פרשת לך לך: אברהם אבינו שלא הכרתם

ובפסוק הבא: 'וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', ומבאר רש"י: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". חומרת השחתת הערוה היתה כל כך חמורה שאפי' חיות בהמות ועופות הושפעו והיו נזקקים לשאינם מינם.

ואם לא די בכך, הנה התדרדר המצב עד כדי כך שאפילו האדמה עצמה השחיתה, וכמו שאמר הקב"ה לנח: 'והנני משחיתם את הארץ' ומבאר רש"י בפירוש שני: "עם הארץ, שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נימוחו ונטשטשו". במבול היה צריך להוריד מכל פני שטח כדור הארץ ג' טפחים. ובאמת מבארים חז"ל, שלא רק בני האדם והבהמות וחיות ועופות השחיתו, אלא גם הצמחים השחיתו, וכמו שמובא [3] שהיה אדם זורע חיטה והיתה האדמה מצמיחה שעורה, כך שכביכול גם האדמה זינתה.

והנה הקב"ה פונה לנח ואומר לו: 'קץ כל בשר בא לפניי כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'. ומבאר רש"י: "כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים". וממה שמביאים חז"ל שגזר דינם לא נחתם אלא על הגזל - כמו שכתוב "כי מלאה הארץ חמס" - משמע שנענשו על שני חטאים גדולים, האחד על שחיתות ערוה (וע"ז) והשני על הגזל.

הסבר לגורם ההתדרדרות של דור המבול

ויש להבין, איך קרה שהעולם הגיע לכזו מדרגת שחיתות שהשפיעה אפילו על חיות בהמות ועופות, והרי ידוע שֶׁלַּחַיּוֹת אין כח בחירה ואיך הגיעו לכזאת שפל מדרגה?

בספרים מובא ביאור נפלא על כך, ומבארם רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ב"לב אליהו" על פי סיפור שהוא מספר, שהוא ביקר פעם בעיירה אחת קטנה בפולין ובה שכן בית חולים ישן ומפורסם בן מאה שנה בנוי כולו מעץ, ובמהלך מאת שנות קיומו היו - בשעת הצורך - כל תושבי הארץ מתאשפזים בו, ובו הועסקו טובי הרופאים והמנתחים לכל המחלות.

והנה, כעבור מאה שנה המקום התחיל להתיישן, והחלה בו תופעה מוזרה, שהחולים שיצאו ממנו לאחר שהבריאו ממחלתם, דבקה בהם מחלה אחרת. תופעה מדאיגה זאת אילצה את ההנהלה ואת הרופאים לחקור ולברר כיצד הגיע בית החולים למצב כזה, ולא הגיעו לידי מסקנה ברורה לתופעה המוזרה.

בצר להם, שלחו לטובי הרופאים שבעיר הגדולה וורשה בקשה לבוא לבחון את המקום ולהביע את דעתם. נענו מיטב הפרופסורים הגדולים מוורשה לבקשה והגיעו לראות את בית החולים ולהתרשם מבפנים. העניין עורר את סקרנותם של רבים והתפרסם בכל האזור, ומהר מאוד הייתה תעלומת בית החולים לשיחת היום עד שתפסה כותרות ראשיות בכל העיתונים ומהדורות החדשות של המדינה והעולם.

והנה, אחרי כשבועיים נערכה מסיבת עיתונאים גדולה ופרסמה הנהלת בית החולים את מסקנת החוקרים המיוחדים ואת ההחלטה של מה יעלה בגורלו של בית החולים הוותיק. ההחלטה הייתה, שאין כל בררה ואין מנוס מלהשמיד את בית החולים טוטאלית.

והסיבה, כך אמרו, הרי ידוע שהעולם כולו מלא חיידקים, ומהם יש הגורמים למחלות שונות, וכיון שבית החולים הזה היה בנוי מעץ, נספגו בו חיידקים של מחלות, וברבות השנים התרבו אותם חיידקים במקום מושבם בעצי המבנה עד כדי כך שמילאו את העצים "עד אפס מקום", וכשהיו מגיעים חולים שונים עם חיידקים חדשים, היו נכנסים החיידקים החדשים לעצי הקירות ו"דוחפים" מתוכם - מדוחק ומחוסר מקום - חיידקים קודמים שדבקו כבר בעצי המבנה מחולים קודמים, כך שלמרות שהבריאו אותם חולים מהמחלה שלהם חזרו ונדבקו בחיידקים חדשים וכך החלה מפעמת בהם מחלה חדשה.

