עם תקופת הגלאסנוסט השתנו כללי המשחק של ברית המועצות.
פתיחות של גבולות מדינה וגם של גבולות בתוככי המשטר. נקודת מפנה אמיתית היתה כשנפתחו ארכיוני הק.ג.ב לרשות הציבור. או אז, אצו אלפים כדי לראות ´מה כתוב לנו בתיק?´ אנשים שריצו עונשים כבדים בסיביר ובבתי כלא נודעים לשימצה רצו לדעת ´מה הלבישה עלינו הבולשת?´ ילדים שהפכו ליתומים חיים חיפשו את עקבות הוריהם האבודים ואלפים צבאו על הדלתות.
הם לא ידעו שהנורא מכל עוד לפניהם. השבר האמיתי חיכה להם במידע שהסתתר בין הדפים. מה הם גילו? את הזוועה שאף אחד לא יכול לעמוד בה.
המחזות הקשים שאירעו בעקבות זאת, לא יישכחו מהזיכרון הבינלאומי. אנשים התעלפו, קיבלו התקפי לב, פתחו בזעקות שבר. מה היה כתוב בתיקים שעוד הפתיע אותם?
מה שמגלה הפרוטוקול
זהותם של המלשינים. הסתבר שהקרובים ביותר והידידים הכי טובים, הם אלו שדיווחו למימשל על "המהפכנים". בין המלשינים היו גם שכנים, מכרים ואפילו אחים, היו רשומים בתיקים בתור עדויות.
בנים לאבות שמסרו לשלטון דיווחים שונים. אפילו בני זוג. שנים של מירמור נגד השילטון האכזרי, תחושות של תיסכול נגד השפיטה הלא צודקת כל אלו הפכו בבת אחת לריקנות נוראה והבנה שהאויב האישי הוא הקרוב ביותר.
אחרי שיעור מוסר עמוק בהלכות ´ואהבת לרעך כמוך´. קם מישהו ושאל בתמימות:
האם "ואהבת לרעך כמוך" כולל גם את המשפחה שלי? את הבן/בת זוג? בוודאי הזדעק הרב. ואחר כך ענה: בעיקר אותם!.
עם הרחוקים אנחנו לא מסתכסכים. אולי לא אוהבים, אבל בטוח שלא שונאים. אבל מול הקרובים מתגבשות כאלו תעודות האשמה. שזה פשוט לא הוגן!!.
מה שקרה בברית המועצות, עם מערכת המלשינות המפותחת, צריך להדליק אצלינו נורה אדומה. שלא נכעס דווקא על אלו שנמצאים במחיצתנו. לפעמים החברים הכי טובים הם אלו שתופרים את התיק.
אתה לא חייב לי כלום!
סיפר הרב יחיאל יעקבסון שפגש פעם בחור שמאוד כעס על אבא שלו. הוא רוצה לנתק איתו את הקשר. "איך אבא יכול לעשות לי את זה?" הוא שאל את הרב. "מה עשה לך אבא?" שאלו הרב במתינות. סיפר הבחור בן העשרה, "התחננתי אליו שיקנה לי חליפה חדשה לחג והוא לא מסכים".
"ידידי, שאל אותו הרב.. האם גם עלי אתה כועס?"
"אתה? התפלא הבחור. מה פתאום? דווקא אתה מאוד נחמד ומתחשב".
"אבל גם אני לא קונה לך חליפה לחג". אמר הרב בחביבות.
"אבל אתה לא אבא שלי. אתה לא חייב לי כלום- - -"
להיות עם פרושו להיות מאוחדים ואוהבים
עם של עבדים, איך הוא נראה? קצר רוח. עצבני. לא יודע לנהל שיחה. לא יודע להתרווח על הכיסא. אין לו שום סממן אנושי של משפחתיות. איך אפשר לצאת ככה לגאולה?
משה רבינו מצווה אותנו: צריך למצוא שה ולהכניס אותו הביתה. משה רבינו מכין את העם לגאולה.
אחד התנאים לאכילת הפסח הוא ´לא תתירו ממנו עד בוקר´. פתאום כל אחד צריך להתחיל לחשב את המשפחה. עד כמה הם אוהבים בשר? איזה חלק מהבשר? מה הילדים אוכלים? צריך לחשוב על כל אחד. לשאול אותו... כדי שלא יישאר. אם הכמות גדולה מהביקוש, אפשר להרחיב את המעגל המשפחתי של הסעודה. אפשר גם לצרף שכנים ...
סעודת חג אמיתית, שבה מכינים את הבית, ומסמנים את המזוזות, חבילות מצות, מארזי התכשיטים והכסף והזהב. זו טירחה מקלאסה אחרת לעם שיוצא מהשעבוד. כי כשרוצים לצאת לגאולה צריכים לאחות קצוות.
הזוהר הקדוש אומרים "ולקחתם לכם שה" – למה דווקא זה? כי השה רומז על האחדות והאחווה היהודית. "שה פזורה ישראל".
משבת זו צריכים אנו לקחת את האחדות והאחווה ואת ואהבת לרעך כמוך באמת. להימנות על האהבה הזו בבית, במשפחה המורחבת, בשכונה. וככה נלבש כולנו מעטה חדש של אחדות מנצחת.