פקודה. איך אפשר לעצור אולם שלם שרוקד בהתלהבות כזאת ניגון חסידי? • טורו השבועי של ידידיה מאיר, המתפרסם בעיתון "בשבע" (מאמר)

ידידיה מאיר | כיכר השבת |
י"ט כסלו, בנייני האומה (צילום: ברלה שיינר)

1.

יום חמישי שעבר, ליל י"ט בכסלו, עליתי על הבמה של בנייני האומה וכמעט עפתי אחורה מההדף. בדף הליין-אפ שבידי, עם התוכנייה המסודרת, היה כתוב רק שהתזמורת פותחת בניגון חב"די קצר, ואז המנחה צריך לעלות, לומר כמה משפטים ולהזמין את ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, הרב יהושע שפירא, שידבר על הרלוונטיות של לימוד החסידות בדורנו. בפועל, ברגע שחיליק פרנק ונאור כרמי נתנו את הצליל הראשון של "ניגון הצמח צדק" האולם כולו פשוט התרומם באוויר. "איי טי ני ני איי טי ני ניי ניי ניי, איי טי ני ני איי טי ני ניי נני...".

אולי הניגון הזה הוא בעצם כל הסיפור. דוגמה חיה לכך שיש בחסידות אוצרות שחיכו מאה חמישים שנה כדי לפרוץ, משום מה, בדיוק בדור שלנו. הוא חובר במאה התשע עשרה ברוסיה על ידי תלמידי הצמח צדק, האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד, והושר בקצב איטי, כניגון דבקות. לפני כשנה וחצי החלו לשיר אותו בקצב מהיר ופתאום השיר נהפך ללהיט היסטרי. להיט חדש בן מאה חמישים שנה. בהתחלה רקדו אותו רק בחתונות החסידיות, אבל מהר מאוד הוא הגיע גם למגזר הדתי-לאומי. והנה עכשיו החבר'ה שרים אותו פה בהתלהבות נוראה לפני שההתוועדות בכלל התחילה. האירוע בקושי עלה על מסלול ההמראה, והם כבר מרחפים בחלל.

אז מה עושים? התזמורת הפסיקה לנגן, הרב יהושע שפירא כבר מחכה בקצה הבמה, המפיק צועק לי באוזנייה "נו, תושיב אותם, תושיב אותם ותקרא לרב!" – ואני שוקל לסרב פקודה. איך אפשר לעצור אולם שלם שרוקד בהתלהבות כזאת ניגון חסידי?

2.

כעבור כמה רגעים נכנעתי. זה דווקא הלך יותר בקלות ממה שחשבתי. רק הזכרתי את השם "הרב יהושע שפירא" והריקוד הפסיק והפך למחיאות כפיים סוערות. נדמה לי ששמעתי אפילו שריקות. הרב שפירא, אחד ממובילי המהפכה החסידית-ציונית, מתקבל כאן כמו כוכב רוק. האנרגיות מטורפות. מאוחר יותר באותו ערב, מאחורי הקלעים, יגיד לי שולי רנד שהוא כבר הופיע המון פעמים בהמון מקומות אבל מעולם לא ראה "אולם כזה בוער".

ושיהיה ברור: רנד לא שר בערב הזה ולו שיר אחד מקורי משלו. גם לא אביתר בנאי, שהופיע איתו. לא "אבא" ולא "איכה". כאן זה לא גלגלצ. לפלייליסט פה נכנסים רק ניגונים עתיקים שהלחין האדמו"ר הזקן. וכשהם שרו את הניגונים האלה, שולי ואביתר ביחד עם כל הקהל, הוקרנו על מסכי ענק ברקע ביאורים לכל ניגון. קריוקי-עומק. "קול דודי דופק", נכתב שם כשבנאי החל לשיר את הניגון העדין הזה, "ניגון שעליו אמר האדמו"ר הריי"צ: הוא מנקה את הנשמה ומוריד ממנה את הסירכא (הלכלוך), ובתנועה האחרונה של הניגון כבר ניתן להבחין בכך. האדמו"ר האמצעי אמר על הניגון הזה: אבא, האדמו"ר הזקן, יכול היה לחפור בקרבו של חסיד ולקרוע משם את הלא-טוב באמצעות חסידות או ניגון. אבל הניגון הזה – גם תובע משהו מהחסיד עצמו".

3.