לכן אמרו שהפתרון היחיד הוא לשרוף כליל את הבניין וגם להוציא את השאריות שלו מחוץ לעיר שמא נשאר בו איזה חיידק שיזיק.

ועלינו להתבונן ולהבין, שכשם שיש חיידקים של רפואה שמרפאים בהם מחלות ולעומתם יש חיידקי מחלות שמזיקים בני אדם, כך ישנם חיידקים רוחניים בעולם שמשתנים לפי מעשי האדם. אם אדם עושה מצוה, חיידקים אלו הופכים לחיידקי רפואה של קדושה שנדבקים באדם ומרוממים אותו, ומאידך אם אדם עושה עברה, נדבקים בו חיידקים רוחניים שליליים שמזיקים ומטמאים את האדם ומורידים אותו לשאול תחתיות.

וזה, מסביר הגר"א לאפיאן זצ"ל, מה שקרה בדור המבול. הנה יש לשים לב, שבשום מקום לא מצאנו שהקב"ה כביכול מגיע למצב שבגלל שאנשים עושים עברות צריכים להכחידם במבול.

לכן, אומר ה"לב אליהו" זהו מה שכתוב: "מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה", משום שכשאדם עושה מצוה, הוא בורא סביבו חיידקים שמטהרים ומקדשים את האדם וממילא הוא מתמלא ברוח של קדושה הממריצה אותו בעשיית עוד מצוות, ואילו אם אדם עושה ח"ו עברה, הוא נדבק בחיידקים של טומאה שסוחבים אותו לעשיית עוד עברות.

ולכן, בני דור המבול, שכל כך הרבו בו בעברות ובחטאים של זנות ועריות, יצרו סביבם מערכת של חיידקים רוחניים שליליים וטמאים של עברות שכל כך התרבו והתעבו עד שמילאו את אויר העולם בטומאה כזאת שדבקה אפילו בחיות בהמות ועופות שאין להם כח בחירה, ולא עוד אלא אפילו על האדמה בעצמה.

לכך, לא היתה אפשרות להתפטר מהטומאה שהיתה בעולם אלא על ידי טיהור מוחלט של כל העולם כולו, ולעשות מבול שיכלה את כל החי אשר על פני האדמה ואף את האדמה בעצמה בעומק של ג' טפחים.

שבחו של נח

ולפי זה ניתן להבין מדוע התורה כל כך משבחת את נוח [5] שהוא "איש צדיק, תמים, את האלקים התהלך נח", מכיון שהוא הצליח לשמור על דרך ישרה למרות שבדורו כל העולם כולו ניזוק ואפילו חיות בהמות ועופות נטולי כח הבחירה ואף האדמה בעצמה.

ולא עוד, אלא אפילו שהיתה טענה על נח מדוע הוא לא התפלל להשיב את בני דורו לאבינו שבשמים, מכל מקום המעלה שלו של שמירתו בדרך קדושה וטהורה בכזה דור לא פחתה. מה עוד, שאפשר להבין שמה שגרם לנח להמנע מלהשפיע על בני דורו היה משום שהוא היה עלול להדבק מהם אפילו נגד רצונו בגלל עוצמת הטומאה שבקעה מכל פינה.

וזה כל העניין של התבה, שכן הקב"ה לא היה צריך לעשות מבול ותבה בשביל למחוק את אותו הדור כי דרכים רבים אינספור יש לפניו יתברך, ואם כן למה היה צריך לעשות מבול ותבה (שבנייתה נמשכה מאה עשרים שנה) דוקא? מה עוד שלפי כל ההסתברויות לא היה בכח התבה באופן טבעי להציל מפני מי המבול! אלא ודאי שהכל היה סמלי גרידא, ושהתבה היתה כביכול "קופסת הוואקום" שהגנה על ההשפעה השלילית שמילאה את האויר של אותו הדור.

