פרשת כי תבוא: שומע כעונה במקרא ביכורים

בפסוק זה מצווה התורה שבעת הבאת הביכורים לבית המקדש יקרא המביא את פרשת הביכורים מארמי אבד אבי ועד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה.

הגמרא בסוטה לב. לומדת מהפסוק וענית ואמרת שאת מקרא הביכורים צריך לקרוא דווקא בלשון הקודש ובהמשך הסוגיא בדף לב: מביאה הגמרא את דברי רשב"י שאת מקרא הביכורים קוראים בקול רם וכך מפרש רש"י על התורה שהלשון וענית משמעותו הרמת הקול.

במשנה בביכורים פרק ג' משנה ז' מובא שבראשונה מי שהיה יודע לקרוא בעצמו את פרשת ביכורים היה קורא ומי שאינו יודע היו מקרין אותו ומאחר וראו שאנשים נמנעו מלהביא את ביכוריהם מפני הבושה שאינם יודעים לקרוא התקינו שיהיו מקרין את כולם.

ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא שיש אסמכתא לתקנת ההקראה מהפסוק וענית ואמרת המופיע בפרשת ביכורים דלשון וענית משמעו לענות על אמירה שאחר הוציא מפיו.

שומע כעונה במקרא ביכורים

יש לדון האם ניתן לצאת ידי חובת מקרא ביכורים על ידי הדין של שומע כעונה וכפי שמצינו בהרבה נידונים הלכתיים כגון קריאת המגילה ברכות הנהנין קידוש היום ועוד שאחד קורא ובזה הוא מוציא את האחרים השומעים ידי חובה מדין שומע כעונה.

מקור הדין של שומע כעונה נלמד בגמרא בסוכה לח: מהפסוקים בספר מלכים ב' פרק כב' ששם מתואר כי שפן סופר המלך יאשיהו קרא בספר התורה אך הנביא בפסוק טז' כותב "כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה" ומלך יהודה הכוונה ליאשיהו ומכאן מוכיחה הגמרא שמאחר ושפן קרא בפועל ויאשיהו האזין הרי גם יאשיהו מוגדר כקורא בספר התורה מדין שומע כעונה.

ואם כן לכאורה בפשטות גם במקרא ביכורים יכול מביא הביכורים לצאת ידי חובת הקריאה מדין שומע כעונה.

אלא שלכאורה יש קושי לומר שיועיל דין שומע כעונה במקרא ביכורים דהרי הגמרא בסוטה לב: אומרת שאת מקרא הביכורים צריך לקרוא בקול רם וכך גם מביא רש"י בפירושו על החומש דלשון וענית עניינו הרמת הקול.

עוד מצינו אמירה בהרמת הקול במצוות הכוהנים לברך את עם ישראל וכפי שדורשת הגמרא בסוטה לח. מהפסוק בפרשת ברכת כוהנים "דבר אל אהרון ואל בניו.. כה תברכו... אמור להם "(במדבר ו' כג') דברכת כהנים צריכה להאמר בקול רם וכך גם נפסק בשו"ע או"ח סימן קכח' סעיף יג'.

ומחדש הבית הלוי דכהן אינו יכול לברך את ישראל ולקיים את מצוות ברכת כוהנים על ידי הדין של שומע כעונה דהיינו שחברו הכהן יאמר את ברכת הכוהנים והוא יאזין ויכווין לצאת ידי חובת המצווה והסברא היא דכיון שהתורה מצריכה לברך בקול רם אז גם אם מצד הדין של שומע כעונה הכהן המאזין נחשב שאמר את ברכת הכוהנים אבל בפועל ישראל המתברכים ממנו לא שמעו את ברכתו ולכן בברכת כוהנים אי אפשר לצאת ידי חובה על ידי הדין של שומע כעונה.

על פי חידושו של הבית הלוי אזי גם במצוות מקרא ביכורים שצריך לקרוא את פרשת הביכורים בקול רם לכאורה לא יהיה ניתן לצאת ידי חובת מקרא ביכורים על ידי הדין של שומע כעונה.

שיטת החזון איש בדין שומע כעונה

החזון איש באו"ח סימן כט חולק על הבנת הבית הלוי בדין שומע כעונה וסובר שהשומע יוצא ידי חובה מפני שהשומע והמשמיע הם שותפים במעשה המצווה חלקו של המשמיע הוא הקריאה והכוונה להוציא את עצמו ואת חברו ידי חובה וחלקו של השומע הוא בהאזנה ובכוונה לצאת ידי חובת המצווה.

ומבאר החזון איש את דבריו, שהרי מצינו בקורא קריאת שמע ומכווין להוציא בקריאתו גם את חברו שצריך הקורא להיות מוגדר כבר חיובא ולכן אם הקורא כבר יצא ידי חובת קריאת שמע אין הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה בקריאתו

וההסבר הוא כי קריאת שמע בזמן שאינו בר חיובא איננה מוגדרת כקריאה לשם קיום מצוות קריאת שמע אלא קריאתו נחשבת כקריאה בתורה גרידא וממילא המשמיע שמוגדר כקורא בתורה לא יכול להוציא ידי חובה את השומע שחייב במצוות קריאת שמע.