אז מה קורה כאן, בעצם? ומי גורם לזה לקרות? האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, יצא מהכלא בי"ט בכסלו התקנ"ט (1798). הוא כנראה לא חלם, כששוחרר מהמבצר העתיק בפטרבורג, ש‑215 שנים אחר כך יישבו בבנייני האומה, בירושלים בירת מדינת ישראל, שלושת אלפים צעירים ויחגגו את השחרור הזה שלו. "לא האדמו"ר בלבד יצא מהכלא, אלא כל תורת החסידות", הסבירו הנואמים שוב ושוב במהלך הערב. "עד למאסר היה לו ספק – האם יש לו רשות משמיים להפיץ את הרעיונות החדשים של החסידות? האם התנועה תתפתח, תתרחב, תתפשט? המאסר שלו עצר את הפעילות. לכן ההסכמה של הממשלה הרוסית לשחרר אותו הייתה האות לשחרר גם את התורה שלו מהכלא, מהמיצר. מאז החסידות הלכה והתפשטה".

באחד מרגעי השיא של הערב מרובה השיאים הזה, עולה אל הבמה בצעדים איטיים הרב יואל כַהַן. "אני מסתפק מה אפשר לומר בזמן כל כך קצר", אומר הרב בן ה‑83, אחרי שהקהל שקם לכבודו בהדרת כבוד מתיישב בדממה. הוא נחשב אחד הרבנים החשובים בחב"ד והגיע לכנס במיוחד מניו יורק. אף אחד לא קורא לו הרב כהן אלא "החויזר", בגלל זכרונו הפנומנלי והיכולת שלו לחזור על שיחות הרבי מלובביץ' זצ"ל בעל פה. מדי מוצאי שבת וחג הוא נהג לחזור במשך שעות על דברי התורה שנאמרו, וכך אפשר היה לתמלל אותם וללמוד אותם אחר כך. אבל הערב הוא צריך לצמצם את הרעיונות הגבוהים לנאום של שמונה דקות: "אולי נדבר על שני דברים. אור וחיות. הרי נאמר בחסידות שביום הזה, י"ט כסלו, 'ניתן לנו אור וחיות נפשנו'. מה זה אור וחיות? אור הרי לא מוסיף שום דבר. אבל אם יש חדר חשוך, ומוסיפים לו אור, אז פתאום רואים הכול. פתאום הכול מואר. ההבדל בין חושך לאור הוא דרמטי, למרות ששום דבר לא השתנה בחדר. פתאום כל מה שיש שם – נראה אחרת. וגם חיות, לכאורה, לא מוסיפה כלום. גוף חי וגוף מת נראים אותו דבר. יש את אותם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, גם למת וגם לחי. אבל אם יש חיות בגוף, אם האיש חי או מת – זה עושה את כל ההבדל. אז אנחנו רוצים להוסיף למצוות שלנו ולתורה שלנו אור וחיות".

כמה שעות קודם, ממש באותו אולם, ישבו-רקדו 3,000 נשים. דיברו שם אותם רבנים, ושרו שם אותם זמרים את אותם ניגונים, אבל הנשים זכו לשמוע גם את הרבנית ימימה מזרחי. אחת ה"חוזרות" של מזרחי סיפרה לי אחר כך, שאת השיחה שלה היא פתחה בקביעה התיאולוגית הבאה: "החסידות אומרת לנו להפסיק לשאול איפה אלוקים היה בשואה, ולהתחיל לשאול איפה הוא נמצא כשאני במטבח, בעבודה, עם הילדים, בזוגיות".

4.

ועכשיו לנקודת ציון קצת יותר קרובה, אם כי בעלת משמעות היסטורית מכוננת בתולדות הפצת החסידות, גם בפרספקטיבה של 215 שנים: לפני 38 שנים נולד התינוק משה שילת לשני הורים ידועים ומשפיעים בציונות הדתית: אבא שלו הוא הרב יצחק שילת, מחוקרי הרמב"ם, מראשי ישיבת מעלה אדומים, תלמיד מובהק של הרב צבי יהודה קוק. אמא שלו היא יהודית שילת, פעילת ציבור ותיקה: היא כיהנה כסגנית יו"ר אמונה, כיועצת שר הדתות לענייני נשים, וכיום היא ראש פורום 'תקנה'.

כשהילד שלהם גילה נטיות חב"דיות והקים בתוך ביתם הפרטי את בית חב"ד הראשון במעלה אדומים, הם קצת נלחצו. כשהוא יצא לבניין ה‑770 המפורסם בברוקלין כדי לפגוש את הרבי מלובביץ', אמא שלו סרגה לו במיוחד כיפה שעליה נכתב "ירושלים של זהב". שלא ייסחף לה יותר מדי לברוקלין וישכח את ירושלים. אך שילת הצעיר לא הפך לסתם חב"דניק, אלא לשליח חב"ד לציונות הדתית. הוא עושה זאת לא רק באירוע השנתי הזה, אלא בהפצת תוכניות לימוד של משרד החינוך שעוסקות בחסידות, בהכנסת התכנים האלה לישיבות תיכוניות ולאולפנות ובארגון אירועים נוספים לאורך השנה.