השפעת השליליות שבכל מקום

ידוע שצדיקים לפעמים נוסעים ממקום למקום ונכנסים לאכסניות, לבתי מלון ולבתי הארחה, ומייד בהכנסם לחדר המיועד להם מבקשים לעבור לחדר אחר. והטעם לכך הוא, משום שהברומטר הרוחני שלהם כל כך עדין ורגיש שיכלו לחוש ברף אוירת הטומאה ששרתה בכל מקום, והיו מסוגלים להרגיש באוירה חמורה כזו או אחרת שנעשתה בחדר מסוים באופן שאם יכנסו לשם ידבק בהם חיידק כזה שעלול להשפיע עליהם חלילה.

ואמנם נכון הדבר שתכונה זו היתה רק אצל צדיקים גמורים וקדושי עליון, אבל האמת היא שגם כל אחד ואחד מאתנו מסוגל לזה, והראיה שכשמסתובבים במקומות מסויימים, בין אם זה ברחבי העולם או אפילו (לצערנו) ברחבי הארץ - עלולים להרגיש הרגשה רעה ולא טובה על כך שמדרגות מסויימות אליהן הוא הגיע בעמל ויגיעה (כגון שמירת העיניים, שמירת דיבור נקי וטהור, הקפדה על מאכלים נקיים מכל רבב וכדו') נחלשו והתרופפו בידיו.

בחירת סביבה טובה ונקיה

ולכן חשוב לדעת בעניין של הסביבה בה שרוי האדם, שכן אם הוא נמצא בחברת אנשים שעושים מצוות זה ודאי ישפיע עליו וימצא עצמו משתוקק להתעלות על ידי עשיית מצוות. ומאידך, אם הוא שרוי בחברה של מרוחקים ולא מקפידים על מצוות, הוא עלול לגלות קרירות בלהט שלו לעשיית מצוות [וזה, אפילו אם ח"ו לא יסחף אחרי מעשיהם הרעים חלילה].

נמצינו למדים כמה עלינו להזהר שלא להמצא בחברה שעלולה לקלקל את מעשינו, ומאידך לדבוק ולהתחבר לעושי מצוות וליראי ה' אמיתיים כדי שגם ידבקו בנו התכונות הטובות והנעלות שלהם.

בפרשתנו פרשת לך לך, מצאנו קשר לסוף פרשת נח בה מוזכרים כל הדורות שהיו מנח ועד אברהם אבינו, ביניהם מוזכר תרח שהוליד את אברם את נחור ואת הרן, והרן הוליד את לוט, ואחרי זה כתוב על יציאת אברם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם.

והנה [בהפתעה וללא שום הודעה מוקדמת] התורה מספרת על ציוויו של הקב"ה לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

מדוע התורה לא הציגה את מעלותיו של אברהם?

ויש לשאול, מדוע התורה לא הקדימה להציג את אברם כשם שהקדימה בשבחו של נח בתחילת פרשת נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, ויולד נח שלושה בנים וכו'", ואילו באברם התורה כותבת ישירות: 'ויאמר ה' אל אברם לך לך' וכו' ולא כתבה קודם לכן מי היה אברם אלא רק כתבה על היציאה שלו מחרן עם בית אביו? מדוע לא פרטה על חיפושו אחרי המצאותו של הקב"ה בעולם ועל שהכיר אותו בגיל שלש, על מסירות נפשו לפרסם את שמו של הקב"ה בעולם למרות שהיה אחד נגד כל בני דורו וכו'?

מדוע נחשב "לך לך" לנסיון כששכר רב בצדו?