ולאור זאת מבאר החזון איש שדין שומע כעונה פועל מדין הערבות שיש בישראל והרי השומע והמשמיע מתאחדים ביחד ובשותפות כדי לקיים את המצווה וממילא נחשב שדיבור המשמיע מתייחס ונזקף לזכות השומע ולכן השומע קיים את המצווה בשלמותה וממילא גם אם צריך תנאי של קול רם כגון בברכת כוהנים הרי האמירה בקול רם היא חלק ממעשה המשמיע שנזקף לטובת השומע ואם כן לכאורה גם בנידון דידן של מקרא ביכורים ניתן לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה.

עוד מוכיח החזון איש את הבנתו לדין שומע כעונה ממקרא מגילה שהרי הדין הוא במקרא מגילה שצריך לקרוא אותה מתוך הכתב ומתוך מגילה כשרה ומקשה החזון איש איך בעל הקרוא קורא את המגילה ומוציא את השומעים ידי חובה מדין שומע כעונה והרי אין לשומעים מגילה כשירה לפניהם וממילא חסר בתנאי קיום המצווה

אלא מכאן שוב מוכיח החזון איש שדין שומע כעונה אין פירושו שרק הדיבור גרידא מתייחס לשומע אלא ההבנה היא שכל פעולת המצווה מתייחסת לשומע ולכן צריך שהמשמיע יהיה בר חיובא וכן שומע המגילה לא צריך שתהיה לפניו מגילה כשרה וכן הכהן השומע נחשב כמברך בקול רם וממילא גם לנידון דידן לכאורה יהיה ניתן לצאת ידי חובת מקרא ביכורים מדין שומע כעונה למרות שצריך לקרוא בקול רם.

מתוך הדברים עולה שלכאורה תהיה מחלוקת בין הבית הלוי לחזון איש האם במקרא ביכורים יהיה ניתן לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה. הבית הלוי יסבור שלא ניתן לצאת מפני שצריך לקרוא בהרמת הקול ודין שומע כעונה לא יכול להועיל לתנאי של הרמת הקול ואליבא דהחזון איש יועיל דין שומע כעונה במקרא ביכורים כי כל הקריאה של המשמיע מתייחסת לשומע.

ביאור האחרונים את מחלוקת רש"י ותוספות בדין שומע כעונה

האחרונים מבארים שמחלוקת הבית הלוי והחזון איש היא בעצם מחלוקת ראשונים. רש"י בסוכה לח: כותב שאדם העומד באמצע התפילה ושליח הציבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא כדאי שיפסיק מתפילתו וישמע בכוונה והרי נחשב לו שאמר קדושה או יהא שמיה רבא מדין שומע כונה וכן פסק הבה"ג הרי"ף ועוד ראשונים

אבל התוספות בברכות כא: ד"ה עד שלא כותבים שלא יפסיק מתפילתו מפני שאם שותק ומכווין בשמיעתו אזי נחשב שהוא כאילו מדבר באמצע תפילתו וזה הוי הפסק.

ומבאר הקהילות יעקב בברכות סימן יב' שתוספות סוברים שדין שומע כעונה פירושו שאנו מחשבים את השומע כאילו בעצמו אמר את הדברים וממילא באמצע התפילה יש בעיה לשתוק ולכווין מפני שהשתיקה והכוונה יוצרים הפסק בתפילה מדין שומע כעונה

אבל רש"י סובר שיכול לשתוק ולכווין מפני שרש"י לומד דדין שומע כעונה הוי כמעין שליחות ומה שאומר המשמיע נזקף גם לזכותו של השומע ולכן יוצא ידי חובה וממילא אין כל הפסק בשתיקתו שבאמצע התפילה מפני שלא אמר דבר באמצע תפילתו.

על פי זה מבארים האחרונים שלכאורה ניתן לומר כי הבית הלוי והחזון איש נחלקו במחלוקת רש"י ותוספות.

הבית הלוי סובר כתוספות ששומע כעונה פירושו שהשומע נחשב ממש כעונה ולכן אם צריך לברך בקול רם לא יועיל דין שומע כעונה מפני שדין שומע כעונה רק גורם שהכהן אמר את מילות הברכה של ברכת הכוהנים אבל חסר תנאי נוסף בקיום המצווה של ברכה בקול רם וזה דין שומע כעונה לא יכול לסייע.

אבל החזון איש סובר כשיטת רש"י שדין שומע כעונה פירושו שהשומע רק יוצא ידי חובה בזכות המשמיע אבל אינו נחשב כמדבר גמור וזה לכאורה כדברי החזון איש שהשומע והמשמיע מתאחדים בקיום המצווה מדין הערבות של ישראל והרי השומע יוצא ידי חובה כמו שמצינו בדין שליחות שמעשה השליח נזקף לזכות המשלח.

השיעור לעילוי נשמת סבי הרב יחזקאל בן הרב יהודה אריה ז"ל שהיום כ' אלול הוא יום פטירתו.