המצפון שלו מרגיע אותו שהוא "סך הכל" רואה, הוא לא חוטא במעשים, חלילה, הוא "ירא שמים".
וכך הוא נסחף. עובר ושונה והדבר נעשה לו כהיתר, ה' ירחם.
והדברים משפיעים על מעמקי נפשו ונשמתו. הוא "קר" יותר ברוחניות, התפילה והתורה ממנו והלאה, ראשו "שבוי" בכל אותם מרעין בישין אליהם הוא נחשף.
נלמד היום על חומרת הדברים, ובראשיתם נדגיש כי ברור שיש בדבר איסור מפורש שנלמד מהפסוק: וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו, לט), וחז"ל דרשו בברכות (יב ע"ב) שפסוק זה מתייחס להרהורי עבירה, ע"ש. איסור זה, נמנה במניין הלאוין ברמב"ם (לא תעשה מז), בסמ"ג (לא תעשה טו), ובספר החינוך (מצוה שפז).
כן ידועה דרשת חכמים על הפסוק וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. [(ראה ע"ז כ ע"ב), וע"ש בדברי התוס' שזוהי דרשה גמורה, וכן כתבו ראשונים נוספים.] וע"ע למקורות נוספים ב"אנציקלופדיה תלמודית" ערך הרהור עבירה.
כאמור, האיסורים הללו מפורשים, ונעמוד על חומרת העניין מזוית נוספת.
כפרה על הרהורי הלב
פרשיות הקרבנות בהם אנו עוסקים בשבועות אילו, אינם מעשיים בימינו, לצערנו. אך עדיין ניתן ללמוד מהם מסרים רלוונטיים, גם לזמנינו.
פרשת השבוע פותחת בדיני קרבן העולה. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.
קרבן עולה הוא אחד הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש. קרבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". פעמים הוא בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור [כקרבנות התמיד ,המוספים, ועוד], פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה.
עולת יחיד רגילה היא "עולת נדבה" – עולה שאדם מביא בנדר או בנדבה, כפי שקראנו בתחילת ספר ויקרא.
על מה באה עולת הנדבה לכפר לאותו יחיד שמתנדב להביא קרבן עולה? הלא כך קראנו (ויקרא א, ד): "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", כך שהיא באה לכפרה כלשהי, אילו חטאים מתכפרים על ידה?
חכמים דנו בדבר במספר מקומות. ונאמרו כמה דעות בדבר. דעתו של רבי עקיבא (ביומא לו ע"א) שהעולה באה על ביטול מצוות עשה, או על לאוים שלא נקבע להם עונש מלקות (כ"לאו הניתק לעשה"). (דעה זו הובאה גם ברש"י ויקרא א, ד. וע"ע רמב"ן שם שהאריך בזה. וע"ע דעת רבי יוסי הגלילי בסוגיא שם. ועיין עוד בסוגית הגמרא בזבחים ה ע"ב; ז ע"א וע"ב.)
לפי דעה אחרת בחז"ל העולה באה לכפר על הרהורי עבירה, וז"ל המדרש (ויקרא רבה ז, ג):
אמר רשב"י: לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב.
אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ, לב): וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה. [רבי לוי דורש את הפסוק, שה"עולה" באה לכפר על "רוחכם".]
ממי אתה למד?
מבניו של איוב, שהלא כך נאמר (א, ה): "וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם".
דעה זו הובאה גם במדרש תנחומא (תצוה טו), וכך אף בתרגום יונתן בפרשתנו (ו, ב). ועיין עוד בתנחומא לך לך (י) שלכן נצטווה אברהם לעקוד את יצחק לעולה על מנת לכפר על הרהורי לבו, ע"ש. [כמובן, שהדברים אמורים לפי דרגתו הגבוהה של אברהם.]