והנה, רוב הראשונים מבארים, שמה שהקב"ה שלח את אברהם אבינו לארץ ישראל הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם. וצריך להבין, מה היה הנסיון בציווי זה, והרי מבטיחו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", "ואברכך", "והיה ברכה" וכו'. אני חושב שאני אישית (ואני בטוח שכל אחד מעם ישראל כן), אם הקב"ה היה מתגלה אליי כמו שהוא התגלה לאברהם אבינו ומצוה עליי ללכת רגלית לחצות את כדור הארץ ולעזוב הכל, ובתמורה: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואהיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" - מי היה מוותר על דבר כזה? אם כן מה הנסיון כאן? הרי הקב"ה מגלה לאברהם את השכר בצידו?

אברהם היה כבר בדרכו ביציאה מהרן?

ועוד יש להבין, הרי בסוף פרשת נח כתוב שכבר יצאו ללכת ארצה כנען, אם כן מה הציווי שנצטוה אברהם אבינו והרי הוא כבר לא נמצא שם?

מדוע נקבע לחתום: "מגן אברהם" דוקא?

עוד דבר - רש"י מביא על הפסוק "ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלקי אברהם, ואברכך - זה שאומרים אלקי יצחק, ונברכו בך - זה שאומרי אלקי יעקב. יכול יהיו חותמים בכולם? תלמוד לומר "ונברכו בך" - בך חותמים ולא בהם", עכ"ל. והגמרא אומרת שאין אדם לא מתקנא לא בבני בנו ולא בתלמידו, ואם היו מתקנים לחתום "מגן יצחק" או "מגן יעקב" לא היה מתקנא אברהם, ומדוע נקבע לחתום "מגן אברהם"?

מה ועלינו להתבונן ולהבין, שכשם שיש חיידקים של רפואה שמרפאים בהם מחלות ולעומתם יש חיידקי מחלות שמזיקים בני אדם, כך ישנם חיידקים רוחניים בעולם שמשתנים לפי מעשי האדם. אם אדם עושה מצוה, חיידקים אלו הופכים לחיידקי רפואה של קדושה שנדבקים באדם ומרוממים אותו, ומאידך אם אדם עושה עברה, נדבקים בו חיידקים רוחניים שליליים שמזיקים ומטמאים את האדם ומורידים אותו לשאול תחתיות.

מה הקשר בין מהויותיו של אברהם אבינו?

ועוד יש להבין את הקשר במהויותיו של אברהם אבינו, שהרי אנו מוצאים על פי דברי חז"ל במדרשים, שהיו לאברהם שתי מהויות: מהות אחת שאברהם אבינו היה מצטיין במידת החסד, כמו שמתארים על אוהל אברהם שהיה פתוח לארבע רוחות ומכל מקום שהיו מגיעים אליו היו יכולים להכנס במחיצתו ולהתארח וכו'. ומהות נוספת היתה לאברהם אבינו, ולומדים זאת מהפסוק לקמן: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - מכאן שהיה אברהם אבינו מגייר את האנשים, שהיה מכניס כל מי שבא בצל קורתו בצל כנפי השכינה, וכך היה קורא בשם ה' ומשכנע את כל באי עולם לעזוב את העבודה זרה שהיתה בדורו ולדבוק בהקב"ה.

והנה על פניו נשמעות שתי המהויות כשתי דברים שונים, אבל באמת היינו הך. פעם היה מקובל ש"אנשי קירוב" הם אנשים שלא מסוגלים להמית עצמם באהלה של תורה לכן קמו מספסלי בית המדרש ויצאו למרחבים לחפש נפשות אבודות ולקרבם לתורה, והיו מחפשים מעט מעשיות ודרשות מעניינות.

אבל הרי אצל אברהם אבינו מצאנו שמעצמו למד את כל התורה כולה, והיה עמל ומתייגע לקיים כל אחת ואחת ממצוות התורה, ובודאי שלא פסח על מצות "והגית בו יומם ולילה", וכן "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", ובודאי שלא יעלה על הדעת לומר אפי' ברמז שאברהם אבינו היה מאלה ש"לא הולך להם בלימוד" ולא חיפש לעצמו מרחבי חופש, ואף על פי כן היה עוסק בקירוב במסירות נפש ממש.

הגורמים לאדם לעסוק ב"קירוב"

וישנם שני טעמים מה גורם לאדם לעסוק בקירוב. טעם אחד הוא שהמניע של אדם כזה הוא אהבת ה' הבוערת בקרבו, וכיון שהוא אוהב את הקב"ה במדרגה גבוהה ביותר הוא רוצה שכולם יאהבו אותו!

לדוגמא, כל בן האוהב את אביו בכל מאודו, רוצה בפנימיותו שכל אדם בעולם יאהב את אביו באותה צורה, ואם ח"ו ישמע מישהו שמדבר באביו סרה יכאב כאב גדול ונורא, כך מיש אוהב את הקב"ה בכל מאודו חש רצון עז שכל באי עולם יאהבו אותו לפחות באותה מידה, ויכאב כאב גדול בראותו כל מי שאינו מקיים את מצוותיו ועובר על דברו יתברך.

ויש עוד טעם שניתן לומר כדי להסביר מדוע אנשים עוסקים בקירוב - והוא שלא מחמת אהבת ה' הבוערת בקרבו הוא עושה כן אלא מחמת אהבת הבריות שיש בו, ואותה אהבה בתכלית שאוהב כל אדם (ובשורש אהבה זו יש אהבת ה' שכן כל אדם הוא חלק אלוק ממעל) רוצה בטובתם ומלמדם את הדרך הטובה והישרה.

וזה כמו אותו אדם שראה מבצע מאוד משתלם במקום מסויים על מחירו של מוצר כזה או אחר, באופן טבעי הוא ירוץ ויספר לכל ידידיו אוהביו ורעיו על אותו המבצע, והוא מחמת אהבתו אותם ירצה לבקש בטובתם שגם הם יהנו מאותו המבצע (ולא יעלה על הדעת שהוא הולך לספר לכל אוהביו מחמת שהוא רוצה בטובתו של מי שעושה את המבצע, שעל פי רוב איננו מכירו כלל).

חיבור שתי המידות הנ"ל אצל אברהם אבינו

נמצא לפי זה, ששתי המידות של אברהם אבינו, החסד וה"קירוב" מתחברים יחדיו כי ביסוד רצונו של אברהם אבינו לקרב כל אדם לאבינו שבשמים מונחת המהות של חסד שרוצה לעשות עם כל בריה.

ולכן, יצחק אבינו שהיה במידת הגבורה, היה עוסק בעבודת בוראו, לא מצאנו בו שעסק ב"קירוב" באותה מידה שאברהם אביו מסר עצמו עליה, מכיון ששורש הרצון למסירות נפש ל"קירוב" נמצא בחסד, ואברהם היה איש חסד במהותו, מה שלא היה במהותו של יצחק אבינו, ולכן יצחק אבינו היה כל חייו יושב באוהלה של תורה.

יעקב אבינו היה במהותו בעל שתי תכונות, הוא היה במידת "תפארת" שזה חסד משולב עם גבורה, החצי הראשון של חייו היה "איש תם יושב אוהלים" ובחצי השני גם עם לבן במשך עשרים שנה, התחתן וגידל משפחה, וזה בגלל תכונת החסד שהיתה מעורבת במידת הגבורה שבו.

שורש הנסיון של "לך לך"

ויתכן שזה גופא היה הנסיון שהקב"ה ניסה את אברהם אבינו ב"לך לך". הנה אברהם אבינו יושב ומגייר את בני דורו לרבבותיו, שכן התורה מתבטאת וכותבת "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ולאחר מכן כתוב 'וירק את חניכיו ילידי ביתו', ובמדרש מובא שזה היה שלוש מאות ושמונה עשרה המובחרים שבעבדיו, כלומר שהיה לו צבא של עבדים והוא בחר את המובחרים שבהם (ולפי רש"י לא היה אלא אליעזר שהגימטריא של שמו היא שלוש מאות ושמונה עשרה.

[ואגב, בתרגום יונתן בן עוזיאל מביא שאליעזר היה בנו של נמרוד, וממילא הוא היה תקיף כאביו שהיה ידוע בתקיפותו וגבורתו, ובתקיפותו הטבעית היה שקול כמו שלוש מאות ושמונה עשרה].

מדוע נצטוה אברהם ללכת ממקום פעילותו הברוכה?