אם תרצו, זהו פורום תקנה האמיתי (עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, לפורום תקנה המקורי והחשוב): לחבר בין ציונות לחסידות, ליצור מעין חסידות ארצישראלית, ואולי גם להזכיר לכולנו מה העיקר בכלל. כמה נדיר לראות מחזה כזה. אולם מלא עד אפס מקום בצעירים בטי-שירט שעוצמים עיניים כשהם שרים בכוונה את ניגון ארבע בבות, ושפוקחים עיניים קרועות מסקרנות כשעולה לבמה עוד רב ישיש ומדבר על עבודת השם, יראה, אהבה, דבקות.

"אני חושב שציבור הכיפות הסרוגות, ובייחוד בני ישיבות ההסדר, הוא הציבור הגדול בישראל שיכול להשפיע בכמות ובאיכות על כל מה שקורה במדינה", הסביר שילת את הרציונל בריאיון שנתן בעבר. "לציבור הדתי-לאומי יש קטע כזה, הוא לא יודע אפילו להעריך עד כמה הוא יכול להשפיע ולשנות. בזמן ההתנתקות הייתי בנתניה וישיבת אלון מורה התנחלה על נתניה במפקד של הליכוד. הם עברו בית בית, עם אש בעיניים, וכולם עבדו בלב ונפש. חשבתי לעצמי שאם כל ישיבה הייתה מאמצת עיר פעם אחת בשבוע אז המדינה הייתה נהפכת בתוך כמה חודשים".

כששאלו אותו אם המטרה היא פשוט "להחזיר בתשובה" את הציונות הדתית לחב"ד, הוא ענה כך: "המטרה היא ללמוד חסידות. לחסידי חב"ד יש הרבה ממה להיות מושפעים מהציבור הדתי-לאומי, ומישיבות ההסדר בפרט. לכל חוג יש מעלות שאין בזולתו. בציבור הדתי-לאומי יש כנות, ישרות, פשטות, שכל החרדים מתקנאים בה וזה דבר ידוע ומפורסם. מי שרוצה לחלוק על זה חולק על המציאות. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הרב יואל כהן הגיע לישיבת הסדר. כשהוא יצא הוא אמר כמה פעמים בהתפעלות: 'איזו כנות ויושר'. החיובי בציבור הדתי-לאומי הוא חד וניכר. פעם דיברו על זה בחדרי חדרים, היום כולם מדברים על זה וגם לחב"ד מותר ללמוד מאחרים. אבל זאת לא הנקודה העקרונית. יש כאן ניסיון הדדי וכן ללמוד ביחד עולם רוחני עמוק".

5.

כל מה שתואר כאן הסתיים ביום חמישי בלילה. והנה, במוצאי שבת, באחת אחר חצות, עברתי במקרה ליד בנייני האומה ונתקלתי להפתעתי בעומסי תנועה. מכוניות צופרות, המולה, דוחק, מאות אנשים נכנסים בשערי האולם. מה קורה כאן בשעה כזו? נכנסתי פנימה וגיליתי שהבולמוס של שילת להפיץ את תורת חב"ד לא בא על סיפוקו גם אחרי כנס עם 3,000 גברים ועוד אחד עם 3,000 נשים, כולם מהציונות הדתית. במוצאי שבת הוא שכר שוב את האולם כדי לערוך שם את אותו ערב בשלישית, והפעם לאלפי חסידים. מה יש? לחסידי בעלז, ויז'ניץ, צאנז, תולדות אהרן ועוד, לא מגיע לשמוע את הרעיון של "החוזר" על אור וחיות? (לא בדקתי, אבל לא אתפלא אם יספרו לי שביום ראשון, למחרת, מילא שילת את האולם באלפי ערבים ממזרח ירושלים כדי להתוועד עם גדולי המשפיעים החסידיים על חשיבות שבע מצוות בני נח).

כשאני פוגש אותו בקצה האולם בתוך כל ההמולה, השעה כבר אחת וחצי אחר חצות. "הו, טוב שאני רואה אותך", הוא אומר לי בבהילות. "יש לי התייעצות דחופה איתך. אני רוצה לסגור השבוע אולם לי"ט כסלו תשע"ה. מה אתה אומר? בשנה הבאה, לעשות את זה שוב בבנייני האומה, או שאולי נעשה את זה הפעם בהאנגר גדול בגוש דן?".

יצאתי משם לאוויר הירושלמי הקריר. אם השעה לא הייתה כמעט שתיים בלילה, הייתי אולי מצלצל לאימא שלו, להגיד לה שהיא יכולה לרקום על הכיפה של הבן שלה: "ירושלים של זהב, ושל אור ושל חיות".

yedidyam@017.net.il

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר