רבותיי, אולי תורידו את הטון?!

הויכוחים הללו הן אנרגיה מורעלת שנכנסת היישר לתוך הלב והנשמה שלנו, דרך ורידי הלב. המון אמוציות, להט, כעס, שנאה ואפילו תיעוב. כל כך הרבה אנרגיות שליליות שגורמות לנו לכעוס, להיות לא רגועים, אולי גם לישון פחות טוב בלילה. וכל זה למה? כי השכן החליט שמפלגת "גימל לנצח" פחות טובה מהש"ס (הירושלמי-אשכנזי, כמובן).

אנחנו נוטלים ביודעין את האוצרות הגדולים ביותר שיש לנו: שלוות הנפש, מנוחת הדעת, רוגע פנימי – ומקריבים אותם ביודעין על מזבח המחלוקת, הפוליטיקה והאידיאולוגיה. לא חבל?! לא עצוב שככה אנשים פקחים ומיושבים פועלים?!

איך באמת צריך לפעול, ומה אפשר לעשות?

להבין ולהכיל

כמדומני שהיכולת להכיל את הזולת, היא אחת המתנות הנפלאות שיש באדם. "הכלה" – הכוונה לקבל ולהכיל את האחר כמו שהוא: את המחשבות שלו, את העמדות שהוא אוחז בהן גם כשהן שונות משלי; להתעניין בדבריו של הזולת, ברגשותיו ובעולמו הפנימי בכלל, לנסות להבינו מנקודת מבטו – וכל זה, בלי לשפוט אותו או לכפות עליו את נקודת המבט שלנו.

שושי שהגיעה למפגש אימון, הייתה מזועזעת מהדרך בה אחיה וגיסתה מחנכים את ילדיהם. לא הבנתי את כוונתה, אך לא היה לה נעים "ללכלך" עליהם. כעת נבהלתי באמת. שאלתי אותה אם הם מלמדים אותם לגנוב?

היא השיבה בשלילה.

"אולי לרצוח", העזתי קצת יותר והתחלתי להרהר האם אני מחויב בחיסיון מתאמן-מאמן במקרה זה.

היא השיבה בשלילה נחרצת.

"אז איך הם מחנכים?" סקרנותי התעצמה.

"אתה יודע", אמרה, "הם אדישים, אפאטיים. לוקחים את החיים ב'איזי'. מה שמספיקים – מספיקים. שום דבר לא מזיז אותם".

אבן כבדה נגולה מעל לבי. רווח לי.

"ולמה נראה לך שזה נורא ואיום?" הוספתי לשאול.

"כי ככה אי אפשר להגיע לכלום בחיים. הכול נסחב, הכול נערם. לא מספיקים כלום. חינוך לחוסר עשייה".

"האם את חושבת שגם אחיך וגיסתך חשים ככה?"

"לא יודעת", השיבה, והוסיפה בכנות, "טוב להם. הם חיים על 'ענן'".

"ומה אכפת לך שטוב להם בדרך שלהם? הפעם היה תורי להקשות כנגדה. "למה את חושבת שהם לא מספיקים את מה שהם רוצים להשיג בחיים שלהם? ואולי בכלל הם מעדיפים להספיק פחות אך לחיות חיים יותר שלויים, פחות תחרותיים, עם פחות מתח?"

הצדק לא נמצא בכיסו של איש

אין דרך בעולם שהיא לגמרי צודקת. או ליתר דיוק: כל דרך (שאינה נוגדת את התורה, כמובן) יש בה צדק, יש בה היגיון. רק שלא כל דרך מתאימה לאופיו של כל אחד. העובדה שלכל אחד יש את מוטיבי הנפש שלו, ועל פיהם הוא פועל, מהווה סינרגיה של האנשים השונים המשלימים ומעצימים זה את זה.

ברגע שנפנים שהצדק אינו נמצא דווקא בכיסנו, נדע שלכל אחד, יהיה אשר יהיה, יש מקום "ליד השולחן". שנים עשר שבטי י-ה המוזכרים בתחילת פרשתנו, מוזכרים כל אחד בשמו הייחודי; כל אחד מהם קיבל את הברכה האופיינית לו "איש כברכתו אשר בירך אותם". כשנרגיש זאת, יהיה מקום לכל סגנונות החשיבה, ההשקפות וההבנות. בסופו של דבר, כל אחד משיג את מה שהוא רוצה באמת, בדרכו שלו. מכאן הדרך קצרה להכיל באמת את הזולת, לקבל אותו למרות דעותיו, השקפותיו וסגנון חייו.

המרוויחים הגדולים מהפנמת יכולת ההכלה – זה אנחנו עצמנו. זה מתכון לחיים הרמוניים יותר, שלווים יותר, רגועים הרבה יותר. זה בדוק. נסו בעצמכם.

האם אתם גם מסוגלים לזה? אם אתם חשים שלא, אתם מוזמנים לפנות ולדבר.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה

לשאלות, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com