אם כן, הרי אברהם אבינו היה יכול לשאול את הקב"ה: רבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני, וכי אני מתבטל כאן? האם אני יושב כאן "רגל על רגל"? הרי כל כולי מסור בשבילך! אני עורך סמינרים שלמים, מביא אנשים ומקרב אותם אליך, מסביר להם מה זה דבקות בהקב"ה, מסביר להם מה זו אמונה! בניתי את התשתית! יש לי שיעורים בכל מקום! יש לי אנשים שמתקרבים אליך! האם לעת כזאת אתה אומר לי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ממקום שבו אני עושה כל כך הרבה נפשות?! אני רוצה עוד, הנה יש לי קהל אנשים שבאי ומתרבים לשורותינו.

"קירוב" במקום זר ושונה - מסירות נפש לאהבת ה'

והנה, ניתן לומר שני הסברים לעניין זה. הפשט הראשון הוא מה שחייבים לומר כאן, שהקב"ה אומר לו שאין זו חכמה להיות ב"ארצך", ב"מולדתך" וב"בית אביך" ושם לקרב אנשים לקב"ה, שכן כשאתה ב"בית אביך" אתה לא מגלה אהבת הבריות מופרזת שכן אתה עובד ממקום שנוח וטוב לך. גם כשאתה נמצא ב"ארצך" וב"מולדתך" אין כאן תסמינים של אהבת הבריות מיוחדת שכן אתה נמצא בקרב האנשים שאתם גדלת, אנשים בעלי אותה מנטאליות כמו שלך!

ואומר הרמב"ן, שנכון הוא שיצאו מאור כשדים והגיעו לחרן, אבל גם אור כשדים וגם חרן שכנו באותו מחוז, ועדיין היה נמצא אברהם באותו מחוז ובאותה מדינה, ובשתי המקומות דיברו אותה שפה - ארמית, ולכן לא נחשב לו עדיין יציאתו מאור כשדים לחרן לנסיון מוחלט, זו לא חכמה להתעסק אתם. לכן, אמר לו הקב"ה, צא לגמרי מכל המקומות שאליהם אתה קשור ולך למקום שם יש מנטאליות שונה לגמרי, שפה שונה לגמרי, אנשים שונים לחלוטין מאלה שאתה רגיל אליהם, ושם נראה איך אתה מוסר נפשך ממש לעבוד בשבילי ולקרב אותם לאבינו שבשמים, שם תבחן אהבת הבריות שלך עד היכן תגיע.

נסיון "לך לך" - מהותו של אברהם אבינו

וזו הסיבה שהתורה לא צריכה לכתוב הקדמה על אישיותו של אברהם אבינו כמו שמצינו בנח, משום שעצם הפסוק של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", עצם הנסיון שהקב"ה אמר לו לצאת למקום שהוא כולו שונה לחלוטין מכל הרגליו ומכל מה שהכיר אברהם אבינו - גולם בתוכו את כל ההקדמות כולן הקשורות לאברהם אבינו. עצם נכונותו של אברהם אבינו להקריב את כל כולו למען אחרים, מלמדת על אהבת הבריות העצומה שהיתה באברהם בינו ללא שום גבול וללא שום סייג.

שכר ההליכה לא מכחיש את הנסיון

ולכן, ניתן להסביר שזו הסיבה מדוע השכר שהובטח לאברהם לא הכחיש את הנסיון, משום שכאן הנסיון לא היה עצם היציאה וההליכה, אלא הנסיון היה יותר עמוק האם גם במקום אליו הולך יקרב אנשים לתורה באותה מידה שקירב במקום בו גדל והתרגל. ועל העבודה שיעשה במקום אליו הולך לא הובטח שום שכר, וכך השאלות שהקשינו מתיישבות היטב.

להיכן נעלמו ה"נפש אשר עשו בחרן"?

המעניין ביותר הוא, שאותן נפשות שקירב אברהם אבינו לתורה - כמו שכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - נעלמו ולא נמצאו, לא בתקופתו של יצחק ולא בתקופתו של יעקב בהם לא הוזכרו בשום מקום, ומה שהוזכר אצל יעקב שירדו למצרים בשבעים נפש אין קשר לאותה ה"נפש" אשר עשו בחרן. ולהיכן נעלמו אותן נפשות?