התמיהה שמתעוררת לה מאליה לאור הדברים היא, אם אכן העולה באה לכפר על הרהורי הלב, מדוע דיניה חמורים יותר מקרבן חטאת שבא לכפר על מעשים, עבירות שנעשו בשגגה? הלא קרבן חטאת למרות היותו מוגדר כ"קדשי קדשים" יש חלק מבשרו שניתן לאכילה לכהנים, לעומת קרבן עולה שכשמו - הוא עולה כליל לה', מדוע? הלא חטאים שבמעשה בוודאי חמורים יותר מחטאים במחשבה, מדוע אם כן הקרבן שבא לכפר על הרהורי הלב נמצא "במעמד" גבוה יותר מבחינת קדושתו?
ועיין ברמב"ן (שם) שכתב "שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה'".
ביאורים נוספים נאמרו בדברי המפרשים, ואנו נדרוך בדרכו של בעל ה"שם משמואל" בפרשתנו, ונביא את דבריו בתוספת נופך.
הרהורי עבירה קשים מעבירה – מדוע?
חז"ל במס' יומא (כט ע"א) אומרים כי הרהורי עבירה קשים מעבירה. גם לנוכח מאמר זה מתעוררת לה מאליה התמיהה דלעיל, היתכן? האם אכן ההרהורים חמורים יותר מהעבירה עצמה?
ברור, שעבירה עצמה חמורה יותר, ולמרות זאת מגלים לנו חז"ל שבבחינות מסוימות הרהורי העבירה קשים אף יותר. ונאמרו במפרשים מספר ביאורים בנושא.
רש"י מפרש שההרהורים קשים לבריאות הגוף יותר מהעבירה עצמה, בדומה לזה פירשו ראשונים נוספים, וע"ע במהרש"א שם. וראה עוד ב"רבינו בחיי" בפירושו לדברים כט, יז, ובספרו "כד הקמח" ערך טהרת הלב שהאריך בביאור מאמר זה.
הנשר הגדול, רבינו משה בו מימון, מתייחס בספרו "מורה נבוכים" (ח"ג פרק ח') למאמר זה, שם הוא מביא "פירוש נפלא מאוד", כלשונו.
הרמב"ם שם מאריך על אודות הכוחות המנוגדים הקיימים אצל האדם, הגוף והנפש. כחות הגוף והחומר – מחד גיסא, וכוחות הרוח והנשמה – מאידך גיסא.
האדם לאורך כל ימי חייו שרוי במאבק מתמיד - הגוף, החומר מושך אותו להבלי העוה"ז, ואילו הרוח, הנשמה משתוקקת לרוחניות, לטהרה ולקדושה.
כשהאדם חוטא במעשה ח"ו, נצחו כחות הגוף, כביכול. החלקים הגשמיים – הבהמיים שבו, גברו עליו.
אולם כשהאדם חוטא במחשבה, אזי הוא חוטא בחלק הנעלה שבו, ב"אדם" שבו. בנקודה שמייחדת אותו כאדם ומבדילה אותו מכל הנבראים.
וממילא, כשאדם חוטא בחלק הנכבד שבו, החטא חמור יותר. אינו דומה מי שמעביד עבד, למי שמעביד את בן המלך.
הרהורי עבירה קשים מעבירה, משום שאם עשה האדם עבירה, עבר בבהמיותו, בחלקיו הנמוכים, בגופו, אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם, וכאשר שוטט האדם במחשבתו בעבירה, הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו.
בהרהוריו, משתמש האדם בחלקיו הגבוהים והפנימיים. הכשלון הוא ביסוד, בשורש, ועל כן, הוא קשה ממעשה העבירה, שלשמו משתמש האדם בחלקיו החיצוניים והנמוכים.
נצטט קטע מדבריו של הרמב"ם שם: "והוא שהאדם כשימרה, אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החמר שלו כמו שבארתי, שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו, אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכים אחר צורתו, וכשיחשוב במרי ובעברה ימרה בנכבד שבשני חלקיו, ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב, כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה וכל כוחותיה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויין לו להתדבק בעליונים, לא לרדת להשיג השפל". וע"ש שהאריך עוד בביאור חטאי הדיבור לאור דברים אילו.
בדומה לזה כתב הרמב"ן ב"איגרת הקודש" המפורסמת שלו (בסוף השער הרביעי), אחר שהאריך שם רבות על קדושת המחשבה "כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה", ובהמשך שם: "ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע, אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה לשמים, יקל מעליו יותר מהרהור הרע [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות".
אותו חלק שקיבל האדם על מנת להשיג "מושכלות", להכיר את בוראו, להעלות ולהתעלות מעל הבריאה כולה, מנוצל על ידי האדם, לחטאים, למרי, להתעסקות בשפלות החומר ה"י.
המחשבות הללו גם פוגמות בשמי רום, כדבריו של הרמב"ן, שכוח המחשבה של האדם, יכול להעפיל עד ל"מקום מוצאה".
לאור הדברים מתבאר החילוק בין קרבן העולה לחטאת באופן נפלא. אכן, יש בעבירות שבמעשה חומרה יתירה, אולם הרהורי הלב שפוגמים בחלק הנעלה יותר של האדם, זקוקים לכפרה יתירה, הם זקוקים לקרבן שכולו כליל לה', כי הפגם שנוצר באדם בעקבות ההרהורים הללו גדול יותר. (וראה עוד ב"כלי יקר" (א, ג) דברים נפלאים בזה).
זהירות, "אדם" לפניך!
אז, עכשיו לפני חג הפסח הגיע הזמן לעשות "ביעור חמץ". הבה נבער את החמץ שבתוכנו.
בפעם הבאה ש"הוא" יבוא, נאמר לו: זהירות, "אדם" לפניך!
ה"אדם" שבנו, אותה נשמת קודש מעל שחקוקה בנו, מתחננת: אל תגלוש. אל תטמאני.
הראיות הללו, וההרהורים שבעקבותיהם - עין רואה ולב חומד – הם "אבות הטומאה". העיניים הם "חלונות" הנפש והמחשבה. [המעשים הם התוצאות שלהם, ראה בחינוך (מצוה שפז) בעניין זה: "והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן". כן עיין ברמב"ם (פ"ד מה' תשובה ה"ד) "והמסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום וכו', והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות", וזו סיבה נוספת לחומרת ההרהורים.]
גם "עישון פסיבי" לנשמה מזיק ומכלה. כי זה לא "רק" פסיבי, זה אקטיבי מאוד. הנשמה "נשרפת".
מה לנשמת קודש מעל, בביבים ואשפתות?
היא מתחננת למזון רוחני שיספק אותה, ההבלים הללו מרעיבים ומענים אותה.
כך אמרו חכמים: "כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" (נדה יג ע"ב)!.
ומה לעשות?
את העצה להינצל מאותם הרהורים כבר אמר רבי שמעון בר יוחאי: "כל הנותן דברי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי עבירה...הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, וכו'" (אליהו זוטא פרק טז, ובדומה לזה באבות דרבי נתן פ"כ בשם ר' חנניה סגן הכהנים).
נמלא את הלב בקדושה, וממילא ה"הוא" יסתלק.
את החושך, אי אפשר לגרש במקלות, כידוע. אולם, כאשר ידליק האדם ניצוץ אור קטן - מיד תגורש האפלה. וכך אמרו חכמים: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (ברכות ה, א), ופירש רש"י: ירגיז יצר טוב - שיעשה מלחמה עם יצר הרע.
וכלי המלחמה שלנו, הם כמו שאמרו רבותינו: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא - נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ" (סוכה נב, ב). על ידי תורה, ננצח במלחמה.
אם מעט אור דוחה הרבה חושך, כל שכן אור רב. ואין אור כאורה של תורה, שנאמר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", (משלי ו , כג).
+
לצערינו, בתקופה האחרונה פוקדים אותנו אסונות כבדים. רק לפני מספר ימים שמענו על הטרגדיה הנוראה של משפ' שאער ברחובות. אין לב שלא נמס למשמע הטרגדיה העצומה הזו, כיצד אב וחמשת ילדיו נשרפו למוות בצורה קשה כל כך ה"י.
אין אנו יודעים חשבונות שמים. אך ברור שעלינו להתחזק. להסיר את חרון האף מעלינו. וכבר נאמר: כִּי ה' אֱלֹקיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג, טו).
הגיע הזמן לבער את החמץ!
שבת שלום!