ואולי ניתן להסביר על פי ההקדמה שהקדמנו בפרשת נח בתחילת השיעור, שהתכלית של אברהם אבינו לא היה מספיק, שכמה שהיה יכול לעבוד ולהמשיך בעבודתו להקב"ה, אבל כיון שהיה נמצא באור כשדים ובארם נהריים, עדיין היה מקום המלא בעבודה זרה ושבו היתה דרושה עבודה קשה כדי להצליח להשפיע על אותם אנשים.

זהירות מהשפעות שליליות

בעיקרון, מוטל עלינו ללמוד משני הדברים שהזכרנו, שאל לנו לשכוח שתמיד עלולות להמצא השפעות שיכולות להשפיע עלינו, ובכל מקום שלא נלך יש השפעות חיוביות ויש השפעות שליליות, ואותן השפעות נגרמות ממצוות ומעברות שאנחנו עושים, וככל שנקפיד להיות באזורים ובמקומות בהן הרוחניות והמצוות גבוהה, כך נוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות ולהיות מושפעים מהם לטובה.

תחילת קדושת עם ישראל וארץ ישראל

וגם צריכים לדעת ולהבין שאברהם ה"עברי" היה יכול לומר רבונו של עולם מה אתה רוצה ממני, אני נולדתי במשפחה שבראשה עמד איש של צלמים ופסלים של עבודה זרה, וכל מי שבא במגע אתם היה מאמין זה לשמש וזה לירח וכל אחד למשהו אחר, ואם כן מה אתה רוצה ממני? אני הרי מושפע מהם.

ואף על פי כן אברהם אבינו ידע את האמת והשכיל ליצור ולבנות מסביבו חומת מגן שלא יושפע בהשפעה הרעה שהיתה מסביבו, והגם שכבר בנה מסביבו את חומת המגן, ראה הקב"ה שהשליליות שהיתה באותו המקום עלולה היתה לעשות בה (בחומת המגן) סדקים, ולכן ציוה עליו לקום ולעזוב את המקום הזה ולעלות לארץ ישראל, שכבר אז היתה פלטרין שלמלך וכבר אז היתה לה את הקדושה, הר המוריה ומקומות המקדש, ואמר לו ללכת עם כל הכחות שלו ונצטוה להחל את הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל, וכמו שאומר הרמב"ן שבכל ספר בראשית מה שמתואר על אברהם אבינו שעבר דרך שכם כדי להתפלל על זרעו שינצחו שם במלחמותיהם, ולאחר מכן מעשה דינה וירידת עם ישראל למצרים, והנצחון על פרעה, כל אותם מעשי אבות המתוארים בפרשה שהם סימן לבנים נוצרו מאותה הקדושה שהחל אברהם אבינו ומאותה ההשפעה שהשפיע על כולם.

השפעת הימים הנוראים בחודש מרחשוון

בחודש מרחשוון אין לנו שום חגים ומועדים, וכביכול הוא נטול כל תוכן, אבל בירושלמי מבואר ש"מרחשוון" הוא מלשון ששפתותינו עדיין מרחשים מהתפילות הימים הנוראים. היה לנו חודש קודם המלא וגדוש מחגים ומועדים טובים, וההשפעה שלהם גם כן עדיין נמצאת באויר, ואנחנו עדיין נמצאים בתפילת ראש והשנה ויום הכיפורים והניגונים של התפילות עדיין מהדהדים לנו בראש, ואנחנו עדיין נמצאים ברושם הגדול של התשובה מיראה לה זכינו בראש השנה וביום הכיפורים, ומהתשובה מאהבה לה זכינו בסוכות ובשמחת תורה בשיא השיאים שהוא מלשון "נגילה ונשמחה בך" ושל "ותשחק ליום אחרון", ובכח ההשפעה הזאת נתחיל את זמן חורף ומצפים ומייחלים שנזכה להגדיל תורה ולהאדיר.